בסרט החדש שלו, "הסוסיתא של הרצל", מגלם מיקי לאון מורה לקולנוע בתיכון בשדרות. בעזרת המצלמה הוא מלמד את התלמידים שלו, נוער שמגיע מבתים לא פשוטים, להיפתח ולהיחשף, ובכך בעצם להכיר את עצמם יותר טוב. אולם, במציאות החיים הפרטיים של לאון מזכירים יותר את אלו של התלמידים מאשר את המורה, שכן כשהוא היה נער הוא עזב את הבית ואת השכונה בה גדל בבת ים, ועבר לפנימיה צבאית בחיפה.
"הסרט מבוסס על הסיפור האישי של דודו (קריינר - הבמאי, א"ט) והוא נגע בי כי יש לנו המון נקודות ממשק. החבר'ה האלה חיים בעל כורחם בסיטואציה בלתי אפשרית עם חרדות ופחדים. חוויתי את זה בתור נער, הלכתי לפנימייה כדי לברוח מהדברים האלה", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "לא צריך יותר מדי כדי להתחבר ולראות את המצוקה של בני הנוער ושל האנשים שחיים באזורים האלה".
"הסוסיתא של הרצל" - טריילר
אמנות יכולה להוציא אנשים ממקומות כאלה?
"בדיוק. מה שהמורה מנסה להגיד להם זה אל תפחדו להיות מי שאתם, אל תפחדו להגיד מה שאתם רוצים. תגדלו ביצים. צריך לעמוד מול העולם ולהגיד 'זה אני'".
גם לך היו מורים כאלה בפנימיה?
"לא בדיוק, אבל הפנימייה הצילה אותי. קיבלתי שם ערכים ומשמעת שלא היו לי בבת ים. אני למשל גדלתי מתוך ידיעה שיש מלא מדינות ערב מסביב, אז שהערבים ילכו לאחת מהמדינות האלה, כי יש להם מלא. זו הייתה החשיבה שגדלתי איתה. ואז היה לי מורה להיסטוריה, שדיבר איתנו בפעם הראשונה על משמעות הכיבוש. שההיסטוריה הוכיחה שאף אחד לא הצליח לעולם לכבוש עם לתמיד. מעבר לזה, לך תגיד לבן אדם שפה זה לא הבית שלך, הבית שלך שם. האמירה הזאת שנראתה לי מאוד טבעית בגיל צעיר הופרכה. פתאום קיבלתי תפיסות עולם אחרות".
אבל איך בכלל נער בן 14 מחליט לעזוב לפנימיה?
"היום אני יודע שזה היה כדי להתרחק, אבל אז רציתי להיות גבר וחייל. להיות כמו החיילים האלה שגדלתי עליהם. ההרואיות הזאת שנדבקתי בה. רציתי להיות גבר. כשחזרתי עם המדים הביתה הייתי מאוד גאה בזה".
איך ההורים קיבלו את הצעד הזה?
"גם הם הבינו שאני צריך ללכת. זה דווקא היה צעד שקיבל גיבוי. ובסופו של דבר אבא שלי מימן את הלימודים בפנימיה, ועד כמה שזה היה לו קשה כי הוא היה פועל, הוא עשה את זה. הודות לכך נחשפתי לדברים אחרים, לערכים אחרים. פתאום הכרתי ספרים ומוזיקה. עד אז הכרתי רק את מייקל ג'קסון ומדונה, ואז פתאום שמעתי את הדורז וקראתי המינגווי".
בסרט, שייצא לאקרנים ביום חמישי הקרוב, משחקים לצדו של לאון גם צחי הלוי, אוולין הגואל ואורנה פיטוסי, אבל רוב הקאסט הם שחקנים צעירים כמו מתן לקס, ולחלקם זהו תפקיד הפריצה כמו נועה אסטנג'לוב שמגלמת נערה קווקזית שחולמת על קריירת שירה, או אייל שיקרצי שמושפע במיוחד מהמורה החדש. "תפסתי את כל החבר'ה האלה בעיקר בהפסקות של הצילומים, ונקשרנו. זה היה מקסים לעבוד איתם כי חלק מהם מאוד מוכשרים וזה היה מרענן. הם לא למדו, והם באים עם איזה משהו לא מקצועי שהופך את זה לתמים ויפה ונקי".
