בשיטוט אקראי בפארק הלאומי ברמת-גן, ערב החג, נתקלו עיניי בפסנתר שניצב על גדות האגם. איש לא ישב וניגן עליו, אבל כמה מהמבקרים האחרים הקיפו אותו, חגו סביבו, אחד או שניים מהם אף העזו לגעת בקלידים, כאילו מדובר היה במונולית השחור ההוא שצץ דרך פלא בסרטו של סטנלי קובריק, "2001 אודיסיאה בחלל". אין לי מושג איך הגיע הפסנתר לפארק הלאומי, אבל אפשר להניח שההנהלה הציבה אותו שם (כולי תקווה שמישהו מכסה אותו בימי גשם) להנאת הנופשים.
לגמרי במקרה, עולה בימים אלה להקרנות בסינמטקים סרטו התיעודי היפה-מאוד של אילן יגודה, "טיונינג", שאף הוא מתמקד בפסנתר כזה שמוצב במרחב הציבורי – הפעם בתחנת הרכבת סבידור בתל-אביב. הנהלת רכבת ישראל היא זו שהציבה אותו שם, כמסתבר בהשראת יוזמה דומה באירופה. לא המון, והרבה כל-כך, קורה בסרט הזה שאפשר לסכמו במשפט אחד: מה תעשה כשתפגוש פסנתר בתחנת הרכבת?
יגודה הוא אמן של התבוננות (בשנת 2005 הוא ביים את הסרט התיעודי המרגש, "חסד", העוקב אחר הנעשה בהוספיס בתל-השומר). אף לא פעם מתערב או פונה אל העוברים ושבים בתחנה. שתי המצלמות שלו (צלם הסרט הוא אמנון חורי) ממוקמות במרחק מה מהפסנתר, כדי שלא לעורר תשומת לב יתרה. מה שהעדשה קולטת הוא, אפשר להניח, מה שהיה קורה גם אלמלא הייתה שם מצלמה. אישה צעירה מתיישבת ליד הפסנתר ומתחילה לנגן את "התקווה"; חייל וחיילת מנגנים ושרים את "אמא אם הייתי" של חנן בן-ארי; אישה המציגה עצמה כאירית מצטרפת בשירה זכה לפסנתרן צעיר בשם דן, ויחד הם מבצעים את "שיר תשרי" של חוה אלברשטיין ("השמיים משתנים לעיני החקלאים"). רגעים קטנים של קסם.
לכאורה, אין ניגוד גדול יותר מאשר זה שבין פסנתר ותחנת רכבת הומה. אבל הסרט מצליח לקלוט את הרגע הזה שבו המון בני אדם הופך לפנים. אלה שמתעכבים ליד הפסנתר, ולו לפרק זמן קצר, ומוצאים בו הזדמנות להפוגה קלה מהזרימה היומיומית, מהתנועה המיוצגת בין השאר גם על-ידי הרכבת. יש משהו זר, כמעט סוריאליסטי, בפסנתר הזה שנמצא בלב התחנה הסואנת, ובסרטו של יגודה הזרות הזו נהפכת לעיקר. מיהם האנשים שנעצרים ליד הפסנתר, מנגנים ושרים? מדוע הם כן, ואחרים לא? מדוע הם בוחרים ברפרטואר מוזיקלי זה או אחר? עד כמה הם תכננו או חשבו מראש על מה שינגנו ועל עצם הנגינה? והאם אינם ממהרים לתפוס את הרכבת?
האנשים שמתעכבים ליד הפסנתר מייצגים את הנוף האנושי של מדינת ישראל. חיילים, חרדים, מהגרים, גברים, נשים, ובשיאו של הסרט גם צעירה פלסטינית ששרה שיר נוגה שעניינו גלות וגעגוע. כאילו כמו לסגור איזשהו מעגל עם "התקווה" שמושמע, כאמור, בהתחלה. הבחירה את מי ואת מה להכניס לסרט ובאיזה סדר היא, כמובן, של יגודה והעורך, אורון אדר, וממנה מתעצבת האמירה שלו: תחנת הרכבת היא-היא פניה של ישראל, והפסנתר מאפשר למי שמעוניינים בכך להביע את תחושותיהם ורגשותיהם, לפחות ברגע מסוים. במובן זה, המושג טיונינג (כיוונון בלעז) מנסה כאילו לדייק את המצב הישראלי, שאותו הסרט מבקש להגדיר באמצעות השירים ואופי הנגינה.
"טיונינג" הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון, במסגרת עומק שדה המיועדת לסרטים בעלי אופי אקספרימנטלי. אהבתי אותו כאשר צפיתי בו אז, ואני אוהב אותו גם כעת, בצפייה חוזרת. אני אוהב אותו גם משום שאני אוהב את מבטו של יגודה – מרוחק ועם זאת אינטימי, ממוקד ומופשט בעת ובעונה אחת. אורכו 52 דקות בלבד, ונדמה כאילו הוא יכול היה להיות ארוך או קצר יותר. תלוי עד כמה אנו נענים למבט בפסנתר. שימו לב לסרט הזה.
