הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים. ב"שווה כסף", הניסיון התורן להחזיר את שרון גל למרכז הבמה הטלוויזיונית, שודרה כתבה על נמל התעופה הית'רו. ועוד לפני שהיא התחילה, אפשר היה לדעת שזה יגיע: מכה עצבנית וחדה על הגיטרה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. התופים מלווים אותה באותו קצב מדוד וכוסס ציפורניים. ואז הכניסה של הבס, כמו חצוצרה שמכריזה על בואו של אורח חשוב. זאת לא המלכה, אלא הסולן והקול החרוך שלו, כמו עור שנכווה מסיגריה. הוא ישאג "לונדון קולינג" - ואנחנו נגלה כמה עולה קפה בטרמינל. מה יותר Pאנק מזה?
כנראה שאין קלישאה גדולה ומאוסה יותר מאשר השימוש ב"לונדון קולינג" של הקלאש כפורטל לעיסוק בלונדון. שנים של עצלנות שחקו עד דק את ההמנון הזה כתפאורה לכל מה שנוגע לבירת אנגליה. הטקסט הנפלא של ג'ו סטראמר והגיטריסט מיק ג'ונס, ביטוי מוחשי עד כאב למדינה במשבר חברתי עמוק (מזכיר משהו?), כמו נמוג לעומת השילוב הקופירייטרי של הכותרת והלחן. אפילו היללה המפורסמת - "אוּ-אוּ-אוווווּ" - הפכה לחלק מחגיגת האופוריה של לונדון כליבה הפועם של אירופה. "לונדון קולינג" הופקע סופית מלונדון של מטה לטובת לונדון של מעלה.
- עוד מגזין מוזיקה:
גם בשל כך - אבל ממש לא רק - יש טעם לציין 40 שנה לצאתו של "לונדון קולינג", אלבום המופת שנפתח עם אחד משירי הרוק המכוננים בכל הזמנים. באמצע דצמבר האחרון של שנות ה-70, כשהיא נותרת כמעט לבדה בחוד החנית של הפאנק הבריטי (סקס פיסטולז הספיקו להתפרק אחרי אלבום אחד בלבד), הקלאש הגישה את סיכום העשור האולטימטיבי: מפוכח, ישיר, כועס והרבה יותר מגוון ועשיר מוזיקלית משלושה אקורדים. אלבום כפול שאי אפשר להכניס בו סיכה בעובי של שערה. והוא התחיל מאפס. ממש מאפס.
"לא נדפקנו מספיק"
במשך שנה שלמה סטראמר וג'ונס לא כתבו אפילו אות חדשה. הלהקה נפרדה מהמנהל שלה, עזבה את מתחם החזרות ונתקעה מול דף לבן שסירב להתמלא. אחרי שני אלבומים, האחרון שבהם לקח אותם לניסיון פריצה מייסר בארצות הברית, היה נדמה שהמצברים התרוקנו והתייבשו. "היינו מלאים בבולשיט, ואנחנו עכשיו חוזרים לשולחן השרטוטים", אמר סטראמר ל-NME. "נדפקנו, אבל לא נדפקנו מספיק כדי להפסיק. אנחנו מעבר לזה".
השיקום התחיל בחזרות סגורות לחברים, שבהן הלהקה התנסתה בקאברים. שם התגבשה השאיפה לצאת מגבולות הפאנק ולהגיע לטריטוריות חדשות. בשעות הפנאי הם שיחקו כדורגל ולא חסכו באמוציות. "שיחקנו עד שנפלנו, ואז הלכנו לנגן", סיפר סטראמר. "אני לא כזה שחקן טוב, אני פשוט נוטה לקצוץ אנשים", הוסיף הבסיסט, פול סימונון. זאת הייתה גם דרך מקורית לשחרר את הקריזה על אנשי חברת התקליטים, CBS, שבאו לראות מה קורה והצטרפו למשחק. "בעטנו להם בירכיים ודחפנו אותם", אמר סימונון. "היה כיף".
תקופת הגיבוש, כמו התקופה הסוערת בבריטניה, שחררה את האגפים היצירתיים והלהקה הרגישה מוכנה להיכנס לאולפן. לתפקיד המפיק נבחר גאי סטיבנס, איש מקצוע מוערך שהבין את הצליל שהלהקה רצתה להחדיר לנוסחה שלה - רגאיי, אר אנ' בי ועוד. הייתה רק בעיה קטנה: מדובר באלכוהוליסט עם נטייה להרוס לא רק את עצמו, אלא כל דבר שנמצא באזור שלו. הלהקה הוזהרה שזה לא ייגמר טוב.
