בשיתוף "עברית"
אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כמעט שנתיים.
מהמקום שממנו באתי זה לא עניין של מה בכך. בילדותי ובנעוריי לא הכרתי אנשים שהלכו לפסיכולוג. אם עלה כבר המושג פסיכולוג הרי שהוא עלה בהקשר של פסיכי. פסיכי הולך לפסיכולוג. אני פסיכי? לא, אני לא פסיכי, אבל הרגשתי שאני הולך להיות כזה, אז הגעתי לפסיכולוגית.
- שלום נחום.
- שלום.
- למה אתה כאן? מה הביא אותך להגיע לטיפול?
- תראי, אני שנה לבד וטוב לי, ולא טוב לי שטוב לי. אני מפחד להתרגל ללבד הזה. זה לא שאני מנותק לגמרי, אני רואה מדי פעם חברים, אבל זה בדרך כלל ביוזמה שלהם. אם יש משהו שמעט מפריע לי זה שלמרות שיש בי יצר מיני אני לא יוצר קשר עם בחורות. אני משתדל להיות לבד. זה שקט לי, אפילו נעים, אבל מפחיד אותי.
- מה מפחיד?
- הלבד לא מפחיד אותי. המילה ערירי מפחידה אותי, ואם אמשיך בקצב הזה נראה לי שלשם אני אגיע.
- תדייק לי את ההבדל בין לבד לערירי.
- לבד זה מבחירה. ערירי זה מצב קיים שאין לך שליטה עליו.
- אני מבינה.
- לכן גם היה חשוב לי להגיע לפסיכולוגית ולא לפסיכולוג. אם אני רוצה לברר מה הבעיה שלי בקשר עם נשים, אז כדאי שאני אעשה זאת מול אישה ולא מול גבר.
- למה? מה הבעיה לעשות זאת מול גבר?
- על מה אני אדבר עם פסיכולוג? אולי גם הוא דפקט ביחסים עם נשים? מה אני יודע עליו? אני יודע מי יושב מולי?
- ולגביי, אתה יודע מי יושבת מולך?
- לא, אבל את אישה. גם אם אני לא יודע עלייך כלום, אחרי הכל את עדיין אישה, וכאן הבעיה.
היא מהנהנת בראש בהבנה.
אחרי סיבת ההגעה הגיע שלב האינטק, שזה בעצם ראיון קבלה. מה אתה, מי אתה, מי ההורים שלך וכו'. לפני האינטק היא מסייגת שבסופו אם היא תחליט שהיא לא יכולה לעזור לי אז למעשה לא יהיה טיפול. אני חושב על זה שהכי עלוב זה להגיע לפסיכולוגית שמודיעה לך בסוף פגישה שאפילו לטיפול אתה לא מתאים. אני מתחיל באינטק. אני מרגיש כמו בראיון עבודה. אני צריך לספק סחורה ומסוג טוב. גדלתי בקריות, בקריית ים. ההורים שלי עלא כיפאק, אין טענות. שתי האחיות שלי גם הן בסדר, אין אירועים מיוחדים, אין טראומות, הכל רגוע. הסביבה שבה גדלתי גם טובה. הייתי ילד שחי בספרייה העירונית וחולה כדורגל. היא פולטת צחוק. זה מצחיק אותה. מבחינתי זה סימן טוב.
- מבחינה משפחתית והסביבה הכל סבבה, אבל הבעיה שלי היא ביחסים עם בחורות. אף פעם לא היו לי מערכות יחסים ארוכות. אני דפקט בקטע הזה, אני מודה. אני מתאהב וזה תמיד נמשך חודש־חודשיים, ואז כשזה הופך למשמעותי אני פתאום נבהל ומתחיל לחרבש את הקשר.
- מה זאת אומרת לחרבש? באיזה אופן?
- אני נעלם ונאלם. מראה חוסר עניין למרות שיש עניין.
- למה?
