כשאחמד ג'ודה היה ילד במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ, השוכן בדרום-מזרח דמשק, הוא מעולם לא שמע על האירוויזיון. רק אחרי שגלה ממולדתו המפולגת ושסועת הקרבות לאמסטרדם, והפך לרקדן ולכוריאוגרף בלט מוערך ועטור פרסים, הוא התוודע לתחרות הזמר האירופית. "רק אז למדתי שמדובר באירוע ענק ברחבי אירופה ובישראל", מספר ג'ודה בריאיון חוצה גבולות, שערכתי איתו השבוע.
לרקוד או למות – טריילר
בחודש הקרוב, הפליט הסורי בן ה-31 לא יסתפק בצפייה באירוויזיון ממשכנו באמסטרדם - וג'ודה יופיע ויפגין את יכולותיו כרקדן בחצי הגמר השני של התחרות ברוטרדם. "ההופעה שלי באירוויזיון תוכננה ל-2020, ולפני שנה ההכנות כבר היו בעיצומן. עמלתי על החזרות, ואז הכול בוטל בגלל הקורונה. כמובן שהייתי עצוב, אבל הייתי נחוש להמשיך ולהתאמן בתקווה שהדברים יחזרו לכנם ב-2021, וזה מה שבאמת קרה".
אתה בוודאי מאוד מתרגש?
"כן, וואו. אני ממש נרגש. אני גאה על כך שנבחרתי לאירוע המיוחד הזה. ההשתתפות שלי באירוויזיון אינה הישג אישי בלבד - אני מייצג את כל מי שאין לו מדינה ונתלש ממקומו. יש מעל 80 מיליון אנשים כאלה בעולם, ואין להם קול. אני רוצה להיות האש שמזינה את תקוותיהם, הוכחה חיה לזה שהתקווה עודנה קיימת - לעודד אותם להאמין בעצמם. זו אחריות עצומה. זו תהיה ההופעה הכי חשובה בקריירה שלי".
מה תעשה בדיוק בחצי הגמר?
"אתן את כל מה שיש לי כרקדן להציע: 15 שנות הניסיון שלי, ומה שלמדתי מ-100 מומחים למחול. החברה בהולנד מורכבת מאנשים ממקומות ומתרבויות שונות, ובכל זאת כולנו הולנדים וזה גם מה שנראה על הבמה: את הגיוון. כולנו שונים, ובכל זאת - הולנדים. אנחנו מספרים את סיפורה של הולנד ואת הכוח הגלום באחדות. בהופעה המדהימה הזו אנחנו מספרים על הרצון האנושי והטבעי שלנו ליצור קשר עם אחרים. בחיים, חשוב למצוא ולשים לב לאחר. וחרף המרחק והכאוס שמשתולל בעולם, אנחנו עדיין מצליחים למצוא זה את זה שוב ושוב. זה נושא אקטואלי במיוחד נוכח המשבר של הקורונה. בהופעה שלי באירוויזיון, אני אתן מענה לכל אדם שמאמין ותומך בי. בזכות התפילות של אימא שלי, העידוד מצד אבא, והנחישות שלי לקחת את האחריות על עצמי מדי יום ביומו. בכל פעם שאני חושב עליה אני מוצף ברגשות עזים".
יש להיט אירוויזיון שאתה אוהב במיוחד?
"Rise like a Phoenix, השיר של קונצ'יטה וורסט, שזכה ב-2014. לשיר הזה יש משמעות מיוחדת עבורי. כל אחד מאיתנו ניצב בפני קשיים רבים, אבל אז אנחנו עולים מן האפר ממש כמו ציפור האש. השיר הזה היה שם בשבילי כשהייתי צריך אותו".
אתה מכיר את השירים הישראלים שזכו בעבר?
"כן, ברור שאני מכיר. Toy של נטע ברזילי הוא אחד השירים האהובים עליי. אהבתי מאוד את ההופעה של נטע".
