כבכל שבוע, טור חדש של "אוזני חמור" מגיע כדי לוודא שבכל הנוגע לעולם הספרות - כולנו על אותו עמוד. בין אם ניצלתם את "יום שישי השחור" (ונקווה שלא יתגלה כשחור משחור, לאחר ההתקהלות ההמונית בקניונים) לרכישת ספרים חדשים בהנחה, או לקריאת אלה שכבר שולחים מבט מיואש מהמדף, תמיד יש במה להתעדכן: ידיעה קטנה שהתפספסה בשולי הדרך, ספר חדש ומסקרן או קטע ספרותי נשכח שנעים להיזכר בו. נתחיל.
ג'ורדן פיטרסון חוזר, ועובדי פינגווין זועמים
מזה כמה שנים, ג'ורדן פיטרסון זוכה לתשומת לב רבה מאוד ברשת. הפסיכולוג הקליני הקנדי בן ה-58 נעשה מבקר תרבות פופולארי - אינטלקטואל ידוע בתקופה שממעטת להכתיר אינטלקטואלים - הודות להרצאותיו וסרטוני היוטיוב שלו שהגיעו למיליוני צפיות, ובהם הוא מבקר את הסוציאליזם, ההגות הפרוגרסיבית של ימינו ואת הציווי החברתי לתקינות פוליטית. יותר מכל, פמיניסטיות סימנו אותו כאויב, בעוד שהוא עצמו המשיך להתעקש לאורך כל הדרך כי הוא מאמין בשוויון בין המינים. הוא אף הוציא ספר שנקרא "12 כללים לחיים" (שראה אור בעברית בהוצאת שיבולת). אך כמובן, כשמדובר בנושאים כה רגישים ובוערים - ככל שזינקה הפופולריות שלו, כך התרבו מבקריו ואויביו.
רגע שיא מעניין מבחינה תרבותית היה העימות הוויראלי שלו (הייתם מאמינים?) עם הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שאם לשפוט לפי הרשת יצא כשידו על העליונה. בעוד שפיטרסון לעג למניפסט הקומוניסטי והאשים את ז'יז'ק במרקסיזם, האחרון משך את השיחה מהכלכלה אל הפילוסופיה, הסביר שהוא בכלל הגליאני - ושלח במרומז את פיטרסון לקרוא ספרים. בכל זאת, הפגישה נחתמה ברוח ידידותית, ובתחושה שיותר משדיברו זה עם זה, הם דיברו זה לצד זה, כשכל אחד שקוע עמוק בעולמו ההגותי ופונה בעיקר לקהל שלו.
אבל דווקא כשכוכבו דרך וליברטריאנים בכל העולם ראו בו מנהיג אמיץ, הגיעה תקופה קשה בשביל פיטרסון. בספטמבר של שנה שעברה הוא אושפז ברוסיה, כשהוא סובל מהתמכרות חמורה לתרופה קלונאזפאם (שמטפלת באפילפסיה ובחרדה). מצבו היה כה קשה, שעל פי הדיווחים הוא אף הורדם. כמה ממבקריו ראו בנפילתו הזדמנות לחגוג, וטענו כי אם שירותי הרווחה בארצו היותר טובים יותר - מה שמנוגד לכאורה לעמדותיו - לא היה נאלץ להתאשפז במדינה זרה. מאז, בכל אופן, פיטרסון קם על רגליו והחל להופיע שוב בהדרגה. כעת הוא אמור להוציא ספר חדש בהוצאת פינגווין רנדום האוס, שיהווה המשך לספרו הקודם וייקרא "12 כללים נוספים לחיים", אבל לא כולם מרוצים.
לפי האתר Vice, עובדי ההוצאה התעמתו עם ההנהלה במהלך ישיבה סוערת, ורבים נוספים שיגרו לבכירים הודעות בבקשה לגנוז את הספר. לפי אחד העובדים, "הוא אייקון לשיח של שנאה (hate speech) וטרנספוביה, וסמל לעליונות לבנה. בלי קשר לתוכן של הספר, אני לא גאה לעבוד עבור חברה שמפרסמת אותו". מה צפוי לקרות עכשיו? אין לדעת. תומכיו של פיטרסון אומרים כי מדובר בניסיון לסתימת פיות, ומתנגדיו אומרים - באופן שבוודאי הוא עצמו יכול היה להסכים איתו - שכחברה פרטית, לפינגווין מותר לפרסם את מה שהיא רוצה.
