שנים חלמה הכוריאוגרפית מרים אנגל ללקט סיפורי אהבה אמיתיים מרחובות ירושלים ולהפוך אותם ליצירות מחול. ואז הגיע הסגר ועם כל גבול יש גם הזדמנות. אנגל הזמינה אנשים שהתאהבו בירושלים לשלוח אליה סיפורים והפכה אותם ליצירות חיות אותן רקדו וצילמו במרחבים הפתוחים של עיר הבירה. בשבוע הקרוב הן יעלו במסגרת הפסטיבל המקוון LoveINg JERUSALEM שיציג 11 סיפורי אהבה שעובדו ליצירות מחול המבוצעות ברחבי ירושלים.
אהבה בירושלים - LoveINg JERUSALEM
(צילום: פאבל דיברוב )
כאשר אנגל יצאה למסע הגיעו אליה מאות סיפורים, קטנים וגדולים. באחד מהם התחבאו שלוש שורות שהכו בה. "לפעמים לא צריך להגיד הרבה", היא מסבירה, "ההתאהבות ושותפות הגורל פשוט לפתו אותי". מי שכתבה אותן היא מיכל הלוי הריס, שנפצעה אנושות בפיגוע בקו 18 בשנת 1996 בזמן שהייתה חיילת. הרופאים לא הותירו לה הרבה סיכויים, אבל היא שרדה את הפיגוע אחרי פציעה אנושה, מוות קליני וחודשים ארוכים של אשפוזים, ניתוחים ושיקום ארוך.
"הייתי חיילת בת 19 בחיל הים וקמתי בבוקר לנסיעה לבסיס", משחזרת הלוי הריס, "עליתי על האוטובוס ליד הבית של ההורים שלי שהיה עמוס בחיילים. בממילא עלה עוד חייל עם תיק מאוד גדול, אבל אף אחד לא חשד שמשהו שם חריג. כשהגענו לצומת של יפו-שרי ישראל קמתי מהמקום ועמדתי ליד החייל עם התיק הגדול, ואז ראיתי שיש פקק. חזרתי אחורה והתיישבתי ובאותה שנייה הוא פוצץ את עצמו. התיק שלו הכיל 25 ק"ג של חומר נפץ. כל מי שעלה לאוטובוס או היה בסמוך אליו נהרג או נפצע: 26 הרוגים ו-84 פצועים. הוגדרתי בתור הפצועה הכי קשה, אפילו לא חשבו לחלץ אותי". כוחות ההצלה עלו על האוטובוס, אבל לא הוציאו את הלוי הריס. רק בסיבוב השני מישהו הבחין פתאום בסימן חיים ממנה. "ירד לי קצת ריר מזווית הפה והבינו שאני בחיים. מתתי מוות קליני והגעתי לבית החולים בלי שום סיכוי לחיות. כל האיברים הפנימיים שלי התפוצצו ונקרעו, ובהם הריאות שלי. הכניסו אותי מיד לחדר ניתוח, אבל אחרי 14 וחצי שעות הבינו שאין סיכוי. כל חמש דקות בממוצע מתתי מוות קליני והם החיו אותי. הרופאים השאירו את בית החזה פתוח והעלו אותי לטיפול נמרץ בידיעה שזה עניין של שעות עד שאמות. למרבה הפלא שרדתי, ובבוקר, כשהרופאים הגיעו, הם לא האמינו שאני עוד בחיים. הם החליטו להמשיך לנתח, אבל עדיין אמרו להורים שלי שאין סיכוי, כי מפציעה כזאת אי אפשר לצאת בחיים".
במשך שלושה חודשים הלוי הריס הוגדרה כצמח, עד שיום אחד פקחה את עיניה ובמשך חודש שלם לא הפסיקה לבכות. "הבנתי שאני כבר לא מה שהייתי. קילחו אותי במיטה, הלבישו אותי במיטה ועשיתי את הצרכים שלי במיטה בסיר. כל מה שהיה לי לעשות זה לרחם על עצמי, וזה מה שעשיתי".
