גיליון ספטמבר של מגזין המוזיקה הבריטי Q הוא גם האחרון שלו. תחת הכותרת "לפגוש אנשים זה קל" (שם הסרט התיעודי על רדיוהד אחרי המפץ הגדול של "אוקיי קומפיוטר") הופיעה ערמה של גיליונות עבר עם מיטב הכתבות שבגללן היו מי שהקפידו לקרוא כל מילה, ולחלום בעצמם על היום שבו יוכלו להגיד כי "לפגוש אנשים" כמו תום יורק זה "קל".
למרבה הצער, הסגירה של Q אחרי 34 שנים לא הייתה רעם ביום בהיר או מבול בשיאו של הקיץ. כבר שנים שעיתונות המוזיקה מחרחרת וגוססת. כמו רוב המתים מקורונה, גם Q סבל משורה של מחלות רקע, אך זה לא הפך את האירוע לפחות עצוב ומדכא. בין השאר, כי Q שמר על רמה גבוהה של סיקור, כתיבה ויצירתיות (לעומת מה ש-NME נהיה מאז שהפך לחינמון, למשל), אבל גם כי אף אחד לא ממש נהנה להיפרד מערש נעוריו ומהתקופה שעיצבה אותו.
פטירתו של Q מתחברת היטב למאורע אחר בספטמבר של השנה האיומה הזאת: יום הולדת 20 ל"כמעט מפורסמים", סרט הפולחן של קמרון קרואו, שהיה בעצמו עיתונאי מוזיקה בימים שבהם הטייטל היה שווה משהו. "כמעט מפורסמים" זיקק וקידש את הקשר המורכב, המסובך, ולפרקים גם המתסכל בין מוזיקה, כתיבה והחיים עצמם. קרואו ביסס את התסריט על דברים שקרו לו באמת, בהיותו טינאייג'ר שזכה להסתובב עם הלהקות הטובות בעולם ולכתוב עליהן למגזין "רולינג סטון".
בשנות ה-70 החוויה הזאת הייתה פחות מהונדסת, מה שאפשר לקרואו להשקיף מקרוב על הצד הפגיע מחד והנצלני מאידך, של אליליו. אחרי שהסתובב עם The Who, אולמן בראדרז ולד זפלין וראיין גם את בוב דילן, ניל יאנג ודיוויד בואי, הוא עיצב בצלמו את הגיבור, ויליאם (פטריק פוג'יט), שנמלט מאימו השמרנית (פרנסס מקדורמנד) ויוצא להרפתקה עם להקת Stillwater, שעדיין מגששת את דרכה לתהילה. בדרך הוא נחשף לקבוצה של נשים צעירות שמצטרפות לטור של הלהקה, אבל מתעבות את המונח "גרופיות" ומעדיפות להיקרא Band Aids. בראשן עומדת פני ליין (קייט הדסון), אליה ויליאם נקשר במיוחד. ככל שחולף הזמן, ויליאם הולך ונקרע בין החיבה והקירבה להרכב, ובעיקר לגיטריסט המוכשר, ראסל המונד (בילי קרודופ), לעומת המחויבות שלו לדווח אמת, יחד עם חוסר הנוחות שלו מהיחס של ראסל כלפי פני ליין.
לימים, הסרט עצמו יידרש לבחינה מדוקדקת של המסרים הבעייתיים שלו בנוגע ליחסים הללו. אבל בזמן אמת, "כמעט מפורסמים" התקבל בחום כמעשייה טובת לב ומרגשת. סצנה בלתי נשכחת סיכמה אותו: האוטובוס שלוקח את הלהקה מעיר לעיר עומד להתפרק מרוב עייפות, כעסים ומתחים. אבל אז הרדיו משמיע את Tiny Dancer של אלטון ג'ון וכולם פוצחים בשירה סוחפת. בסוף, המוזיקה שוב הופיעה משום מקום כדי להציל את המצב.
"כמעט מפורסמים" כמעט נראה אחרת לגמרי. קרואו הגיע לפרויקט אחרי שכבר הטביע חותם כבמאי חובב מוזיקה עם "סינגלס" וכיוצר להיטים כמו "ג'רי מגווייר". כעת הוא התפנה לסרט יותר אישי. סטיבן ספילברג, שהוא גם הבעלים של אולפני "דרימוורקס", קרא את התסריט של "כמעט מפורסמים" בסוף שבוע אחד, התקשר לקרואו ואמר לו "תביים כל מילה". עם תמיכה שכזאת, קרואו הבין שלא מצפים ממנו לשבור קופות, ובכל זאת הוא רצה שם גדול שיוביל את האנסמבל. החיפוש הוביל אותו להיזכר בפגישה שקיים בסוף האייטיז עם שחקן צעיר, בראד פיט. עשור לאחר מכן, שניהם כבר היו מוכרים יותר ונראה שהבשילה השעה לשיתוף פעולה: פיט היה אמור לגלם את ראסל, שנכתב בהשראת גלן פריי מהאיגלז.