- לא יודע. אני עושה הכל כדי לדפוק את הקשר. לבסוף לבחורה נמאס והיא עוזבת. אני לא מרגיש הקלה אלא להפך, אני כועס על עצמי ומתאבל. ככה עוד מספר חודשים עד לקשר הבא. לא יודע למה זה קורה לי. לא יודע למה אני עושה את זה, אבל מהפעם האחרונה עברה כמעט שנה כי פשוט נמאס לי מהרוטינה הזאת. אני מעדיף לא להיות בקשר ולא לסבול.
"לא להיות בקשר ולא לסבול", כך היא מהדהדת לי.
אני מהנהן. נוצרת שתיקה של מספר דקות. אני לא יודע איך לפרש את השתיקה הזאת. זה טוב? זה רע? אני לא מעניין? מה אני אמור לעשות עכשיו? לזרוק איזה נושא? לא יודע מה לחשוב. היא מבקשת פרטים על הילדות שלי ועל הוריי. לאורך כל האינטק התגובות שלה מדודות, יבשות, צנוניות משהו. זה קצת זר לי, אבל מה אני מבין בטיפול? אולי ככה צריך להיות.
היא נראית בערך בסוף שנות ה-30 לחייה. עיניים ירוקות, שיער שטֶני מתולתל, רזה, גובה ממוצע, כמטר שישים וחמישה. היא יושבת בשיכול רגליים, נדה בראשה, ומדי פעם רושמת לעצמה משהו. אני בן 28, עיניים חומות, שיער שחור, מלא, גובה מטר שמונים, יושב רכון מעט ותוך כדי דיבור מנסה לפענח את הנהוני ראשה.
פגישה וחצי נמשך האינטק. היא שואלת ואני משתדל לענות בהרחבה. עכשיו שוב שתיקה. אני מסתכל עליה, נשען אחורה ומרגיש עירום ועריה. נו, יאללה, תפעילי עיני רנטגן ותגידי מה את רואה בי. שימי על השולחן את מה שדפוק בי ותודיעי לי בסוף אם אנחנו נעבוד יחד או לא נעבוד יחד.
היא נוטלת את הדף, מחייכת מעט, ואז אומרת לי ששיטת העבודה שלה היא פסיכולוגיית המעמקים. כלומר לצלול ולחזור אחורה בזמן. לגיל צעיר, שם הכל נמצא. משם ניתן להבין דפוסי התנהגות ולנסות לשנות אותם. היא מסבירה לי שהטיפול תלוי בי. בתכנים שאני אביא, במה שארצה לחשוף. עם זה אנחנו נעבוד. אני נרגע מעט. אני מבין שהיה לי אינטק טוב, התקבלתי.
כשאני יוצא מהפגישה אני חושב לעצמי שאני לא רוצה את הטיפול הזה. אין לי כוח לבלבולי מוח. מה אני צריך את זה? דיברתי דיברתי דיברתי, ומה עכשיו? אני מרגיש יותר טוב? מצד שני, אני אומר לעצמי שזה בדיוק דפוס ההתנהגות שלי. להתחיל קשר ולחתוך. הרי אם היא הייתה אומרת שהיא החליטה לא לעבוד איתי הייתי פגוע ומקלל אותה ואת כל מה שקשור אליה. אני מחליט להתמיד בקשר הזה. ניתן צ'אנס, ללכת תמיד אפשר.
בחרתי אותה באופן אקראי. אני לא מכיר פסיכולוגים ולא מכיר אנשים שהולכים לפסיכולוג והתביישתי לשאול. הקשתי בגוגל "פסיכולוגים בגוש דן". על הדף הראשון מיד דילגתי. אלה ממומנים שצועקים "אני פה!" אני מעדיף את הדפים הפחות רועשים. בעמוד 4 נתקלתי בשם שתפס לי את העין. שם המשפחה שלה היה כמו שמו של שדרן רדיו שאני אוהב. תהיתי אם יש קשר ביניהם, וחשבתי שאם אני אוהב אותו אז גם אוהַב אותה. זאת לא חשיבה כזו מושכלת, אני יודע, אבל זה מה יש.
