במנהרה להולכי רגל מתחת לכביש 6 מסתתרת תערוכת צילומים מיוחדת, בדיוק כמו אהרון קריצר, הצלם שעומד מאחוריה. קריצר הוא לא האדם שאתם רגילים לפגוש ברחוב, הוא גם לא האמן הטיפוסי ולא האדם הדתי הטיפוסי. לכן, גם התערוכה שלו "במנהרה אשר בשדה" היא לא שגרתית, ומושכת אליה מבקרים מיוחדים, חלקם נחשפים לאמנות הצילום בפעם הראשונה בחייהם, הודות למיקומה הייחודי.
לאורך עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע מוצבות עבודות צילום של קריצר מהעשור האחרון, כשמרבית התמונות צולמו באותו האזור. המבקרים בתערוכה לא קראו עליה במדור התערוכות והם לא מגיעים אליה בסיור גלריות. רובם שמעו עליה מפה לאוזן או דרך פרסומים במדיה החברתית, חלקם הגיעו אליה כמטיילים בשביל ישראל שעובר בקרבת מקום. "הנחתי פתק בשביל עם הזמנה לבוא לבקר בתערוכה", קריצר מספר בריאיון ל-ynet, "ובכל יום מגיעים בעקבותיו משהו כמו 15 אנשים. הרבה פעמים מדובר בחבר'ה צעירים שלא הולכים לראות תערוכות, מסוג האנשים שלא פוגשים בגלריות. פתאום נוצרת פה הזדמנות אחרת. הם נפתחים לדבר הזה וחווים חוויה ראשונית ועוצמתית של ממש מול התערוכה. בנוסף, מגיעים גם אמנים ואנשים מהסביבה. אתמול נכנסו לפה שלושה רוכבי סוסים. זו חוויה קסומה".
כבר כמה שנים שקריצר מפנטז על הצגת תערוכה במרחב ציבורי, אבל רק כשנתקל במנהרה הזו הבין שמצא את המקום האידיאלי. "אחת הבעיות שצצות כשאנחנו פוגשים אמנות שלא במקומה 'הטבעי' היא שאין לנו בכלל פניות להסתכל עליה. אנחנו עסוקים, באמצע משהו. ואז אנחנו רק עוברים לידה, וההתכווננות של לבוא ולראות אמנות הולכת לגמרי לאיבוד. בתערוכה הזאת, לעומת זאת, אני מרגיש שמצאתי איזה שילוב מיוחד בין הדברים".
הוא בן 58, יליד חיפה המתגורר בשוהם, לא רחוק מהמנהרה בה התערוכה מוצגת, נשוי לבלהה ואב לשלושה ילדים בוגרים. לאורך כל שנות חייו הוא עוסק "בעניינים של הרוח" - לצד עבודתו כגרפולוג בעל ותק של שלושה עשורים, קריצר לוקח חלק כמדריך וכתלמיד בקבוצות לימוד משותפות של חרדים וחילוניים. בנוסף, הוא מנחה קבוצות שעוסקות במיסטיקה יהודית וסוּפית (פלג איסלאם רוחני שמתמקד באהבה ובתרגולי מדיטציה מסוגים שונים). אמנם גישות מזן זה מאפיינות לרוב חוזרים בתשובה, אך קריצר לא נמנה עליהם. "נולדתי לדת וגדלתי במשפחה דתית אשכנזית בחיפה. החברים הראשונים הקרובים שלי היו שני ילדים ערבים נוצרים שגדלו ממש בבית הסמוך, ושם ניטעו זרעי הפלורליזם שבי", הוא נזכר.
בעשור האחרון הצטרפה המצלמה לענייניו הרוחניים. "אני מחפש, ולפעמים מוצא, את הדרכים האישיות שלי לביטוי עולמות הרוח דרך אמנות הצילום", הוא מספר. במהלך השנים הללו הספיק כבר להציג בתערוכות רבות בגלריות שונות בארץ כצלם מקצועי. רבות מתמונותיו עושות שימוש בטכניקה של חשיפה ארוכה, כאשר קריצר לא מנסה לתפוס את הרגע האחד והקפוא, אלא דווקא את התנועה - את אותה חוויה המשכית, פיזית, רגשית ורוחנית - כפי שהוא רואה אותה. "הצילום שלי הוא לא מה שנקרא 'ללכוד את הרגע'. באנגלית אומרים 'לירות צילום' – to shoot. ואילו מה שאני מחפש זה את ההוויה, את ההתאהבות, את השותפות, את החוויה. יש לי למשל סדרת תמונות בשם 'חזיונות', שחלקה מוצג בתערוכה. התמונות בה מתבססות על טקסים שאני עושה שהם מחוץ לגדר ההלכתית, לא הטקסים הרגילים של המסורת שלנו. דרכם אני מנסה להביע רגשות, וגם מידה של ביקורת על האורתודוקסיה ועל ההתנהלות המסורתית. אבל אני מחפש לעוץ, למצוא את הדרכים שלי למגע עם עולמות הרוח". קריצר מצלם גם בטקסים דתיים של דתות ומסורות שונות – צילומים שהוצגו בתערוכות ברחבי הארץ. בנוסף לאלה, ובצורה שאינה אופיינית לאדם דתי, מצלם קריצר גם קבוצות מחול. "מפגש של גוף, רוח, צורה ואנשים", הוא מעיד.
