פסל
כתב-היד של ארדואה הול
1
רק המתים זכאים לפסלים, אולם אני בורכתי בפסל עוד בחיי. אני כבר מאובנת.
הפסל הוענק לי לאות הערכה על תרומתי הרבה, ככתוב בהקדשה שהקריאה דודה וידאלה. הממונים הטילו עליה את המשימה, והיא כלל לא ששה לקבל אותה. הודיתי לה במרב הצניעות ומשכתי בחבל כדי לשחרר את מסך הבד שכיסה אותי; הבד צנח ארצה וחשף את דמותי. לא נהוג להריע כאן בארדוּאה הול, אך פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מוצנעות. הנדתי בראשי.
פסלי גדול מהחיים, כדרכם של פסלים, והוא מציג אותי צעירה יותר, רזה יותר ובריאה כפי שלא הייתי מזמן. אני זקופה, כתפיי משוכות לאחור, שפתיי מעוקלות בחיוך נוקשה אך נדיב. עיניי נעוצות בנקודה קוסמית שנועדה לייצג את האידיאליזם שלי, את נאמנותי הבלתי מסויגת לחובתי, את נחישותי לחתור הלאה למרות המכשולים. לא שפסלי יכול לראות את הרקיע, הוא ניצב בלבו של מקבץ עצים ושיחים, לצד השביל המוביל לארדואה הול. אל לנו הדודות להפגין יומרה רבה מדי, גם כשאנו מסוּתתות באבן.
את ידי השמאלית לופתת ילדה כבת שבע או שמונה, הנועצת בי מבט בוטח. ידי הימנית נחה על ראשה של אישה המשתופפת לצדי, שערה מכוסה ועיניה נשואות בהבעה של נמיכות רוח או הכרת טובה - היא שפחה. מאחוריי עומדת אחת מבנות הפנינה שלי, מוכנה ומזומנה למלאכת עשיית הנפשות. מחגורתי משתלשל טייזר. כלי הנשק מזכיר לי את כישלונותיי: לו הייתי יעילה יותר, לא הייתי נאלצת להשתמש בו. נימת קולי המשכנעת היתה מספיקה בהחלט.
כפסל קבוצתי הוא אינו מוצלח במיוחד: צפוף מדי. הייתי מעדיפה לבלוט יותר. אך לפחות אני נראית שפויה. אין זה מובן מאליו, שכן הפסלת הזקנה - חסידה נאמנה שכבר הלכה לעולמה - נטתה להעניק לדמויות שפיסלה עיניים בולטות, כסמל ללהט דתי. בפסל החזה של דודה הלנה היא נראית מוכת כלבת, דודה וידאלה נראית סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס, ודודה אליזבת עומדת כמדומה להתפוצץ.
בטקס הסרת הלוט היתה האמנית מתוחה מאוד. האם יצירתה תחמיא לי מספיק? האם היא תמצא חן בעיניי? האם יראו שהיא מוצאת חן בעיניי? השתעשעתי ברעיון שעם צניחת המסך אקמט את מצחי, אבל נמלכתי בדעתי: בכל זאת יש בי חמלה. "נאמן מאוד למציאות," אמרתי.
זה היה לפני תשע שנים. מאז סובל הפסל מפגעי מזג האוויר: יונים קישטו אותי, טחב נבט בנקביי הלחים. מאמינים משאירים מנחות לרגליי: ביצים לשם פריון, תפוזים להשלמת ההיריון, קרואסונים על שום דמיונם לירח. אני מתעלמת מהמאפים - על פי רוב הם נרטבים בגשם - אבל אוספת את התפוזים. הם מרעננים ביותר.
אני כותבת במעוני הפרטי שבספריית ארדואה הול - אחת הספריות הבודדות שנותרו על כנן אחרי גל שריפות הספרים שפשה בארצנו. יש למחות את טביעות האצבעות המושחתות והמדממות של העבר, ולהכשיר את הקרקע למען הדור הבא, שוודאי ישמור על טוהר מוסרי. כך להלכה.
