פריחתו השנייה של הסחלב
הבית מוכן, הדברים ארוזים בפינה - העגלה החדשה, המיטה הקטנה, כוננית ההחתלה, כולנו מחכים. "הבטן של אמא תתפוצץ ויבוא התינוק שלי," אומרת אחותךָ הגדולה תוך כדי שהיא מסתובבת בבית עם שמיכה ארוכה שעוטפת את צווארה כצעיף פרווה. אני מחכה לך ובאותו הזמן כמעט נבוך לקראת היום שבו תבוא, זר, אל המשפחה ותשנה הכול.
כשאראה אותך אדע,
אנשים מתבגרים באמת.
אני מביט בפרח הסחלב שעל הרמקול, שנה עמד כאן וחיכה. הפרחים הלבנים שהיו כשהגיע נשרו ובכל זאת השארתי אותו, סחלבים פורחים גם בשנית, כך שמעתי.
ניצני הסחלב החדשים כמו ביצים תלויות על ענף. בתוכן, הפרח מתבשל עד שיום אחד יצוץ לו. יש ודאי מומחים שיודעים לאבחן במדויק: בעוד שתי זריחות ייפתחו הפרחים. כשאני מסתכל מספיק עמוק אני בטוח שאני רואה את הפלא שגדל לו בפנים.
אני משחק במחשבות שתיוולד אתה ביום שהפרח יפרח, וכמו שאמא שלי מספרת על הזריחה היפה שהייתה כשנולדתי, על קרני השמש שחדרו דרך זגוגיות חדר הלידה בהר הצופים, כך אוכל אני לספר לך שנולדת עם פריחתו השנייה של הסחלב.
הבוקר, כשנולדת, פרח הסחלב בשנית.
ברוך הבא אל העולם, אלישע.
אמא את שמחה עליי?
נינה, אלישע יושב עלייך עכשיו "הוא מחפש ציצי," את מסבירה לנו ובלי לחשוב פעמיים מרימה את החולצה ומצמידה אותו אלייך. "גם לי יש ציצי קטן," את פונה אל דור, אני מסתכל על שלושתכם, מי היה מאמין שאנחנו משפחה של ארבעה.
"את יודעת נינה, פעם גם את היית קטנה כמו אלישע."
"נכון," את עונה, "והיה לי בולבול."
אנשים שואלים איך אנחנו.
אני עונה שהחיים מרגישים אותו הדבר, שלא הרבה השתנה. אבל האמת היא שמשהו עמוק מאוד השתנה, אלישע הוא המדרגה בסולם שממנה אפשר להסתכל על כל מה שקדם. זה נכון גם לגבייך, נינה. פתאום יש מישהו קטן ממך, מישהו שאת מנסה לתת לו אהבה בלי לקבל דבר בחזרה לפי שעה.
"גדלתי," את אומרת, "אבל לא גדלתי כמוכם." ואני מרגיש שהגיע זמן לעוד דבר.
"נינה," אני פונה אלייך, "מי אבא של אמא?"
"סבא ערן," את משיבה.
"ומי אבא שלך?" אני שואל.
"אבא יונתן."
"ומי אבא שלי?" אני ממשיך.
"מי?" את שואלת בחזרה, אני רואה שאת חושבת, אף פעם לא שאלת את עצמך את השאלה הזו.
"קוראים לו בורי," אני מספר לך.
"ואיפה הוא?" את שואלת.
"הוא איננו."
"הוא נעלם?" את תוהה, וממשיכה, "אני מחפשת אותו, אני מחפשת אותו אבא, איפה הוא?"
"הוא בתוכי," אני אומר ואז שם יד על הלב שלך, "וגם בתוכך."
"כן," את מסכימה ומוסיפה, "קצת בתוכי והרבה בתוכך."
לא יכולתי להסביר טוב ממך.
בלילה, דור מרדימה אותך, אני שוכב על הספה שבסלון עם אלישע לצדי ומקשיב לשיחה שלכן.
"אמא," את שואלת אותה, "את שמחה עליי?"
"בטח שאני שמחה עלייך," דור עונה, "אני הכי שמחה עלייך וממך."
"גם אלישע שמח עלינו."
את מגלה לנו סודות משפת הנולדים, מתכסה והולכת לישון.
המתנה החסרה
בימים הרחוקים ההם הייתי יושב על אדן החלון של חדר הילדים, אותו חלקנו קמה ואני, מחזיק מקלט רדיו ישן, שחור וגדול שמצאתי בבית, מאלו עם האנטנה שנשלפת מעלה ונסגרת לתוך עצמה. האנטנה הייתה מתוחה כולה כדי שלא אפספס אף תדר ואני הייתי ער בחושך, מנסה לקלוט מסרים מכוכבים אחרים.