בימת האירוויזיון היא לא הבמה היחידה שמשמשת את ג'ודה לספר את סיפורו מעורר ההשראה. ג'ודה עושה זאת בזכות הרצאות ב-TED, אוטוביוגרפיה שפירסם, הופעות טלוויזיה רבות וגם וסרט תיעודי בשם "לרקוד או למות", ששודר בעבר ב-HOT8 וזכה בפרס האמי לשנת 2019 בקטגוריית תוכניות אמנות. "המטרה שלי בחיים היא לספר את הסיפור שלי משום שהוא מהדהד סיפורים של רבים אחרים שאין להם קול", אומר ג'ודה.
עתה יש הזדמנות נוספת לראות את "לרקוד או למות". הסרט יוקרן במסגרת "אפוס", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, שיתקיים השבוע (5-8 במאי) במוזיאון תל-אביב לאמנויות. הסרט נקרא על שם כתובת הקעקע שמעטרת את עורפו של ג'ודה. "מבחינתי, אם אני רוקד משמע אני קיים", חולק איתי ג'ודה את המוטו שלו.
איך הגעת בכלל לריקוד?
"גדלתי בתור פליט נטול אזרחות במחנה בפאתי דמשק (אביו הוא בנם של פליטים פלסטינים ואמו היא סורית. א"ק). הסביבה הייתה קשה ולכן התרחקתי ממנה. למדתי המון חוכמת חיים מסבא שלי, שגם העניק לי את השם שלי היות והייתי נכדו הראשון. כשהייתי בן שמונה ראיתי קבוצה של בנות רוקדות באירוע סוף שנה שנערך בבית הספר, בסגנון שבחיים לא ראיתי ולצלילי מוזיקה שבחיים לא שמעתי. המוזיקה והתנועות שלהן סיקרנו אותי. הגוף שלי זז יחד עם המוזיקה. הוריי סיפרו לי שהבנות באירוע רקדו בלט לצליל 'אגם הברבורים'. מאז, להפוך להיות רקדן הפך לחלום שלי".
אני מניח שבסביבה המאצ'ואית שבה גדלת לא התלהבו במיוחד מהרעיון שתתמסר למחול?
"אכן. במחנה הפליטים ובקהילה בה גדלתי, זה היה ממש בלתי מתקבל על הדעת שגבר יהפוך להיות רקדן".
בגיל 16, ג'ודה התקבל ללהקת מחול בדמשק, ורק אמו ידעה על כך. "אמי עשתה הכול כדי לתמוך בי", הוא מספר, אבל היא גם הפצירה בו לשמור את הידיעה לעצמו ושאף אחד מהמשפחה, ובמיוחד אביו לא יידע. במסגרת הלהקה ג'ודה הופיע בארצות ערב אחדות, כולל בצפון אפריקה. בסופו של דבר, האב ראה את בנו מופיע בטלוויזיה וזעם. "הוא התקשה לקבל את זה שאני רוקד והתפתחו בינינו ריבים רציניים". האב אף נקט באלימות, כדי למנוע מבנו לממש את חלומו והיכה אותו חזק. אבל מבחינת ג'ודה, הריקוד היה הכול ולא הייתה אופציה לוותר עליו. הוא אמר לאביו את המשפט שהפך בסופו של דבר לקעקוע ולסרט: "לרקוד או למות'. בגיל 17, ג'ודה עזב עם אמו את מחנה הפליטים והשניים עקרו לכתובת אחרת כדי שג'ודה יממש את חלומו. כעבור שנתיים שבו למחנה, וג'ודה שוב נאלץ להתמודד עם ההתנגדויות של אביו.