למעשה, בין טביעות האצבעות נמצאות גם אלה שלנו, ואותן אי-אפשר למחות בקלות רבה כל כך. לאורך השנים קברתי שלדים רבים; כעת אני חשה צורך לחשוף אותם - ולו רק למען השכלתך, קוראת אלמונית שלי. אם את קוראת את הדברים, סימן שכתב-היד שרד. אבל אולי זו רק משאלת לב: אולי לעולם לא תהיה לי קוראת. אולי אני מדברת לקיר ביותר ממובן אחד.
מספיק קישקשתי היום. ידיי כואבות, גבי דואב, וכוס החלב החם שלפני השינה ממתינה לי. אטמין את המאמר במקום מסתורו, הרחק מעין המצלמות - אני יודעת היכן הן ממוקמות, שכן התקנתי אותן בעצמי. ולמרות אמצעי הזהירות אני מודעת לסיכון שנטלתי על עצמי: הכתיבה מסוכנת. אֵילו בגידות וגינויים עוד מצפים לי? אחדות מדיירות ארדואה הול ישמחו להניח את ידיהן על הדפים הללו.
חכו, אני מציעה להן בדממה: זה ילך ויחמיר.
II
פרח יקר
תמליל עדות 369א
2
ביקשתם שאספר לכם על ילדותי בגלעד. אתם אומרים שזה יעזור, ואני באמת רוצה לעזור. אתם ודאי מצפים לזוועות, אך בגלעד, כמו בכל מקום אחר, אהבו והוקירו ילדים, ובגלעד, כמו בכל מקום אחר, היו אנשים טובי לב, גם אם הם טעו.
עוד אני מקווה שתזכרו כי כולנו חשים נוסטלגיה כלפי גילויי אדיבות מילדותנו, גם אם תנאי החיים בילדות הזאת נראים לכם מוזרים. אני מסכימה איתכם שגלעד צריכה להיעלם - היו בה עוולות רבות מדי, שקרים רבים מדי, ודברים רבים מדי עמדו בסתירה לרצון האל - אבל הניחו לי בבקשה להתאבל על הטוב שיאבד.
בבית הספר שלנו ורוד היה צבע האביב והקיץ, סגול צבע הסתיו והחורף, ולבן - צבעם של הימים המיוחדים: ימי ראשון וחגים. שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטות כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו - של רגלינו היפות או הכחושות או השמנות, של זרועותינו החינניות או הגבשושיות או דמויות הנקניקיות, של לחיינו הוורדרדות או הסמוקות בטלאים אדומים, של תלתלינו המבריקים הקלועים או של שערנו הפרוע הגס או של צמות הקש האניציות שלנו - זה לא משנה: בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה, עד שהם מתנודדים, נוטים על צדם ומועדים מעל הסף - הסף של מה? תהינו. האם הוא דומה לצוק? - וצוללים בלהבות ככדורי שלג עשויים גופרית בוערת שהאל מיידה בחרון אפו. היינו שומרותיו של אוצר יקר מפז, בלתי נראה, שהתקיים בתוכנו; היינו פרחים יקרים שיש לשמור לבטח בבתי זכוכית, אחרת יסתערו עלינו ויתלשו את עלי הכותרת שלנו ויגזלו את אוצרנו ויקרעו אותנו לגזרים וירמסו אותנו כל אותם גברים משולהבים האורבים ברחבי העולם המשונן, שטוף הזימה.
דברים כגון אלה סיפרה לנו דודה וידאלה המנוזלת, כשרקמנו עיטורים לממחטות ולהדומים ולתמונות ממוסגרות: פרחים באגרטל ופירות בקערה היו הדוגמאות המועדפות. אבל דודה אֶסטֶה, המורה האהובה ביותר, אמרה שדודה וידאלה מגזימה ושאין טעם להפחיד אותנו עד אובדן העשתונות, כי לסלידה עזה כל כך עלולות להיות השפעות שליליות על אושרנו בחיי הנישואים המצפים לנו.
"לא כל הגברים כאלה, בנות," היא ניסתה להרגיע. "לטובים שבהם יש תכונות נעלות. אחדים בהחלט שולטים בעצמם. ולכשתתחתנו הכול ייראה אחרת ולא יהיה מפחיד בכלל." לא שהיא ידעה על מה היא מדברת, כי הדודות לא התחתנו; נאסר עליהן להתחתן. לכן היה מותר להן לכתוב ולקרוא.