אלו היו שנות התשעים המוקדמות, רבין עוד היה בחיים, ההורים שלנו עדיין לא נפרדו, לאבא הייתה אז חברת תוכנה מצליחה, על פני השטח העולם נראה נהדר. אבל אפילו עיני הילד שלי ידעו לראות את הסדקים הנפערים, שלא לדבר על האוזניים ששמעו הכול.
אבא היה טס הרבה. ערב אחד, שכבר נהפך ללילה, הוא חזר.
"יונתן חיכה לך ער עד שהוא לא היה יכול יותר," שמעתי את אמא אומרת, היה משהו שבור בקול שלה, השיחות האלו שהזדחלו מסלון המבוגרים אל חדר השינה שלנו, הילדים, הצליחו לאסוף בדרך הד, כמו ויכוחי אלים שנשמעים מרחוק ומרעידים את הארץ כולה.
לא רצית לשמוע את המריבות, את הצעקות, אבל את האוזניים אי אפשר לעצום גם כשמנסים.
אבא התעצבן.
המילים שהייתי שומע, את חלקן אני זוכר במעורפל אבל מה שנחקק בי בעוצמה, כמו מתכת חוקקת בעור, זה הקול הנמוך והמאיים של אבא כשהיה כועס, הוא נמצא בתוכי כמו מערבולת, קשה להוציא ממנה מילים ברורות אבל היא מדברת בי היום כמו פעם, אם אני מכוון את עצמי אליה אני יודע שאוכל להיטמע ולטבוע בלי אוויר.
אני נזהר.
"הוא מחכה לך," לחשה אמא אחרי שסיימו לריב, גם מעבר לקיר היא ידעה לראות שאני לא באמת ישן.
אבא נכנס לחדר והניח לי מתנה מתחת לכרית, נשארתי עם עיניים עצומות, הכי עצומות שיכולתי. אבא נישק לי את המצח.
"שמעת הכול?" הוא לחש לי בקול עדין, "אלו לא דברים שמיועדים אליך, אם אתה יכול תנסה לשכוח."
לא עניתי, שמרתי על חזות ישן, אבל את הבכי לא הצלחתי לעצור. אבא נתן לי נשיקה נוספת ויצא מהחדר.
למטה, במיטה שלה, גם קמה, אחותי, רק עשתה את עצמה ישנה.
לאט היא השילה את השמיכה מעל הראש והעיניים שלנו נפגשו. "מה אבא הביא לך?" היא שאלה בשקט.
שאלה שהחביאה בתוכה את האכזבה שלה שאבא לא הביא לה הפעם דבר.
נינה עומדת ככה ואלישע בוכה ככה
הזמן מתקדם, או לפחות מתחלף.
הסתכלתְ הבוקר על כפות הידיים שלך, "מי צייר לי אותם?" שאלת על הקווים שבכף. ידיים נוכחות יש לך, ידיים של מישהי שנמצאת בעולם. סיפרתי לך על מלך קדום שהקדיש את חייו לחקור את הקווים האלו, בכל בוקר היה מעתיק לנייר את קווי כף היד ועוקב אחרי השינויים שעוברים מיום ליום משנה לשנה. לפעמים דבר לא השתנה, ימים שעמדו באוויר החם, והיו ימים שבהם הכול השתנה כל כך מהר שלא היה בכלל זמן להתבונן.
כשקמת הבוקר כבר הייתי עם אלישע בסלון, "איפה אלישע?" אני שומע אותך שואלת את דור שעוד מנמנמת במיטה, "בסלון עם אבא." את רצה ומחבקת אותי חיבוק הפתעה שכזה, כמו להגיד, "תראה אבא מי הגיע — זאת אני, נינה."
"אני אשב כאן," את אומרת ומקפלת לאלישע את השרוול שבלע את כף ידו.
אכפת לך.
"אבא, תינוקות הולכים ככה," את זוחלת על הרצפה. "תראה אבא," את אומרת ונעמדת, "נינות עומדות ככה."
אני מביט בכם, זוג קטנים, את יושבת וצופה בסרטון על המחשב, אלישע מסתכל על המשולשים שבכרית.
"די אבא!" את מגרשת את המבט שלי.
כנראה בהיתי יותר מדי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו מכאן
"אבא חלליות", יונתן ורדי, הוצאת אפיק, 137 עמודים