למשחק הוא הגיע בגיל יחסית מבוגר, 26, אבל לא לקח לו הרבה זמן להשלים את הפערים. מלבד "הסוסיתא של הרצל", לאחרונה הוא כיכב בשלוש העונות של "מטומטמת" בתור שוטר, בשתי העונות של "כפולים" בתור חוקר שב"כ ובסדרה "תאג"ד" בתור קצין צבאי. קשה שלא לראות את הדימיון בטייפקאסט. דווקא בתיאטרון גשר, הבית הקבוע שלו מזה 17 שנים, הוא מתעקש שהוא מגלם גם דמויות קומיות. "עשיתי המון תפקידים קומיים, עכשיו אני משחק ב'רווקים ורווקות' של חנוך לוין, אנשים אומרים לי שהם לא מזהים אותי".
על המסך אתה תופס נישה אחרת.
"נכון, בגלל שכשאתה על המסך לוקחים אותך למה שחושבים שאתה טוב בו. אם אתה שחקן מספיק טוב אתה מצליח לגרום לאנשים להבין מי אתה. אבל אני לא סוכן מוסד ואני גם לא שוטר, אני בדיוק ההפך".
אתה לא מיוסר?
"אני מיוסר. זה כן. למה, אני משחק בעיקר מיוסרים?"
קצת, גם ב"מטומטמת" וגם ב"הסוסיתא של הרצל".
"בסטודיו למשחק הייתי עושה בעיקר תפקידים קומיים. אחר כך נפלתי לנישה הביטחונית כי יש לי לוק מסוים. אבל אני חושב שהבמאי שייקח אותי לעשות משהו קומי - יופתע ויפתיע. אנשים לא יודעים את זה אבל אני מאוד קומי, באמת. נכון, פסנתר לא יעשה קולות של סקסופון, כל כלי ממלא את תפקידו, אבל גם בפסנתר יש מנעד - יש את הגבוהים ואת הנמוכים".
לצד התפקידים שלו בקולנוע ולטלוויזיה, האהבה האמיתית של לאון היא התיאטרון. "התיאטרון הוא המקום שאליו אני חוזר וממנו אני בא. זה הבסיס והמקום שאתה מתפתח בו. ברגע שאתה משחק בהצגה כל כך הרבה פעמים אין לך ברירה אלא לחפש דברים חדשים כי אחרת אתה תשעמם את עצמך. ההצגה ה-250 בכרמיאל היא ההצגה שבה אתה יכול למצוא דברים חדשים".
וזה לא מתיש כל הנסיעות הארוכות האלה?
"חיים של שחקן הם לא חיים פשוטים. כדי לשרוד בתיאטרון כל כך הרבה שנים צריך אופי של פועל. לקום כל בוקר לחזרות ואחרי החזרות יש הצגות ונסיעות. זה מתיש וזה שוחק אבל אתה לא יכול בלי זה. אני לא יכול בלי זה. אני לא מבין איך שחקנים יכולים להתפרנס בארץ, אלא אם כן הם עושים קמפיינים. זה הלחם והמג'דרה".
17 שנה זה המון זמן במקום אחד, חשבת לעבור לתיאטרון אחר?
"באופן טבעי כשאתה נמצא במקום אחד במשך כל כך הרבה זמן, מסקרן אותך לראות מה קורה במקומות אחרים. אבל ברגע שהמקום הזה כל כך ייחודי בנוף המקומי... זה אנסמבל ואין כאלה בישראל. זו להקה והפכנו למשפחה, אנחנו עובדים המון שנים ביחד ואני רק יכול להגיד תודה ולסתום את הפה".
בתור מתבונן מהצד על מה שקורה בהבימה מה אתה חושב?
