ערב לח בשנת תשפ"א. מאות רבות של אנשים נעים לאיטם במעגל ואף אחד לא עוטה מסכה. ולא רק זה, הם מדפדפים בספרים חדשים. לא, זוהי לא הזיה סהרורית של ראשית לילות הקיץ, אלא תמונה מיריד שבוע הספר שנפתח הערב (ד') בתל אביב, כאילו מעולם לא טרפה את מציאות חיינו מגפה אימתנית. בשביל הקוראים, זהו חג גדול. בשביל הסופרים, העורכים, היח"צנים והמו"לים זהו עוד יום עבודה ארוך. מזל שיש יין וערגליות.
השנה, שבוע הספר התל-אביבי לא התקיים בכיכר רבין כבעבר, בשל תחילת העבודות על תחנת הרכבת הקלה שאמורה לצוץ במקום ביום מן הימים, אלא במתחם שרונה. בגובה האגן - ערימות על גבי ערימות של כותרים. מעל הראש - גורדי שחקים מכל כיוון ומנופים ביניהם. מראה עתידני, אורבני וקלסטרופובי למדי, שכדאי שנתרגל אליו, שכן העתיד הוא בסך הכל גרסה צפופה ויוקרתית יותר של ההווה. בין שורות השיר, נצפו גם שלל מניפות ומצחים מבריקים, שכן נדמה שבמרכז שרונה, האוויר פשוט עומד. העיקר שהעסקים ממשיכים לתקתק.
הסופר אמיר חרש ("יתבטל העולם", "ברונז") שמח לחזור ללב ההמולה. "שמע, זה היה מאוד חסר. ההתחככות באנשים, הצפיפות, המינגלינג, האפשרות לבוא ולהחליף הלצות עם אנשי ספר באופן לא פורמלי", הוא אומר. "זה הדבר שמזרים את הדם של הספרות. יש את הפתגם הזה, 'אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה'". ובכל זאת, ניכר שיש בו איזה געגוע לכיכר. "כשאתה אומר 'שבוע הספר' אני רואה מיד את כיכר רבין. יש אפילו פרחים שפורחים בעונה הזו ברחוב בלוך, שקראתי להם 'פרחי שבוע הספר', כי בכל פעם הייתי מגיע מרמת גן, נוסע בקו 61 ורואה את הפרחים האלה בדרך. אם אתה זוכר, שבוע הספר כבר עבר פעם לפארק הירקון לכמה שנים, אבל בסוף הוא חזר, כי הוא צריך להיות במרכז העיר. זה חלק מהעניין. יש משהו נחמד במגדלים מסביב ובבתים הטמפלריים, אבל אני מצפה בקוצר רוח לכך שהאירוע יחזור לביתו הטבעי".
בשביל הסופרת שירה רייז משולם, זוהי הפעם הראשונה בשבוע הספר. רק לאחרונה התפרסם ספר הביכורים שלה, "בקרוב תתחילו להזיע". "זה כיף גדול. עד השנה הייתי קונה אדוקה, מהצד השני של הדוכנים, אבל עכשיו אני פה", היא אומרת בהתרגשות. ובכל זאת, היא עוד לא מרגישה בנח לשוחח עם סופרים מוכרים בגובה העיניים. "אני עוד לא מרגישה סופרת", היא אומרת בחיוך ובכנות, "אבל אני מרגישה שאני מוכרת ספרים וזה כיף לא נורמלי". עד עכשיו, הקהל שלה, "החבר'ה הצעירים", מצא אותה בעיקר בפייסבוק ובאינסטגרם. רננה ליש, מחברת ספר הביכורים "סערה במים רדודים", חווה דברים דומים. "זה מוזר, אני מקנאה באלה שמציגים את הספר שלהם - ואז אני נזכרת שהשנה אני ביניהם", היא אומרת. מבחינתה, במעבר לשרונה "הקסם נשאר. זה כמו פסטיבל באירופה, הלוקיישן מתאים לאירוע".
בדוכני ההוצאה "סלע מאיר" בולטים פניו של ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקנדי השמרני שסוחף את הקהל הימני ברחבי העולם. בעוד שברשת מתנהלים שפע וויכוחים סביב אופייה של ההוצאה, ביריד נדמה שלאיש לא ממש אכפת. "פשיסטים" זה משהו שצועקים בטוקבק. מו"ל ההוצאה, רותם סלע (לא זו שאתם מכירים), מעיד על אווירה "נהדרת". "זה מרגיש כמו פקק שנחלץ מבקבוק שמפניה. הציבור שוטף, קונה ומתחבר לספרים", הוא אומר. נוכח המבצעים הבלתי פוסקים, האם יש הבדל של ממש בין שבוע הספר לשאר השנה? לדבריו, כן. "בעשרה ימים אנחנו מוכרים בין עשירית לשישית מכמות הספרים השנתית. יש יותר עניין בספרים בחנויות, ביריד וגם באתר", הוא מסביר.