אבל סטיבנס התגלה בתור שידוך אידיאלי לשאפתנות והיומרנות שעמדו מאחורי "לונדון קולינג". הלהקה התחברה לקיצוניות והטוטאליות של סטיבנס, והוא הוציא מהם – וגם להם – את הנשמה כדי להגיע לווייב הטהור שמתפרץ מהרמקולים ומציף את האוזניים, גם אחרי 40 שנה. לימים, הקלאש לא שכחה את החשיבות של סטיבנס להצלחת האלבום: כשהמפיק מת ב-1981, ממנת יתר של תרופות מרשם, היא כתבה לזכרו את Midnight to Stevens: "גאי, גמרת את האלכוהול / ואזל לך הספיד / אבל הצד הפרוע של החיים / זה מה שהיינו זקוקים לו".
בין דיסטורשן לרגאיי
אחת המעלות של "לונדון קולינג" היא התחושה המשכרת של נסיעה בלי ידיים על ההגה, אבל מתוך ביטחון מלא שהמכונית יודעת לאן היא רוצה להגיע ואיך לעשות את זה. אחרי הבליץ של שיר הנושא, הלהקה רק מאיצה עוד יותר עם Brand New Cadillac, שמציג את החיבה של הקלאש ללהקות רוקבילי אפלוליות כמו הקראמפס. מיד אחר כך מורידים הילוך כדי להתוודע ל"ג'ימי ג'אז", עם סולו סקסופון שמחבר בין שם השיר והדמות שמככבת בו לשם הז'אנר. הסימביוזה בין הדיסטורשן לסגנונות כמו ג'אז, סקא ורגאיי המציאה מחדש את הקלאש וסימנה את "לונדון קולינג" כפריצת דרך משמעותית מהפתח הצר של הפאנק-רוק.
ועדיין, קשה להישאר אדיש לכוחה של הפשטות הסוחפת של Spanish Bombs, שבו סטראמר הרחיב את הכתיבה הפוליטית שלו לספרד ולמלחמת האזרחים שהתחוללה שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת. ב-Lost In The Supermarket הוא חוזר הביתה, לקפיטליזם, זה שגורם לו ללכת לחפש "הצעה מיוחדת / אישיות מובטחת". השירים הבאים, Clampdown ו-Guns of Brixton (שאותו שר סימונון), מעמיקים את אווירת הפרנויה החברתית באנגליה השסועה, בפתחו של עידן מרגרט תאצ'ר.
אמנותית, "לונדון קולינג" הניחו למעשה את היסודות של הפוסט-פאנק, הן מוזיקלית והן בכתיבה שמביטה מלמעלה בציניות מפוכחת על תהליך היצירה. השיר שמייצג היטב את שני הכיוונים הללו הוא Death Or Glory, שבו סטראמר מקונן: "מוות או תהילה / הופכים לרק עוד סיפור".
פאנק במוזיאון
40 שנה אחרי, ב-Museum of London, הדרך של הקלאש ממוות אמנותי לתהילה נצחית מתכנסת לכדי תערוכה חגיגית. עשרות חפצים מאותה תקופה, מהגרדרובה של סטראמר ומכונת הכתיבה שלו ועד טקסטים בכתב יד מקורי. דברי ההסבר על הקירות משלבים רקע היסטורי על המצב הפוליטי והחברתי באנגליה, לצד ציטוטים של חברי הלהקה על יצירת האלבום. יש גם פיצ'ר חמוד שמאפשר לשמוע ערוצי נגינה נפרדים וכן קטעי וידאו לצפייה.
במרכז החדר ניצב לו הבס השבורה של סימונון. הוא ריסק אותו ספונטנית בהופעה בניו יורק, בסטפמבר 1979, לדבריו מתוך כעס על המאבטחים שלא נתנו לקהל לעמוד. כלי נגינה שנהרסו הם לא מחזה נדיר בהופעות רוק. אבל בזכות הצלמת פני סמית', הרגע הזה הפך לאיקוני, בצורת העטיפה של "לונדון קולינג". סמית', אגב, חשבה שהתמונה מטושטשת מדי. סטראמר והמעצב הגרפי, ריי לורי, הכריעו אחרת. לורי היה גם זה שעיצב את העטיפה בדומה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי. כך הופגש האיש שנענע את העולם עם הבריטים שבאו להרעיד אותו.
הנוכחות של הקלאש במוזיאון כבר לא מרימה אף גבה. הפאנק כבר מזמן הוא מוזיקה קלאסית, במובן העמוק של המונח, והקלאש הם מאבות המזון שלו. הנוסטלגיזם שמניע את העסק אולי היה מחלץ מסטראמר המנוח איזה טקסט מריר. מצד שני, חבל לוותר על ההזדמנות: אחרת, "לונדון קולינג" יישאר רק בתור פתיח לעוד כתבה על כסף.