"אני משתמש במצלמה כדי לכתוב"
שתי סדרות צילומים מוצגות במלואן בתערוכה "במנהרה אשר בשדה". אחת מהן, "אורות מאופל", היא סדרת תמונות שצולמו בשנה החולפת בתוך מערות שנמצאות בין יער קולה ליער בן שמן, אותן היה פוקד קריצר לפני כ-15 שנה למטרות מדיטציה, אך הפסיק כאשר החל לעסוק בצילום ובאמנות. את הביקורים בטבע בימי שישי החליפו תערוכות, ואת המדיטציה החליפה מצלמה מקצועית. בתקופת הקורונה, כשנפסקה הפעילות השוטפת של עולם האמנות, קריצר מצא את עצמו שוב מסייר בטבע, וחוזר אל המערות ההן. "כל הדברים שעשיתי לאורך השנים התכנסו למשהו אחד שלם", הוא מספר ונזכר בתקופה בה גילה את המערות האלו מלכתחילה. "המניע שיצאתי איתו היה להתמקד בעשייה רוחנית בטבע. הכניסה למערות הייתה גם מטעמים פרקטיים – יותר נוח לשבת במערה ולעשות בה מדיטציה מאשר בחוץ, הן בחום והן בגשם. אבל בכניסה למערה יש גם משהו ראשוני, כמו כניסה אל תוך הרחם", ומוסיף: "יש לנו קשר קדום ואמביוולנטי אל המערות האלו. יש שם ממצאים מהאדם הקדמון, דרך גלות בבל הראשונה ועד לפלסטינים שישבו שם, באזור של תל חדיד ויער בן שמן. כשאני דורך במקומות האלה, כל ההיסטוריה הזאת – על כל צפונותיה וכאביה - לוקחים גם הם חלק בסיפור הזה. אני לא מתהלך יחידי שם".
סדרת הצילומים מהמערה שואבת השראה מהמיסטיקה היהודית העתיקה והקבלה וכן מעולמות הזן והטאי-צ'י. במסגרתה, מכוון קריצר את עדשת המצלמה אל עבר פתח המערה מבפנים ומשחק בקווי האור הנמרחים כמו אותיות. "אני משתמש במצלמה כדי לכתוב", הוא מספר, ומשווה את פעולת הצילום לציור אותיות במכחולי ענק שנהוג במסורת הזן, מה שמתחבר גם לעיסוקו כגרפולוג. "באופן מכוון, במנהרה שבה מוצגת התערוכה אין תאורה, ולא ניסיתי לייצר כזאת. אנשים משתמשים בפנס של הסלולרי כדי להביט על התמונות. ככה נשמרת גם החוויה של המערה וגם מתעצמת החוויה של התנועה וההתעסקות המדיטטיבית בשקט, מתחת לפני האדמה".
בסדרה השנייה המוצגת בתערוכה, "טמיר ונעלם", משתתפים צילומים שתועדו על ידי קריצר בעשור האחרון באותו האזור של בן שמן, בשוטטות סקרנית ופתוחה, כשהוא עצמו אינו יודע מה ימצא ומה יפגוש. "הדברים נמצאים מעצמם ומתפתחים, רק צריך להתבונן עליהם: מטרה ירוייה שנבטים וצמחים בוקעים דרכה. גוף מת של חיה שאני נתקל בו ומנהל איתו דיאלוג. בריכת חורף שמתמלאת במי גשמים טובים ופתאום פורחים בה צמחים מיוחדים. אני גר בשוהם ומטייל הרבה באזור וקורא לו 'בית הכנסת הגדול שלי'".
6 צפייה בגלריה
"אני מחפש את ההוויה, את ההתאהבות, את השותפות, את החוויה". אהרון קריצר
(צילום: מרדכי רזון)
על פי קריצר, הצילומים שלו הם הזדמנות להזמין אנשים שונים לבוא ולראות את החוויות שהוא עצמו עובר, להתבונן דרכן, ולהציע להם לעשות את אותו הדבר עם עצמם. "הרי כולנו מצלמים היום כל הזמן", הוא מסכם, "אבל אני תוהה - איך אנחנו לוקחים את הדבר הזה והופכים אותו למעשה רוחני עם משמעות עמוקה. אלו הדברים שאני מנסה להציע דרך הצילום שלי".