"עבדנו על זה בערך ארבעה חודשים", קרואו גילה לאחרונה בריאיון. "הוא עשה קריאה (של התסריט) עם נטלי פורטמן". אלא שגם היא, ולבסוף גם פיט, הודיעו שהם מוותרים. "ייבבתי", סיפר קרואו על תגובתו להברזה, "ידעתי שהוא אף פעם לא התאהב לגמרי בדמות. הוא התאהב ברעיון של הדמות, אבל אולי זה לא היה מספיק".
קייט הדסון, בתם של גולדי הון והשחקן והזמר ביל הדסון, הייתה אז בת 19 ונאלצה לתזז מאודישן לאודישן עד שקרואו התרצה. "הוא ראה אותי בתור האחות (של ויליאם)", סיפרה ל"אינדיפנדנט" על התפקיד שיועד לה בהתחלה, זה שזואי דשנל קיבלה בסוף. "אבל המלהקת הייתה תומכת גדולה שלי. באותו זמן צילמתי סרט באירלנד, אז נאלצתי לטוס הלוך ושוב לאודישנים האלה. עשיתי ארבעה, אני חושבת. בפעם השלישית שחזרתי הביתה התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני לא יודעת איפה אני בכלל. הייתי עצמאית כל כך מהר. בכל מקרה, זה השתלם".
אחרי גיבוש הלהקה, קרואו התעקש שהם לא רק ישחקו מוזיקאים, אלא יעשו הכל כדי להידמות אליהם. החבורה נשלחה לעשות חזרות: ארבע שעות בערב, חמישה ימים בשבוע, במשך שישה שבועות. את השירים של Stillwater כתבו קרואו ואשתו דאז, ננסי וילסון, רוקרית בעצמה בלהקת Heart, בסיוע פיטר פרמפטון. את הריפים הבומבסטיים של הלהקה הלחין מייק מקרידי מפרל ג'אם. כך הצליח "כמעט מפורסמים" היכן שיותר מדי סרטים מוזיקליים נכשלים: הסרט הציג לא רק לוק אנד פיל משכנע של להקת רוק, אלא גם השקיע רבות בכך שישמע כמו אחת כזאת.
צלע משמעותית נוספת בסרט היא פיליפ סימור הופמן בתור מבקר הרוק האגדי לסטר בנגס. הופמן הביא את האינטנסיביות המוכרת שלו לתוך הדמות של עיתונאי המוזיקה הטוטאלי והטהור, זה שנמצא שם בשביל האמנות, ולכן נרתע מקרבה אמיתית כלפי מושאי הכתיבה שלו. הטיפים והאזהרות שהוא משמיע באוזני ויליאם נועדו לשמור על האחרון מפני אכזבה אישית, וכן לסייע לו להתפתח בתור דמות עצמאית בתוך אקו-סיסטם מלא בפיתויים והסחות דעת. במילים כאלה ואחרות, בנגס מציע לויליאם להיפגש עם הגיבורים שלו, אבל לא להיקשר אליהם. "חברות" היא לא ערך ממשי בלקסיקון שלהם ו"עיתונות" זה בטח לא. התברר שגם בצילומים, הופמן העביר לפוג'יט בן ה-16, שהגיע משום מקום מבחינת הרזומה שלו, שיעור דומה ולא פחות ברוטלי. "הוא היה אומר לי משהו כמו 'איפה הוכשרת?', 'אתה רק ילד מיוטה, הא?'", סיפר פוג'יט ל"אינדיפנדנט", "'אתה בחרא אמיתי עכשיו. אתה חייב להשתדרג ולהרוויח את המקום שלך כאן'".
למרות שגם אחרי 20 שנה הוא מתפקע מתשוקה למוזיקה, כתיבה ואנשים שמחפשים את דרכם בעולם (לצד הופעה איקונית של הדסון), "כמעט מפורסמים" צריך להתמודד גם עם הנושאים שעולים מתוכו ולא דיברו עליהם מספיק בזמנו. הדמות של פני ליין מבוססת על מספר נשים. אחת מהן היא פמלה דה בארס, שניהלה קשרים רומנטיים עם כמה וכמה רוקסטארים כגון מיק ג'אגר, קית' מון וג'ימי פייג'. אולם פני היא גם פני טרומבול, שהקימה קבוצה עם כמה חברות בה עבדו כפרומוטריות של להקות שונות. ב"כמעט מפורסמים", פני היא צעירה שגילה האמיתי לא ידוע, אולם נרמז שהיא קטינה. זה לא מפריע לראסל לשכב איתה (וזה שהוא בזוגיות גם פחות רלוונטי). בנוסף, הסצנה הכי שנויה במחלוקת בסרט נוגעת דווקא לויליאם ופני, שבה הוא מנשק אותה למרות שהיא מעולפת אחרי שנטלה כמות נכבדת של כדורים.