"אנחנו, וכמובן גם אבא ואמא, נבחר לכן בעלים בתבונה בבוא העת," אמרה דודה אסטה. "אז אל תפחדו. תלמדו במרץ ותסמכו על המבוגרים שהם יֵדעו מה הכי טוב בשבילכן, והכול יסתדר. אני אתפלל לכך."
אך למרות גומות החן והחיוך הלבבי של דודה אסטה, דווקא גרסתה של דודה וידאלה קנתה שביתה בנפשי. היא הופיעה בסיוטיי: בית הזכוכית מתנפץ, דברים נתלשים ונקרעים, פרסות רוקעות, ורסיסים ורודים ולבנים וסגולים שלי מתפזרים לכל עבר. יראתי מפני המחשבה שאתבגר - שאגיע לפרקי ואנשא. לא האמנתי בבחירות הנבונות של הדודות: פחדתי שישיאו אותי לתיש בוער, מאלה המוזכרים במשל הכבשים והעתודים.
השמלות הוורודות, הלבנות והסגולות נועדו רק לבנות מיוחדות כמוני. בנות רגילות ממשפחות שימושיות לבשו אותם בגדים מכוערים כל הזמן - בגדים מפוספסים בשלל צבעים וגלימות אפורות, כמו אִמותיהן. הן אפילו לא למדו לרקום גובלנים או לסרוג במסרגה אחת, אלא רק תפרו, קיפלו פרחי נייר וכיוצא בזה. הן לא נבחרו מראש להינשא לטובי הגברים - בני יעקב ושאר המפקדים או בניהם - לא כמונו; אבל היה סיכוי שיבחרו בהן בבגרותן, אם יהיו יפות מספיק.
איש לא אמר זאת במפורש. לא היינו אמורות להתפאר ביופיינו, זה נחשב לא צנוע, ונאסר עלינו גם לשים לב ליופיין של אחרות. אבל הבנות ידעו את האמת: מוטב להיות יפה מאשר מכוערת. אפילו הדודות הקדישו תשומת לב רבה יותר ליפות. אבל אם נבחרת מראש, היופי איבד מחשיבותו.
לא היו לי עיניים צרות כמו של חולדה, גם לא נולדתי עם קמט במצח כמו שונמית, ולא היו לי גבות בלתי נראות כמו לבֶּקה, אבל הייתי לא-גמורה. היו לי פנים בצקיות, כמו העוגיות שהמרתה האהובה עליי, צילה, אפתה לי, עם עיני צימוקים ושיניים מזרעי דלעת. ואף שלא הייתי יפה במיוחד, הייתי נבחרת מאוד, נבחרת כפליים: לא רק בחרו בי להינשא למפקד, אלא גם טבּיתה, אמי, בחרה בי מלכתחילה.
וכך סיפרה לי טביתה: "הלכתי לטייל ביער," היא אמרה, "עד שהגעתי לטירה מכושפת, שהיו כלואות בה המון ילדות קטנות, ולאף אחת מהן לא היתה אמא, והמכשפות הרעות הטילו עליהן כישוף. היתה לי טבעת קסמים שפתחה את הטירה, אבל יכולתי להציל רק ילדה אחת. אז בחנתי אותן טוב־טוב, ומכולן בחרתי בך!"
"מה קרה לאחרות?" נהגתי לשאול. "לילדות האחרות?"
"אימהות אחרות הצילו אותן," היא ענתה.
"גם להן היו טבעות קסם?"
"כמובן, חומד. כדי להיות אמא צריך טבעת קסמים."
"איפה טבעת הקסמים שלך?" שאלתי. "איפה היא עכשיו?"
"היא כאן, על האצבע שלי," היא אמרה ונגעה באמת ידה השמאלית. היא אמרה שקוראים לה אצבע הלב. "אבל הטבעת העניקה לי רק משאלה אחת והשתמשתי בה בשבילך. אז עכשיו זאת סתם טבעת רגילה ויומיומית של אמא."
בשלב זה היא הרשתה לי למדוד את הטבעת, שהיתה עשויה זהב ומשובצת שלושה יהלומים: אחד גדול ושניים קטנים מצדדיו. היא באמת נראתה מכושפת.
"הרמת אותי וסחבת אותי?" שאלתי, "כשברחנו מהיער?" הכרתי את הסיפור בעל-פה אבל אהבתי לשמוע אותו שוב ושוב.