"זה נורא ואיום. תיאטרון ועוד לאומי שלא מסוגל להתקיים פה. אני לא בקיא בנושא הכלכלי ואני לא יודע של מי האשמה, אבל אחוז התרבות הוא פחות מאחוז מתקציב המדינה. אני גם רואה כיצד התיאטרון שלנו נאבק על חייו, ההצגות מלאות אבל זה לא מספיק. אנחנו משחקים כל הזמן והאולמות מלאים אבל אנחנו כל הזמן אנחנו במאבקים כלכליים. תיאטרון לא יכול לחיות רק ממכירת כרטיסים, לא בארץ. ובמיוחד כשיש מן אינפלציה כזאת של המון הצגות שעולות ב-50 ש"ח בהנחות. ואז בא תיאטרון ואומר שלמו 150-200".
טוב, זה לא הכי זול.
"לכי לברודווי ותגידי להם את זה. נכון, גשר זה לא 'ספר הג'ונגל', אבל ההצגות שלנו לא נופלות מאלו של ברודווי. יש השקעה, השחקנים לא פחות טובים, למה שם את מוכנה לשלם ופה לא? תמיד מבקשים ממני 'סדר לי כרטיס, תארגן לי כניסה'. אני מארגן, אבל זה חלק מהפרובינציאליות פה".
אמרת שבלי קמפיין אי אפשר ממש להצליח כאן, יש משהו באופק?
"אני אשמח לעשות. כרגע לא בדיוק מציעים לי. יכול להיות שיש בי משהו אולי מרתיע, לא יודע. אבל זה עוד יקרה, אני אופטימי".
כשחקן אתה מרגיש נחת או שאתה במרדף תמידי?
"חיים של שחקן הם חיים של מרדף וזה היה ככה במשך המון שנים וזה תמיד יהיה ככה. האמביציה שלי מאוד גדולה. מה שכן, בשנה האחרונה התחלתי לעשות מדיציה טרנסנדנטלית וזה מאוד עוזר לי".
את המדיציה הטרנסנדנטלית, שיטה שמזוהה רבות עם הבמאי דיוויד לינץ', הוא למד בקורס, וב-11 החודשים האחרונים הוא מתרגל אותה 20 דקות מדי בוקר וערב. "אתה מגיע למקום שנקרא השקט שמאחורי התופעות. מאחורי כל התופעות המנטליות יש שקט גדול שברגע שאתה מצליח להתחבר אליו, גם אם זה לכמה רגעים, המתנה שאתה מקבל היא ענקית. גם מבחינה תודעתית וגם מבחינה מנטלית. אני הרבה יותר רגוע ואני הרבה יותר מוכן לקבל את המקום שבו אני נמצא. הפתיל שלי התארך מאוד, פעם הוא היה הרבה יותר קצר. אני לא אגיד שאני סמל הבריאות הנפשית, אבל עדיין".
איך הגעת לזה?
"תמיד חיפשתי ללמוד מדיטציה, לא ידעתי איזו ולא ידעתי מה. קראתי ספרים על זן ועל בודהיזם, ואני זוכר שאמרו שאתה יכול ללמוד בודהיזם עד מחר אבל כל עוד לא תתרגל מדיטציה אין לך על מה לדבר. תמיד ידעתי שיש לי וילה (הוא מצביע לכיוון הראש) אבל שאני משתמש רק במרתף".
דימוי יפה.
"אני לא נמצא בכל הרמות של הווילה, אבל פתחתי את הדלת ואני יודע שיש. אני לא מואר, אבל אני רואה את המדרגות לקומת הקרקע".
גם הסובבים רואים הבדל?
"כן, הם אומרים שאני הרבה יותר סבלני, הרבה יותר מחייך. בת הזוג שהייתה איתי עכשיו תקופה אמרה שהיא חשבה שזה בולשיט ולאט לאט היא קלטה שזה באמת משנה אותי. שזה גורם לי להיות שקט יותר ומודע יותר. הרעיון במדיטציה הוא להעדיף את המנטרה על פני המחשבה".
