"פצצה" (Bombshell), אודות פרשת ההטרדות המיניות ברשת החדשות האמריקנית פוקס, שהביאה להדחתו של המנכ"ל רוג'ר איילס, מסמן רגע מדאיג בייצוג הקולנועי של MeToo. רידודו של המאבק החשוב לכדי שורה של התחכמויות תסריטאיות ודימויים קריקטוריים, בעיקר של גברים בעמדות כוח. זהו סרט ילדותי על נושא עקרוני – הטרדות מיניות בתקשורת – שעושה לעצמו עבודה קלה מדי. הצופה השמאלני-ליברלי ממילא נכון בכל עת ללעוג לפוקס-ניוז האולטרה-שמרנית ולשדריה המשמשים תועמלנים של המפלגה הרפובליקנית ושל ממשל טראמפ בהווה.
טריילר לסרט פצצה
זהו סרט נטול מורכבות של ממש, בעיקר כאשר הוא מציג את דמותה של מייגן קלי (שרליז ת'רון), השדרנית ומנחת תוכנית האירוח The Kelly File, שהתפרסמה בזכות אמירות גזעניות בדבר צבע העור הלבן של ישו וסנטה קלאוס. היא גם התבטאה, באופן מעורר מחלוקת, בנוגע ל"פגיעה בזכויות הגברים" בעקבות חקיקה שהנהיג מושל מדינת ניו-יורק, אנדרו קומו, שנועדה להילחם בהטרדות מיניות בקולג'ים ובאוניברסיטאות. כעת, היא מוצגת כמנהיגה ללא-חת של מאבק בארכי-נבל של רשת החדשות, רוג'ר איילס (ג'ון לית'גו). התוצאה היא סרט שמחניף לצופיו דרך הפיכתה של אישיות חדשותית שמאחוריה התנסחויות בעייתיות למדי - לז'אן ד'ארק פריבילגית.
הסיפור מוכר: בשנת 2016 נאלץ רוג'ר איילס, מנכ"ל פוקס-ניוז, לפרוש מתפקידו לאחר שגרטשן קרלסון (המגולמת בסרט על ידי ניקול קידמן), מגישת תוכניות חדשות ברשת, הגישה נגדו תביעה שבה טענה כי הוא הטריד אותה מינית, ופיטר אותה על רקע סירובה להיענות לו. איילס מצדו טען שמדובר בנקמה על החלטת הרשת שלא לחדש עמה את החוזה. בעקבותיה החלו להתברר גם האשמותיה של מייגן קלי בדבר הטרדות מיניות מצד איילס. זמן קצר לאחר מכן הוא אולץ להתפטר על-ידי הבעלים של הרשת, רופרט מרדוק (מלקולם מקדואל).
עוד ביקורת קולנוע:
במקביל לסיפור הזה מגולל הסרט שכתב צ'רלס רנדולף (זוכה האוסקר על "מכונת הכסף") סיפור פיקטיבי שבמרכזו תחקירנית אוונגליסטית צעירה (מרגו רובי) המתקבלת לעבודה בתוכניתו של ביל או'ריילי, ומתיידדת עם לסבית בארון (קייט מק'קינון),הנמנית על צוות ההפקה ומקפידה להסתיר גם את היותה תומכת המפלגה הדמוקרטית. יש בהחלט מקום לתהות לגבי נחיצותו של הסיפור הזה, שלא נועד אלא להעצים את דמותו הדוחה של איילס שעה שהוא מפנה כלפיה הערות מיניות ישירות במיוחד (באחת הסצינות הוא אף מורה לה להפשיל את חצאיתה ולחשוף את תחתוניה כדי לבחון את מידת התאמתה להופעה אל מול המצלמה). דמותה של רובי, במקרה הטוב, מייצגת מעין נוצרייה אדוקה המגלה לפתע שהכנסייה בה היא חברה אינה המקום הקדוש שהאמינה שהוא, כלל ועיקר. כזה סוג של פשטנות.
ניכר שרנדולף והבמאי ג'יי רואץ' (סרטי "אוסטין פאוורס") ניסו לשחזר כאן את מה שעבד טוב כל כך ב"מכונת הכסף" (2015) שעסק בדרכו הסאטירית והרפלקסיבית במשבר הכלכלי של 2007-8. גם כאן ניכרים ניסיונותיו של רנדולף לחזור על אותם שטיקים סגנוניים שהפכו את הסרט ההוא למסה-קולנועית שנונה (מרגו רובי באמבטיית קצף הבהירה להדיוטות כמוני מהי ריבית סאב-פריים יותר מכל פרשן כלכלי שהוא). גם כאן דמויות מדברות אל המצלמה, משמיעות בוויס-אובר את תגובתן להצעה מינית מגונה, מזוהות על ידי כתוביות, ונעות בין סיטואציות שאף לרגע אחד אינן נלקחות יותר מדי ברצינות. השילוב של קליפ בו מופיעות כמה נשים אמיתיות שהוטרדו על ידי איילס הוא הוכחה לכך. עדויותיהן נחוצות כדי שלרגע אחד לפחות נוכל להתייחס אל הסרט הזה ברצינות – לא כשילוב בעייתי של לעג לתקשורת רפובליקנית וטיפול אופנתי בסוגייה כואבת.
כן, הסרט גם משלב את דמותו של טראמפ (אז עדיין בעיצומו של הקמפיין הרפובליקני) באופן החושף את גסותו והמיזוגניה שלו. לא משהו חדש או מסעיר במיוחד, אבל משהו שהצופה שאוהב שמחניפים לנאורותו – נהנה ממנו במיוחד. במיוחד זכורה ההערה שלו לקלי, ימים אחרי שהנחתה את העימות הטלוויזיוני בין המועמדים, ובו היא שאלה אותו בנוגע להערות המבזות שלו כלפי נשים. "יצא לה דם מהעיניים", הוא אמר. "יצא לה דם לא משנה מאיפה", אמר ורמז לכאורה שקלי הייתה תוקפנית בגלל תסמונת קדם-וסתית (מאוחר יותר אמר שהתכוון לאף שלה). בהמשך הוא אף כינה אותה "פרחה", וטען שהיא זו שצריכה להתנצל בפניו. איילס, אגב, הביע את תמיכתו המלאה בה.
מי שלא מכירים את הסיפור – יגלה עניין בסרט. אך האם הוא תורם בצורה משמעותית לדיון בתופעת ההטרדות המיניות בתקשורת האמריקאית ובכלל? ספק רב. זאת לא בדיוק סאטירה נשכנית על הרשת השמרנית, גם לא דרמה בעלת תוקף על הדילמה שבפניה ניצבות נשים בעולם הטלוויזיה הגברי. בעיקר הרגשתי שילוב של חנופה וחוסר רצינות שאמור לגרום לי, לכל צופה, לחוש טוב עם עצמו. אחרי הכל, אלה הם הקריקטורות בפוקס ניוז. אפשר להעריך את הדמיון שנושאות ת'רון וקידמן לדמויות האמיתיות שאותן הן מגלמות – אבל עומק רב הן לא מעניקות להן.