בפגישה השלישית עדיין דיברתי על הבית, ברביעית כבר לא היה לי מה להגיד, שתקתי. לא הייתי מודע לזמן. שעון הקיר נמצא מעל ראשי ואני בהיתי וייחלתי שמשהו יקרה. שעמם לי שבא לי למות. שרתי לעצמי בראש שירים מטופשים. "בואי נהיה הזוג הזה". בין השתיקות היא מדי פעם חייכה ושאלה מה עובר לי בראש. נזכרתי שהיום זה יום ההולדת שלי ואמרתי לה. היא נראתה מופתעת ואמרה בכעס, "אתה שותק 49 דקות ואז בחצי הדקה האחרונה, כבדרך אגב, אתה אומר שיש לך יום הולדת? אנחנו צריכים לסיים!"
לפני שיצאתי היא קראה בשמי. הסתובבתי אליה, היא חייכה ואמרה "מזל טוב".
"תודה", חייכתי בחזרה.
אני שונא ימי הולדת. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הקטע. גדלת בשנה, נו אז? למה אני אמור לחגוג את זה? כמו שאני נולדתי נולדו עוד מיליארדים וייוולדו עוד מיליארדים.
הטלפון מצלצל. שיחת וידיאו בוואטסאפ מאמא שלי. מברכת אותי במזל טוב. אני אומר לה תודה, והיא מוסיפה ברכות שבסופן שאני אתחתן השנה ובעזרת ה' בשנה הבאה ברית, וגם אם תהיה ילדה ולא יהיה ברית אז בסדר. שתי האחיות הגדולות שלי לידה וגם הן מברכות אותי. אחר כך האחיינים שלי שרים לי Happy Birthday To You בצעקות וצהלות, ואני מחייך בחזרה ומודה להם. אחותי שואלת איך אני חוגג, ואני משקר ואומר שאני בדרך לפאב לפגוש חברים. היא מאחלת לי מזל טוב ושולחת נשיקות, אני מנתק — וכך מסתיימת לה חגיגת יום הולדת 28.
בפגישה הבאה אני מסביר לפסיכולוגית שבאמת שכחתי את נושא יום ההולדת. זה לא שהתכוונתי להנחית את זה בשניות האחרונות אלא שרק בשניות האחרונות נזכרתי. אני מספר לה על כך שבאופן כללי קשה לי עם הבעת רגשות. זה מציף אותי, גדול עליי. הכוונה היא לא לרגשות של כעס, אלא יותר של חיבה. לא בקטע חברי, כן. אני מחמיא לאנשים ובסך הכל אני חושב שאני בן אדם נעים לסביבה. אני מדבר בקטע הרומנטי. שם הקושי הגדול שלי. לדוגמה, אני מתקשה מאוד לבטא בעל פה, אולם מסוגל לכתוב, "אני אוהב אותך".
להגיד. להגיד זה כבר סיפור אחר. המילים נתקעות, משהו לא זז בפנים. אני לא מסוגל להגיד, פשוט לא מסוגל. היא שואלת מה אני מעלה בדעתי שיקרה אם אגיד "אני אוהב אותך". עניתי שייפול עליי הר, תמוטט עליי תקרה, וצחקתי.
היא לא צחקה. רק הסתכלה עליי במבט הצנוני והנהנה מעט בראש.
- קשה לך עם הבעת רגשות, ויום הולדת הוא למעשה ציון תאריך שבו הסביבה חוגגת את הגעתך לעולם. במקרה כזה יש גם הבעת רגשות יוצאי דופן. רגשות חיבה, רגשות רומנטיים, ואולי כדי לא להתמודד עם הבעת הרגשות האלה אתה מעדיף לשכוח ונמנע מציון היום הזה.
- אולי, לא יודע, לא חשבתי על זה אף פעם בצורה כזאת.
היא שותקת כחצי דקה ואז שואלת.
- בילדותך, איך אתה זוכר את ימי ההולדת?
- אני לא זוכר משהו מיוחד. באופן כללי לא היה איזה ביג דיל אצלנו בבית. קנו מתנות קטנות. אהבתי מאוד לקרוא, אז קנו ספר כזה או אחר. הטמגוצ'י היה אז להיט. אמא הכינה עוגה, אמרו מזל טוב וזהו. בגילים צעירים היו באים גם ילדי השכונה, היינו משחקים חבילה עוברת, היה גם כיבוד, ממתקים. לא זוכר מתנות מיוחדות לימי הולדת, בטח לא מחברים מהשכונה.