מה המנטרה שלך?
"אסור להגיד. לא רק שאסור להגיד את זה אלא שמותר להשתמש בזה רק בזמן המדיטציה".
אז אם אומרים לך שלא קיבלת תפקיד, אתה בסדר עם זה?
"זו לא תרופה. ההפך. אם יש משהו שמעיק עליך אתה צריך בכוח לשבת על זה. אבל אתה פשוט מקבל את זה, נו אז לא קיבלתי את התפקיד, מה קרה? אתה פה, אתה חי, אתה נושם. צ'רצ'יל אמר שהצלחה זו היכולת לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד התלהבות. רוב מה שאנשים רואים זה את הכן. אבל רוב הקריירה בנויה מלואים. יש כאלה שגולשים על איזה גל, אני לא מהם. אני צריך לחתור הרבה כדי למצוא את הגל".
במשך שנים רבות לאון נחשב לרווק הנצחי של תל אביב. הוא כיכב במדורי הרכילות ונבחר לא פעם לרשימת הרווקים הנחשקים והיפים והנכונים. הסטטוס הזוגי שלו אומנם לא השתנה, אבל לפני כשנה, בגיל 45, הוא העתיק את מקום מגוריו לבת ים. "קניתי שם דירה", הוא מספר, "24 שנה גרתי בתל אביב עד שנשבר לי הזין ורציתי לקנות. ולקנות דירה בתל אביב זה לא ריאלי אז קניתי בבת ים. בהתחלה רציתי רק להשכיר אותה כדי להמשיך לגור בעיר, אבל אחרי ששיפצתי אותה אמרתי 'בואנה כדי לגור בדירה כזאת אני אצטרך לשלם 7000-8000 בחודש, אני נשאר פה בינתיים'. אז אני שם ומאוד נחמד לי ויש לי אופנוע אז זה חמש דקות לתל אביב. יש משהו בבת ים שאני אוהב, אנשים פשוטים ואזור שקט ונעים, ומבחינתי זו סגירת מעגל. אני לא יודע אם אגור שם כל החיים, אבל כרגע הריחוק מתל אביב נעים לי. זה קצת פלצני להגיד ריחוק, אבל כן - כל הבילויים פחות זמינים לך".
זה השלב לשאול על זוגיות וילדים.
"אני לא לחוץ, אבל אם אני אביא אז זה יהיה ילד אחד. כרגע זה לא הסתייע, ודווקא הייתי עכשיו במערכת יחסית ארוכה, בשבילי. זה לא עבד מכל מיני סיבות. אני רוצה, זה יקרה".
מטריד אותך למה זה לא קורה?
"לא. באמת שלא. אולי אני שקוע בעצמי יותר מדי. אבל זה לא ברמת הלחץ, זה בסדר גם אם לא יהיו לי ילדים עכשיו".
ומה בנוגע לזוגיות?
"תפסת אותי בדיוק אחרי פרידה. אז המצב הוא די רגיש וקצת כואב. אבל כן, אני רוצה זוגיות, בטח. אף אחד לא אוהב להיות לבד, כל אחד זקוק לאהבה. יש צדדים כיפיים בלהיות רווק ויש צדדים מחורבנים".
עכשיו שיצאת ממערכת זוגית זה עשה לך חשק לעוד?
"עכשיו אני בעיקר אוסף את השברים. זה בהחלט גרם לי לשאול שאלות לגבי עצמי, מי אני ומה אני רוצה ומה יהיה איתי. אלה שאלות רציניות שאני מנסה לשאול את עצמי".
"מה, זו לא תשובה מספקת?", הוא מוסיף, "תראי, אני לא חזק בזוגיות. אני עובד על זה, אני מנסה להיות. במהותי אני אדם מאוד סולידי ואני אוהב את הלבד. אבל לאחרונה זה כן נגע בי ואני מנסה לעבוד על הצדדים. גורדייף אמר שצריך לרכב על גב השטן כל הדרך לגן העדן. צריך לדעת להפוך את החסרונות שלך ליתרונות".
