אזכור לו את הפרטיות / חיים באר
בהספדים אומרים, "אין לנו תמורתו". ואני חושב היום, עם לכתו של קנז מהעולם, כי אין סופר אחר בהקפדה ובדאגה ביחס לטקסט וללשון שהיו לקנז. זה נדיר וזה ילווה אותנו, את הספרות העברית כולה, במשך שנים רבות. הכרתי את יהושע קנז ב-1964. הוא היה בבית "קשת" ושם התיידדנו. הוא היה נחבא אל הכלים ועדיין גדול בכל קנה מידה. אם אתה בוחן ספרות לפי איכות המשפט, לפי איכות הקטע, לפי איכות המורכבות - יהושע קנז הוא אחד מגדולי הסופרים העברים. הוא משתווה מבחינת היכולות שלו לאורי ניסן גנסין.
הדרך שבה עבד הייתה מרתקת. תמיד בחר את המילה המדויקת, את מורכבות המשפט שהעשירה את הטקסט כולו. רוח הזמן חיפשה דברים מסוימים, וקנז עסק בדברים אחרים, שונים מבני דורו. חוץ מספר אחד - "התגנבות יחידים". הוא הופיע כמו מפץ. היה זה הספר שבו הוא עסק בדברים שלא תאמו את ספרותו, אבל גם שם הצטיין בגדול.
קנז היה סופר מפס הייצור של דוסטויבסקי, של גוגול, של בלזק. רווקים, אנשים בודדים, שחיו עם האישה הגדולה מן החלומות. לא בכדי נסע לאירופה, לפריז, כדי לכתוב את הספרים שלו. הוא היה בודד מבחירה, שונה אך גם מאוד בן המקום. אדם פרטי שהצטיין להכיר עולמות פרטיים. כזה גם היה בחייו: מלא חוש הומור, סרקסטי, אבל הוא לא היה איש ציבור. הוא התרחק מזה מאוד. לא דיבר. סירב לדבר.
ואני אזכור לו, ליהושע קנז, את הפרטיות. את "מומנט מוזיקלי" ו"בדרך אל החתולים". את התרגומים המופתיים שלו מצרפתית. את אהבת המילה.
אהוב מאין כמותו / א. ב. יהושע
יהושע קנז היה אחד מעמודי התווך של מה שנקרא דור המדינה, דור ספרות המדינה. הספר המובהק ביותר שלו, המקיף ביותר, הארוך ביותר, הגדול ביותר, הוא "התגנבות יחידים". קנז הצליח להתרומם מעל ההתנגשויות של החברה הישראלית ולתאר אותן דרך יחידת טירונים, דרך המלחמה. הוא עשה זאת בחוכמה והעמיד כמה וכמה תובנות מאוד מעמיקות של מאבקי הכוחות בתוך החברה הישראלית של היום.
במהותו, קנז היה יותר לירי, זה היה המשך של הכתיבה הרחבה שלו. בכתיבה מאוד מוקפדת, מאוד מדויקת, הוא חדר אל הנפשות הפועלות. הוא גם היה מתרגם נפלא, אמון על הספרות הצרפתית על נפלאותיה. ממנה הוא הביא תרגומים של מיטב היצירות הגדולות, יצירות של פלובר וסטנדל ובלזק. אני זוכר את תרגומי בלזק שלו, תרגומים מאוד מורכבים. קשה להבין ולפרש את גינוני החברה הצרפתית של המאה ה-19.
אך מעבר לספרות, יהושע היה אדם אהוב. הכינוי שלו היה "אהוב". אהוב מאין כמותו. אדם שהצליח בחן להתחבר עם כולם. היינו קשורים אליו מאוד, גם אני וגם עמוס עוז. היינו נפגשים המון. אשתי אהבה אותו מאוד והייתה להם לשון משותפת בשל החיבה הצרפתית. אזכור לו את הארוחות המשותפות, את השיחות באוקספורד, שם הוא כתב את "התגנבות יחידים" במשך שנתיים, את הפגישות בפריז, בשמחה וידידות.
וגם את הפרטיות שקידש. יהושע סירב להתראיין וסירב לקבל את פרס ישראל. הוא ייצג מאוד את הישראליות, הישראליות הייתה חשובה לו - אבל הוא לא רצה את אור הזרקורים של פרס ישראל. אני ועמוס ניסינו להשפיע עליו שיקבל את פרס ישראל, אבל הוא לא רצה. הוא סירב להיות בפרונט.