בפגישות הבאות היא ניסתה לפענח איפה הבאג ביחסים שלי עם ההורים ועם הסביבה, שהשפיע על מערכות היחסים שלי כאדם בוגר. היא שואלת אותי מה הזיכרון הראשון שלי.
סיפרתי לה שהלכתי עם אבא לדוג והוא העלה בחכה דג בצבע ירוק, ואז פתאום נזכרתי איך אבא שלי לימד אותי לשחות. היה לו חשוב שאדע לשחות מגיל צעיר. שיעור השחייה היחיד שלי התקיים בגיל ארבע. לא מצופים, לא בריכה ולא בטיח. נכנסנו לים עם גלגל שעשוי מפנימית של צמיג. אבא מוביל אותי בבטחה בתוך המים. המים מגיעים לאבא לגובה החזה ושם הוא נעצר. הוא מסביר לי כיצד שוחים ומבקש שאראה אותו שוחה. הוא מדגים לי שחיית חזה. "תראה נחום, את הידיים לקרב לחזה ולדחוף קדימה. הרגליים עושות כמו צפרדע. שים לב, לקרב רגליים לישבן ולהרחיק. הבנת?" הוא מדגים פעם ועוד פעם ושואל אם הבנתי. אני עונה שכן.
הוא מבקש ממני לעשות את תנועות הידיים והרגליים כדי לראות שהכל ברור ומובן, ואז בבת אחת מושך מעליי את הגלגל, זורק אותו הצידה ומתחיל להתרחק ממני בצעדים קטנים אחורה כשגופו פונה אליי. אני בועט ברגליים, בולע מים ושומע אותו צועק, "לסגור את הפה ולשחות. לסגור את הפה ולשחות". אני סוגר את הפה, עושה תנועות ידיים ורגליים, מתקדם מעט אליו ומגיע לידיים שלו. אני נתלה עליו ומחזיק אותו חזק. אנחנו הולכים שוב לגלגל, שוב הדגמה וחוזר חלילה. אני לא יודע כמה זמן שיעור השחייה נמשך, אבל כשיצאנו מהמים ידעתי לשחות.
הפסיכולוגית הנהנה מספר שניות והסתכלה עליי במבט של אחת שפתרה תעלומת רצח. "זה הדבר הכי משמעותי שסיפרת לי עד היום. מגיל מאוד צעיר חונכת לסגור את הפה ולשחות במים. להתמודד לבד מול הגלים. זה מסביר הרבה מהקורה איתך כיום. ברגע שטבוע בך הלבד הזה קשה לך לחלוק עם מישהו אחר. קשה לך לסמוך עליו. זה כאילו להפסיק את תנועות השחייה ולתת למישהו אחר להציף אותך, לעשות את התנועות בשבילך. להגיד 'אני אוהב אותך' זו לא אמירה כלאחר יד. זה לתת גם למישהי אחרת את השליטה, את היכולת לנווט אותך. להיות איתך בים ולאחוז יחד איתך בגלגל. בתחושה שלך זה למוטט על עצמך הר".
היא סיימה ואני שתקתי. הרגשתי צורך לעכל את מה שהיא אמרה. שאפתי מהאף מלוא ריאותיי, ונשפתי מהפה סילון דקיק של אוויר. היא הסתכלה עליי וחייכה. לא אהבתי את זה. זה לא החיוך אלא המבט הישיר. לא אהבתי את הנוכחות שלי בחדר. רציתי לעוף משם. אני רוצה להיות לבד. לבד עם המחשבות, עם התחושות, הרצונות. המבט שלה חודר אותי. הנוכחות שלה מפריעה לי. קשה לי, קשה. שוב אני לוקח נשימה עמוקה ומשחרר. היא שואלת איך אני מרגיש, ואני עונה שאני לא מעוניין לדבר ואשמח אם נשתוק עד סוף הפגישה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
מתוך "אוהב אותך פשוט", איציק חדד, 176 עמודים, 2021