בינתיים בדרום העיר: יריד חברתי ליד דוכן אבטיחים
יריד הספרים בשרונה יתקיים עד סוף השבוע הבא, ובירושלים היריד המרכזי מתקיים במתחם התחנה. אך במקביל, מתרחש השנה אירוע מסקרן, אלטרנטיבי ואולי אף חתרני, בשכונת שפירא. לא מדובר בטעם תרבותי שונה בלבד, אלא גם בעניין פיננסי ועקרוני. ההוצאות המשתתפות שם מסבירות שהן אינן מסוגלות לעמוד בתנאים של התאחדות המו"לים בישראל, ולכן נאלצו ליזום אירוע מתחרה של עצמם, על-ידי עצמם ולמען כולם. את המהלך הובילו שרון ועמית רוטברד מהוצאת בבל, שירה חפר מהוצאת לוקוס, גילי בר הלל מהוצאת עוץ ודורית תמיר מהוצאת תמיר. "הקולקטיב הספרותי" בשבילכם.
רוטברד מסביר: "שבוע הספר זה אירוע ציבורי, שבדרך כלל מתקיים בשטח ציבורי בכיכר העיר, אבל זה לא בדיוק אירוע ציבורי. יש איזשהו עסק מאחורי העניין הזה. בעיקרון יש סימון רשום של שבוע הספר שהוא אחד הנכסים של התאחדות המו"לים בישראל, והם מדי שנה בעצם מקבלים את הכיכר או את שרונה - פעם זה היה גם בירקון - ומה שהם עושים אחר כך זה כביכול להשכיר את השטח למו"לים". לדבריו, "מי שלא חבר בהתאחדות צריך לשלם מחיר כפול, ולזה תוסיף את ההוצאות של הובלת הספרים והאנשים שעובדים בדוכנים, בקיצור, כל ההוצאות שאתה רואה כאן קטנות מכדי שהם יוכלו לעמוד בהוצאות". לדבריו, "גם ככה זה אף פעם לא היה תענוג גדול לעמוד שם", כיוון שהדוכנים מיושנים לדבריו ובגלל "ההתמסחרות מסביב, עם הדוכנים. שופכים לך מילקי על הספרים, זה לא כיף".
היריד האלטרנטיבי יתקיים עד יום שישי הקרוב בקפה שפירא, מקום באמצע השכונה שנמצא לצד מגרש בלתי בנוי. הוא כולל גם הופעות חיות, דוכן פירות מפואר ופינת יצירה לילדים. "השטח הזה תקוע בגלל כל מיני קומבינות של נדל"ניסטים, אז בינתיים אנחנו משתמשים בו", רוטברד אומר, "יש כאן גן ירק אורגני קהילתי. לאורך כל הקורונה אכלתי פה תרד. אז החלטנו להשתלב בתוך המגמה החברתית הזו. בטח זה משמח הרבה מהתושבים בשכונה ובאיזור, שלא משתגעים על שרונה".
מבחינתך, תמשיך פה גם שנה הבאה?
"אני יודע? מחר נופלים לך פה קסאמים. לא נראה לי שאפשר לעשות כאלה תוכניות", רוטברד אומר בחיוך, "אבל יש מיליון ואחד מקומות בתל אביב שאפשר לקיים בהם כאלה אירועים. בתור בן אדם שעוסק הרבה בעיר הזו, חשוב שיהיו גם בחלק הזה של תל אביב אירועי תרבות. אין פה שום מוזיאון, תיאטרון או מרכז תרבות".
גילי בר הלל מהוצאת עוץ (והמתרגמת האגדית של סדרת "הארי פוטר" לעברית) מרוצה מהסידור. "היה לנו יקר מדי להצטרף ליריד, ובכל זאת לא רצינו לוותר על האפשרות להיפגש עם הקהל ולחגוג. לפני כולה שבועיים וחצי התארגנו, הכול שיתופי וקורה בקבוצות וואטסאפ. את השולחנות כל אחד הביא בעצמו. ככה חסכתי 8,000 שקל על הדוכן, בלי להפסיד את חוויית היריד והמפגש עם הקהל". ובקיצור, "ממש-ממש סבבה" ומבחינתה זה יכול להפוך לעניין קבוע. "אני גם יכולה להגיד שאנחנו כל הזמן מקבלים פניות מעוד ועוד יוצרים שרוצים להצטרף. יש מגבלה של שטח, אבל אם היו לנו יותר משבועיים להתארגן היינו מנסים למצוא דרך העירייה מקום שנוכל להזמין עוד".
מירה רשתי ממגזין גרנטה וחנות הספרים "סיפור פשוט" אומרת כי הגיעה לשפירא כיוון שהיא "מאמינה בספרות עצמאית ומקומית. יש פה משהו מאוד צנוע ונחמד, והחלופות האחרות פחות התאימו לנו. יש פה איזו עשייה שמתלווה אליה ערך תרבות". לדבריה, בין אם מדובר בשרונה, רבין או שפירא, "המבחן הגדול של כולנו הוא בעצם מבחן הקריאה, ועל זה אין לנו שליטה".