בסוף תהליך ארוך היא עברה לשיקום בהדסה הר הצופים. "התחלתי ללמוד הכול מחדש. אמרו שלא אוכל יותר ללכת, ולא הייתי מסוגלת לשמוע את זה. כיסא הגלגלים נשאר וקרעתי את עצמי, אבל לא ויתרתי. אמרתי שאני לא אצא משם עד שאני לא על הרגליים". אחרי כמעט שנתיים, הרופאים השתילו לה ברזלים וביום בהיר אחד, הפיזיותרפיסט שלה אמר לה ללכת. "הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח", היא נזכרת, "אבל הוא נתן לי רשת ביטחון והבטיח שהוא לא ייתן לי להתרסק על הרצפה. נעמדתי, נתמכתי בו חזק, הסתכלתי על הרגליים שלי ואמרתי להן - 'יאללה, שחקו אותה' והתחלתי לצעוד. זה היה רגע שאי אפשר להסביר אותו. כל מה שעניין אותי באותו רגע זה שאמא שלי תראה את זה כדי להוכיח לה שהיא צדקה ואני אשרוד את זה. היא הייתה במסדרון כי לא יכלה לשאת את הכאבים שלי בפיזיותרפיה ואני נתתי את הצרחה הכי חזקה שנתתי בחיים שלי: 'אמא, אני הולכת!'".
משם, כנכת צה"ל, יצאה הלוי הריס להמשך שיקום בבית הלוחם. יום אחד העזה להיכנס לחדר הכושר במקום. "חשבתי שזה מקום לאנשים חזקים ובריאים, ובעיניי הייתי בדיוק ההפך", היא מספרת. "פתאום נכנס בחור צעיר, כולו שרירים, שעשה הרבה רעש ובלגן חיובי. זה היה אלי. לאט לאט הבנתי שהוא מדריך כושר בעצמו ורק אחר כך הבנתי שגם הוא נכה צה"ל". הוא התחיל לגשש והתחיל לדבר איתה, אבל היא ניסתה להרחיק אותו. "סיפרתי לו את כל הסיפור והוא נכנס להלם חייו. הוא אמר לי 'תרגישי טוב, אין לי מה להגיד לך, שיהיה לך בהצלחה', והלך. בסוף הוא ניגש אליי שוב ואחרי שעזב הוא השאיר לי חיוך ענק בלב". כעבור זמן מה, הפך אלי לחבר נפש של הלוי הריס. "דיברנו על הכול חוץ מעל הפציעה, וזה מה שכבש אותי. סוף סוף מישהו ראה אותי כבן אדם". רק אחרי שמונה חודשים אלי אזר אומץ והציע לה להתחתן. 20 שנה אחרי, והשניים נשואים עם שלושה ילדים.
"הסתכלתי עליהם רוקדים וראיתי את הרגליים המתות שלי"
את סיפור האהבה הזה הפכה אנגל, כאמור, ליצירת מחול באורך עשר דקות. "הייתי צריכה לבחור באילו דימויים אני מתמקדת ביריעה שמיכל פרשה מולי", היא מסבירה, "התעסקתי מאוד בכפות הרגליים המשותקות שלה. היא בעצם הולכת עם שני ברזלים שמשמשים בתור הרגליים שלה. היה גם את הדימוי של כיסא הגלגלים, שבחרתי שלא יזוז, למרות שזה נורא מפתה להזיז, להסתובב ולעוף איתו במרחב. עשיתי המון ניסיונות עם הברזלים האלה והם כואבים בצורה מטורפת. זה מדהים להרגיש מה שמיכל מרגישה כשהיא הולכת. הברזלים האלה סוגרים על הרגליים והשוקיים שלה, וזו חוויה חזקה לחוות את זה על הגוף שלי ולנסות ללכת עם זה בסטודיו, בטח לרקוד. בסוף החלטנו שאלי, שאת דמותו רוקד בעלי סרגיי, יהיה למעשה הברזלים של מיכל".
את המחול שיצרה אנגל ראתה הלוי הריס בפעם הראשונה בזמן שישבה על ספסל בגינה הציבורית שבקריית יובל בירושלים, שם הציגו את הדואט. "הדבר הראשון שראיתי כשהסתכלתי עליהם רוקדים זה הקטע של הרגליים. היא הצליחה להמחיש כמה הן משותקות, כמה הן כלום, זרוקות שם, לא מתפקדות, לא מגיבות. התרגשתי ולא הפסקתי לבכות מלראות את זה. זה היה כמו לראות את הרגליים המשותקות המתות שלי".
הפסטיבל יהיה פתוח לצפייה לקהל באתר של להקת אנגלה או בדף הפייסבוק של הלהקה בין 28 ל-31 בדצמבר.
פורסם לראשונה: 08:16, 27.12.20
