"גמביט המלכה" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
שימי לב, אמילי קופר, אחרי שתסיימי לאכול בגט במגדל אייפל בטיול במקום צבא שלך בפריז, פני לך זמן לצפות ב"גמביט המלכה", סדרת הפאן החדשה שעלתה בנטפליקס בסוף השבוע. ואולי, רק אולי, תצליחי ללמוד כמה דברים מהסדרה שעושה את זה נכון. גם המסלול של "גמביט המלכה" (The Queen’s Gambit) ידוע מראש. גם בה מככבת גאונה מסוג אישה שהולכת וצוברת תאוצה מול ערימות של גברים משתאים שהיא עוקפת בדרכה. גם היא מתמודדת עם בדידות, דילמות רגשיות ובחירות אופנתיות וגם היא מבקרת בפריז (היית מאמינה?). רק שהיא עושה את כל זה באופן סוחף ומשכנע, ושבעת הפרקים שלה הם מעדן מתוק ויפהפה עם נגיעות מרירות וגבות הגיוניות, אקסיוז מיי פרנץ'.
ב"גמביט המלכה" (מהלך פתיחה נדיר יחסית בשחמט) תוכלו לפגוש את בת' הרמון (אניה טיילור-ג'וי) וללוות אותה החל מהרגע בו התייתמה מאמה אי אז בשנות ה-50 ונשלחה לבית יתומות קפדני (אם כי לא קפדני סטייל "אנני"). במרתף לימד אותה השרת לשחק שחמט ובקומה העליונה היא בלעה, עם שאר היתומות, את המנה היומית של תרופות ההרגעה ההזייתיות שנועדו לשמור על הבנות צייתניות ורגועות. הרמון גדלה להיות עילוי בשחמט ובמקביל פיתחה תלות בתרופות ההרגעה, אליהן הצטרף בהמשך גם האלכוהול. עד שנות ה-20 המוקדמות שלה היא מטפסת במעלה היררכיית השחמט הגלובלית (עד אליפות העולם!) ובמקביל נאבקת בהתמכרות ובהרס העצמי, כששיא העלילה מתרחש במוסקבה הצוננת. בלי לספיילר יותר מידי – לא שמדובר בהפתעה גדולה – נרמוז שכיאה לז'אנר, גם הסיפור של הרמון מסתיים בהפי אנד מספק ומדמיע, ואפילו הרוסים המפחידים של שנות ה-60 מפרגנים.
כמובן שהדרך לשם היא זו שעושה את ההבדל. אפרופו "אמילי בפריז", אין שום דבר מצועצע או קלישאתי בהעפלה של הרמון לפסגה. זה מתחיל בעטיפה – האסתטיקה, הבחירות המוזיקליות, הצילום, השחזור התקופתי (קצת "גברת מייזל המופלאה") - מיצג של יופי והרמוניה, וממשיך פנימה לסיפור האישי של הרמון שהולך ונפתח. הבימוי מאופק וכמעט בריטי, הרוב המכריע של הדמויות משוחק היטב והדיאלוגים מוצלחים, על הגבול שבין סוריאליזם למציאות. מכיוון שציר הסדרה הוא ההתקדמות של הרמון דרך לוח השחמט, הושקעה מחשבה רבה בהצגה ויזואלית של פעולה שהיא לא בהכרח מרתקת למבט מהצד. כמי שאין לה מושג צהוב בשחמט, אני יכולה להעיד שצפיתי מרותקת כמו אדם חירש שלא שומע את המוזיקה, אבל מרגיש את הבס דרך הגוף.
במהלך הסדרה, הרמון מתבקשת לגנות את הקומוניזם נטול האל, אבל מסרבת כי היא לא מרגישה נוצריה. אך למען האמת יש משהו מאוד נוצרי בסיפור שלה: הגמילה והחזרה למוטב שמעלה אותה על דרך המלך, הפתרון המהיר שהחיים מביאים לה ברגע שהסכימה להתיישר, ההשלמה עם העבר שלה, ובעיקר - חשיבותה של משפחה וקהילה. הרמון הצעירה גדלה להיות בחורה מעט מעצבנת, גאונה קלולסית על ספקטרום כלשהו, ואם יש שם מהלך רגשי, היא מצליחה להסתיר אותו לא רע. אבל מכיוון שהכוכב האמיתי של הסדרה הוא הנרטיב – למידה, אימונים, הצלחה, עוד הצלחה, כישלון, אתגר גדול, השלמה, הצלחה גדולה, ניצחון אישי – אפילו שחקנית מאותגרת אקספרסיבית כמו טיילור-ג'וי לא מפריעה לו להיות מהנה ומתגמל. ואם לא בכיתם בסוף - אין לכם לב.
ובגזרת הניים דרופינג: כמו הסרטים המצליחים "אדי פלסון" ו"צבע הכסף" שמונעים על ידי נרטיב דומה, גם "גמביט המלכה" מבוססת על ספר מאת וולטר טוויס, שמוטיב ההתמכרות לאלכוהול ותרופות חוזר אצלו בספרים, כמו גם בחיים. סקוט פראנק ("תפוס את שורטי"), עיבד את הספר לתסריט וגם ביים בכישרון את המסע של הרמון מתחתית התהום אל הפסגה. ממש כמו אמילי בפריז, המכשולים שמזדמנים בדרכה של הרמון נראים קריטיים על הנייר, אבל בפועל לא באמת מעכבים אותה באופן משמעותי. גם היא שוחה כמעט בלי הפרעות בעולם גברי והיא אפילו לא נאלצת להתמודד עם אף הטרדה מינית או תקרת זכוכית נוצצת כלשהי. נעשה ניסיון להציג את המורכבות הנפשית שלה – על הקו הדק שבין גאונות ושיגעון, אבל לא מדובר במורכבות שתאתגר את הצופה ותפריע לו לשקוע בענן הנעים והמרופד בקפידה שהוא "המלכה גמביט". או בקצרה: פריז אאוט, מוסקבה אין.