4 צפייה בגלריה
פיליפ סימון הופמן עם פטריק פוג'יט. הביא את האינטנסיביות המוכרת שלו תוך הדמות של עיתונאי המוזיקה הטוטאלי והטהור
(צילום: Dreamworks LLC)
ההתפכחות החשובה והמוצדקת בנוגע לניצול נשים על ידי סופרסטארים, כמו גם הביקורת נגד קרואו על סגנון המבט שלו על דמויות נשיות לא פוסחת על "כמעט מפורסמים". בראיון ללוס אנג'לס טיימס מ-2019 לכבוד העלאת גרסת המחזמר של הסרט, ניסה קרואו להתגונן (ולא בצורה מוצלחת), כאשר התייחס לתקופה שהיה עיתונאי צעיר כמו ויליאם: "באותם ימים, פני הייתה מבחינתי מבוגרת", הוא אמר, "כולן הרגישו מבוגרות, אפילו שהן היו מתבגרות. אף פעם לא הרגשתי שהתרחש שם סוג של טורפנות. אולי זה בגלל שהייתי בן 15 או 16".
עם זאת, בעבודה על המחזמר ניכר שקרואו הפנים לפחות חלק מהביקורת. "קמרון היה יותר ממוכן ונלהב לעצב את התסריט כדי שיתאים לשחקנים ועם כבוד מלא לנשים", סיפרה סוליאה פייפר, ששיחקה את פני ליין על הבמה. בין השאר, לדוגמה, נחתכה סצנת הנשיקה המדוברת. גם הדסון מגלה הבנה לביקורת, אם כי היא רואה את הדברים אחרת. "זה היה די תמים", אמרה ל"אינדיפנדנט", "אבל אנחנו בזמנים רגישים ואם אנשים מרגישים שזה הכרחי להיות אולטרה-רגישים ולא להרגיז אף אחד, אז כן, זאת הבחירה הנכונה. אני חושבת שיש נסיבות בתעשייה עכשיו שהן אובר-רגישות".
הממשק קולנוע-מוזיקה-עיתונות מרכיב חלק ניכר מהמיתולוגיה לפני ומאחורי הקלעים. את הסצנה שבה ראסל ניצב מסומם מאסיד על הגג וצועק "אני אל מוזהב!" רגע לפני שהוא מזנק לבריכה, ביסס קרואו על דוויין אולמן מהאולמן בראדרז; גם חוויית הכמעט התרסקות לא הייתה מדומיינת – זה מה שקרה לקרואו עם The Who; ניל יאנג היה אמור לגלם את אביו המנוכר של ראסל, אולם ביטל ברגע האחרון; ואת האישור הנדיר להשתמש בשירים של לד זפלין, קרואו השיג בזכות הקרנה שערך לרוברט פלאנט וג'ימי פייג' בלונדון. הם לא הסכימו לתת לו את Stairway to Heaven "כי זה יותר מדי. אנחנו לא עושים כלום עם Stairway to Heaven". בתמורה, לצד השירים האחרים, הם נתנו לו את Bron-Yr-Aur בחינם.
(קמרון קרואו וחברי הקאסט באיחוד שיזם מגיזן "רולינג סטון")
אבל מעבר לטריוויה והפרסים (קרואו זכה באוסקר על התסריט), "כמעט מפורסמים" הצליח לשרוד גם בזכות היותו קפסולה כפולה: עבור קרואו הוא משמר ומנציח חוויות שעיצבו את האישיות שלו, ובמקביל לוכדות את הרוח של דור שלם. עבור צופי הסרט, "כמעט מפורסמים" היה חומר משלהב ומסעיר, ממש כמו לקרוא כתבה יפהפה ועמוקה על להקה שלא שמעת עליה בחיים, אבל אם זה מה שכותבים עליה - אין שום כוח ביקום שימנע ממך לדעת הכל אודותיה.
20 שנה אחרי, הקונספטים הללו נמצאים בסכנה: סרטים כמו "כמעט מפורסמים" הם זן נכחד, ודאי לאור הפיכת אולמות הקולנוע למאורות רפאים אומללות; לראיין מוזיקאים זו יותר ביורוקרטיה ולוגיסטיקה סביב מנהלים ויח"צנים מאשר מפגש אותנטי; וממילא כבר כמעט ואין איפה לפרסם כתבות עומק ו/או לקרוא על מוזיקה. מה כן יישאר לנצח? השאלה של ויליאם: "מה אתה אוהב במוזיקה?", והתשובה של ראסל: "בתור התחלה – הכל".