מעוז לקנז בידידות
הנה מזכרת מתוקה. היא שייכת לאנשים אחרים, אבל כיוון שהם נעשו חלק בלתי נפרד מחיינו התרבותיים, יש תחושה שהיא גם שלנו. בעודם שני סטודנטים צעירים באוניברסיטה העברית, בשנת 1961, העביר עמוס עוז הצעיר פתק למכר חדש. "ליהושע קנז - שלום! ראיתי את שמך בדף החתימות ואני מבקש להכירך - אנו משתתפים יחד בכמה מחוברות 'קשת' ובאנתולוגיה שלה. אני יושב בפינה, סמוך לקיר, בשורה האחרונה. עמוס עוז". 60 שנה חלפו מאז ושני הצעירים האלה - בדיעבד, מגדולי הסופרים העבריים בכל הזמנים - כבר לא איתנו. הפתק נמצא בעיזבונו של עוז, ומצוטט כאן עם רשות המשפחה.
והספר בעל השם המוזר ביותר הוא...
אם עוד לא עשיתם את זה, כדאי שתשלחו כרטיס ברכה לאנתרופולוג גרגורי פורת' מאוניברסיטת אלברטה. מה זאת אומרת מי ולמה? ספרו "כלב משתין בקצה המסלול" (A Dog Pissing at the Edge of a Path) זכה זה עתה בפרס "הספר עם השם המוזר ביותר" לשנת 2020. הספר עוסק בשפתם של הילידים באיים האינדונזיים טימור ופלורס, ומתמקד בניבים המתייחסים לבעלי חיים. הביטוי שזיכה את הספר בשמו מתייחס למישהו שמתחיל לטפל במשימה מסוימת, אך דעתו מוסחת. ברשימת המועמדים לפרס, שמוענק מדי שנה על ידי המגזין Bookseller, נכללו הפעם גם הספרים "הכירו את התחת הימי-ביניימי" (Introducing the Medieval Ass) מאת קת'רין ל. סמיתיס ו"מכסחות דשא: היסטוריה מאוירת" (Lawnmowers: An Illustrated History) מאת בריאן רדאם.
הוראס בנט, ממארגני הפרס, מסר לתקשורת שעל אף שהשנה הייתה דלה בכותרים חדשים, "'כלב משתין בקצה המסלול' הוא משהו שיש להוקיר, כל עוד שומרים על מרחק של מטר או שניים, ואולי גם נועלים מגפיים". הוא הוסיף: "אני בטוח שהשמפניה - ואני מניח שעוד משהו - יזרמו בשפע בחגיגות הניצחון". פורת' עצמו אמר: "באופן טבעי (או זואולוגי?) אני שמח לקבל את הפרס". לדבריו, "אומרים שלא צריך לשפוט ספר לפי הכריכה, אבל אני מקווה שהקוראים ימשכו לספר הזה בגלל הכותרת. זהו ספר רציני, אבל המטאפורות על בעלי חיים שהוא חוקר הם לעתים קרובות הומוריסטיים".
אקווריום בינלאומי ואשכול זוכה פרסים
מתים עלינו בחו"ל. עובדה - הרומן "אקווריום" של יערה שחורי זכה לאחרונה לכבוד גדול, ונכלל ברשימת "הספרים שכדאי להזמין מראש" של המגזין "מארי קלייר" לשנת 2021. אצלנו הוא ראה אור בשנת 2016 (הוצאת כתר) ובקרוב הוא יראה אור באנגלית, בתרגומו של טוד חזק-לואי. "רומן הביכורים של יערה שחורי מתמקד בשתי אחיות חירשות, לילי ודורי אקרמן, שגדלות בצל הורים חירשים המסרבים לאפשר להן לתקשר עם שום דבר ואף אחד שקשור לעולם השומעים. כך, עד שהן לפתע מוצאות עצמן בעולם הזה, ונאלצות ללמוד מחדש כל מה שהן יודעות".