בתקופת מלחמת האזרחים בסוריה, הבית של ג'ודה באל-ירמוכ נחרב בפיגוע טרור של מכונית תופת. בני המשפחה הצליחו לצאת בשלום מהאירוע, אבל במהלך המלחמה ג'ודה איבד חמישה קרובי משפחה - שני דודים ושלושה בני דודים. בכלל, הוא נקלע לא אחת לסיטואציות מסכנות חיים. אחרי שהיה עד למותם של ילדים בקרבות, הוא התחיל להיות מעורב בפעילות הומניטארית למען ילדים ובין היתר הופיע בפני יתומי מלחמה ולימד אותם לרקוד. ב-2014, ג'ודה בן ה-24 הוזמן להשתתף בגרסה הערבית של תוכנית הריאליטי So You Think You Can Dance. הוא היה צריך להתמודד לא רק עם המתחרים האחרים אלא גם עם איומים על חייו מצד דאעש. יום אחד בעודו ממתין לאוטובוס, נורו לעברו יריות. מתברר שהם רצו לפגוע ברגליים שלו, כדי שלא יוכל יותר לרקוד. למזלו, ג'ודה הצליח לעלות על האוטובוס ולצאת גם מהסיטואציה הזאת בשלום.
בזכות ההופעה בתוכנית הוא זכה לפרסום רב, אבל נבצר ממנו לזכות מאחר והיה פליט חף מאזרחות. ב-2016, שודרה בטלוויזיה ההולנדית כתבה של הבמאי התיעודי רוזבה קבולי, על המאבק של ג'ודה בדרכו להפוך לרקדן במציאות הבלתי אפשרית בסוריה. הכתבה עוררה עניין בארצות אחרות ובעקבותיה קבולי החליט לביים את הסרט התיעודי "לרקוד או למות", המספר את סיפורו המעורר השראה של ג'ודה. אחד הרגעים החזקים בסרט הוא הסצנה שבה ג'ודה רוקד בין חורבות ההריסות של מחנה הפליטים שבו גדל. "באותה תקופה היו באזור כוחות קיצוניים, ולכן בזמן הצילומים ירו מסביבנו. זו הייתה סיטואציה מתוחה, אבל כשהתחלתי לרקוד הכול התפוגג לדומייה", משחזר ג'ודה.
רגע חזק נוסף הוא שג'ודה חוזר להופיע בתיאטרון הרומי בפלמירה - הלוא היא העיר הקדומה תדמור, שבמאי 2015 נכבשה על-ידי דאעש שהרסו חלק מהאתרים הארכיאולוגיים, כולל חזית התיאטרון הרומי. "זה מקום בעל משמעות מיוחדת מבחינתי, משום ששם הייתה ההופעה הראשונה שלי. אמא שלי רצתה ללוות אותי כשחזרתי לפלמירה, משום שהיא במקור משם. הגענו לשם אחרי שהכוחות של הקיצוניים עזבו את האזור, ובכל זאת - הדרך הייתה זרועה קשיים ביטחוניים. יחד עם זאת, אני שמח שיצא לי לרקוד שם: הקיצוניים עשו באזור רציחות נוראיות, אז רקדתי עבור נשמות הנרצחים ורציתי להראות שהתיאטרון שבו הקיצוניים הוציאו להורג אנשים נועד לאמנות, ולא להרג. מסתבר שההופעה שלי בתיאטרון בפלמירה שמוצגת בסרט הפכה להיות ההופעה האחרונה שהוצגה שם, משום שאחר כך המקום נפגע אנושות כשהקיצוניים חזרו לעיר".
למזלו של ג'ודה הוא הצליח להתקבל לאקדמיה הלאומית למחול בהולנד. "כשעברתי לאמסטרדם ב-2016, הייתי פה עוף זר אבל הולנד אימצה אותי. בפברואר האחרון קיבלתי אזרחות הולנדית והמדינה הזו הפכה לבית שלי. זה מאוד משמעותי עבורי להיות מסוגל לומר שיש לי בית כי נולדתי חסר מדינה. אם אני יכול להעיד על תקריות שבהן חוויתי גזענות באירופה, הרי שהן היו בגלל שהייתי חסר מדינה. חשוב לי גם להדגיש שהיום אבא שלי, שגלה לגרמניה ושם פגשתי אותו אחרי נתק של 11 שנה, מאוד גאה בי כרקדן, ושאנחנו מאוד אוהבים זה את זה".
מאיפה אתה שואב את האומץ וההשראה שלך?
"גם האומץ וגם ההשראה הם חלק מהנפש שלי. באופן כללי, אני אדם שאוהב אתגרים, והחיים שלי עטורי אתגרים וקשיים שנותנים לי כוח והשראה מידי יום".
אתה מדמיין לפעמים איך היו נראים החיים שלך אם היית נשאר בסוריה?
"אני לא מעלה השערות כאלה".
ג'ודה מתגעגע כמובן לאמא שלו, שנשארה בסוריה ונעזרת בכספים שהוא שולח לה. "אני שמח ומאושר שאני יכול לתמוך במשפחה שלי בסוריה ולסייע להם לבנות בסיס איתן לחייהם. עשיתי זאת גם בזמנים הקשים של מלחמת האזרחים".
למה עוד אתה מתגעגע?
"לתחושה הזו של לנשום את האוויר של דמשק, שמזכיר חיבוק".
חווית בשנים האחרונות רגעים בלתי נשכחים ושיאים מרגשים, שברור שלא יכולת לדמיין עליהם במחנה הפליטים. אתה יכול למנות חלק מהם?
"טקס האמי היה חוויה מדהימה. נסעתי לניו-יורק, בזמן שהייתי עוד חסר אזרחות והיה קשה להשיג ויזה לארה"ב. אבל המחול הוא הדרכון שלי והוא שהביא אותי לניו יורק. אני לא אשכח גם את ההופעה וההרצאה שערכתי ב-2018 בוויצ'נזה באיטליה. התגובות היו חמות ואוהדות וזו הייתה חוויה טובה".
בתור מי שגדל במחנה פליטים פלסטיני בסוריה, קרוב לוודאי שזה מה שעיצב את דעתך על ישראל. האם הדעות שלך על ישראל השתנו עם השנים?
"כשהייתי ילד אני זוכר שראיתי איך המבוגרים במחנה מתעצבנים בכל פעם שהיה קונפליקט עם ישראל - וישראל הייתה מקום שהציגו לי אותו בתור האויב שלנו. אבל המושג הזה 'אויב', היה מופשט מדי בזמנו מכדי שאבין אותו. בשעתו, הפריעו לי יותר הקונפליקטים בין המבוגרים במחנה עצמו. כיום, דעתי על כל מדינה מתעצבת בידי להקות המחול שלה".
אז מה אתה חושב על להקות המחול הישראליות?
"יצא לי לפגוש הרבה רקדנים ישראלים באירופה. כמובן שאני מכיר את אוהד נהרין ואת שפת התנועה 'גאגא' שהוא פיתח, ואפילו לקחתי כמה שיעורים. כשעבדתי ב-2019 בתיאטרון בנורווגיה הופיעה שם גם להקת בת-שבע, וזו הייתה הופעה מדהימה! הם רקדנים מצוינים. יצא לי גם להכיר אותם כי חלקנו את אותו חדר הלבשה בתיאטרון. רקדתי לצד רקדנים ישראלים באיטליה ופגשתי רבים גם באמסטרדם. הכוריאוגרף אלעד שכטר נסע פעם כל הדרך מישראל לאמסטרדם כדי לעבוד איתי. היה לנו מפגש פורה".
יש מצב שתבוא להופיע בישראל?
"עדיין לא הזמינו אותי לפה, אבל ההחלטה שלי האם להופיע בישראל תהיה תלויה בשיקולים שקשורים לביטחון המשפחה שלי".
אחרי כל מה שעברת, מה השאיפות והתקוות שלך לעתיד?
"אני חולם על אושר ושלום במזרח התיכון, על חיים יחד בהרמוניה, על שיתוף באדמותינו היפות ועל תרבות שמבוססת על אהבה. כרגע אני חי כל רגע במלואו, ואני כבר הבן-אדם שחלמתי שאהיה. אבל יש לי המון יעדים בחיים. בינתיים הכי חשוב לי כרגע הוא להישאר בכושר, באיזון ובריכוז מלא כדי שאוכל להגשים את כל היעדים האלה".