גם אשכול נבו יודע נחת בגזרה המקצועית. ספרו "שלוש קומות" (הוצאת כנרת זמורה דביר) זכה בפרס גילדת הספר של נפת גיפוסקואה, והוגדר כ"ספר פנטסטסי" אשר "מציב מראה מול הסתירות הפנימיות של החברה הישראלית ובה בעת מגיש לקורא יצירת אוניברסלית, ומושלמת לזמנים של גלובליזציה וניכור - בכך שהיא מדגישה דווקא את התקווה שבסיפור והגאולה שבמילה". באיטליה זכה הספר "הריאיון האחרון" (גם כן כנרת זמורה דביר) בפרס ויצ"ו לספרות יהודית, המוענק מדי שנה ל"ספר היהודי" הטוב ביותר. גם שם כתבו השופטים כי היצירה צוללת לרזי מורכבותה של החברה הישראלית, לצד עיסוק במספר נושאים אוניברסליים.
כתיבה, חצי פגישה
יפן, ראשית המאה ה-11. לפני מילניום וקצת. הדרקונים הלכו לישון, והירח מאיר כמו פנס בנייר אורז. זוהי תקופת הייאן והאמנויות הסיניות משגשגות, לצד הבודהיזם והטאואיזם, שהגיעו מסין. סאי שונגון, אשת חצר של הקיסרית סדאקו, יושבת וכותבת את "ספר הכר", וחושבת שאיש לא יקרא בו לעולם. כך לפחות היא טוענת. היא מעלה על כתב את מחשבותיה הכמוסות, רשמים, תיאורים של נופים ותופעות ורכילויות עסיסיות. היא עוד לא יודעת את זה, אבל שנים אחר כך, יש מי שיראו בה סופרת שהקדימה את זמנה ואפילו גיבורה פמיניסטית, שכותבת מלבה את דעותיה על גברים בעלי שררה. ואולי, בראייה אנכרוניסטית, היא גם הייתה אחת הבלוגריות הראשונות.
"ספר הכר" טרם תורגם במלואו בעברית, וחבל (קטעים קצרים מתוכו הופיעו ב"חכמת המזרח - יפן" בתרגום חנה גינגולד, הוצאת אסטרולוג ומשכל. היה גם סרט הוליוודי בהשראתו, "כתוב בעור" של פיטר גרינוואי). זוהי קריאה נרגשת לכל היפנולוגים. העניקו לנו את המתנה הזו. אין צורך בתירוצים, אבל אם תתעקשו, בשביל לשכנע את ההוצאה, למשל - הנה הזדמנות לעשות תיקון היסטורי, ולזכור שקורות הספרות לא היו מלאים בגברים (לבנים!) בלבד, אלא גם בנשים (ומלוכסנות).
היומן של שונגון הוא בעצם קטלוג של צעירה מהורהרת: "דברים מביכים", "דברים שנראים רכים", "דברים שנואים" וכן הלאה". בפרק "דברים מענגים" היא מעלה על נס את ההתכתבויות. זו הסיבה למעשה שנזכרתי בקיומו של הטקסט הקדום הזה השבוע. כי אומנם מזה שנים אנחנו מתכתבים כל הזמן, עם כל אחד, אבל בתקופת הקורונה, מערכות יחסים רבות נעשו מבוססות על התכתבויות בלבד, וחיבוק נראה כמו מנהג קדום, או הרגל עתידני. וכך כתבה סאי שונגון מאות שנים לפני המצאת הבול, ואלף שנים לפני הזום: "מכתבים הם דבר יומיומי למדי, ובכל זאת כמה הם נהדרים! כשמישהו נמצא במחוז מרוחק ודואגים לו, ואז לפתע מגיע מכתב, מרגישים כאילו פוגשים אותו, פנים אל פנים. זוהי נחמה אדירה לבטא את הרגשות במכתב, אפילו כשידוע לנו שהוא טרם הגיע ליעד. אם מכתבים לא היו קיימים, איזה דיכאון אפל היה מתגנב לפתחנו. ועדיין, גדולה יותר השמחה כאשר מגיעה התשובה. ברגע הזה, המכתב נדמה כשיקוי מפיח חיים" (תרגום שלי, מאנגלית. זה מה יש, לעת עתה).