"לא, חומד, כבר היית גדולה מדי. אם הייתי סוחבת אותך הייתי משתעלת, והמכשפות היו שומעות אותנו." ידעתי שהיא דוברת אמת: היא באמת השתעלה הרבה מאוד. "החזקתי לך את היד, ויחד חמקנו מהטירה כדי שהמכשפות לא ישמעו אותנו. שתינו אמרנו ששש, ששש" - כאן היא הרימה אצבע אל שפתיה ואני הרמתי את שלי ולחשתי בעונג ששש, ששש - "ואז נאלצנו לרוץ מהר ביער כדי לברוח מהמכשפות הרעות, כי אחת מהן ראתה אותנו כשעברנו בדלת. רצנו והסתתרנו בתוך עץ חלול. זה היה מסוכן מאוד!"
אכן היה לי זיכרון מעורפל מריצה ביער עם מישהי שאחזה בידי. האם הסתתרתי בתוך עץ חלול? היה נדמה לי שהסתתרתי. אז אולי גם זאת היתה אמת.
"ומה קרה אחר כך?" שאלתי.
"הבאתי אותך לבית המקסים הזה. את לא מאושרת כאן? כולנו אוהבים אותך כל כך! איזה מזל יש לנו שבחרתי בך, נכון?"
הייתי נצמדת אליה עוד יותר, זרועה כרוכה סביב גופי וראשי מונח בחיקה הכחוש, ליד הצלעות הבולטות. אוזני נצמדה לחזהּ, ושמעתי את לבה ההולם - מהר יותר ויותר, כך נדמה לי —- בעודה מחכה לתשובה. ידעתי שלתשובה שלי יש כוח: יכולתי לגרום לה לחייך או לא.
מה יכולתי לומר מלבד כן וכן וכן? כן, הייתי מאושרת. כן, היה לי מזל. מכל מקום, זה היה נכון.
3
בת כמה הייתי אז? אולי שש או שבע. קשה לדעת, כי אני לא זוכרת בבירור את מה שקדם לכך.
אהבתי את טביתה מאוד. היא היתה יפהפייה למרות הרזון, ושיחקה איתי במשך שעות. היה לי בית בובות דומה לבית שלנו, עם חדר ישיבה וחדר אוכל ומטבח גדול בשביל המרתות, וחדר עבודה של אב עם שולחן כתיבה ומדפי ספרים. כל הספרים המיניאטוריים היו ריקים. שאלתי למה אין בהם כלום - היתה לי תחושה עמומה שאמורים להיות סימנים על גבי הדפים האלה -ואמא אמרה שהספרים נועדו לקישוט, כמו אגרטלים.
כמה שקרים היא נאלצה לספר לי! למען ביטחוני! אבל היא הצליחה. היא היתה יצירתית מאוד.
בקומה השנייה של בית הבובות היו חדרי שינה גדולים ויפים, עם וילונות וטפט ותמונות - תמונות יפות של פירות ופרחים - וחדרי שינה קטנים יותר בקומה השלישית, וחמישה חדרי אמבטיה בסך הכול, ובאחד מהם פינת איפור - מה זה איפור? למה שמו אותו בפינה? - ומרתף מלא מצרכים.
היו לנו בובות מכל סוג ולכל צורך: בובת אמא בשמלה כחולה כמו של רעיות המפקדים, בובת ילדה עם שלוש שמלות - ורודה, לבנה וסגולה, בדיוק כמוני - שלוש בובות מרתה בשמלה בצבע ירוק עמום וסינר, שומר-אמונה בכובע מצחייה שנהג במכונית וכיסח את הדשא, שני מלאכים בשער עם רובי פלסטיק זעירים כדי שאיש לא יוכל להיכנס ולפגוע בנו, ובובת אב במדי מפקד מצוחצחים. הוא לא דיבר הרבה אבל שוטט בלי הפסקה וישב בקצה השולחן, והמרתות הגישו לו דברים, ולבסוף הוא נכנס לחדר העבודה וסגר את הדלת.
בובת המפקד דמתה לאבי, המפקד קַייל, שתמיד חייך אליי ושאל אם התנהגתי יפה, ולבסוף נעלם. ההבדל היה שראיתי מה עושה בובת המפקד בחדר העבודה, כלומר יושבת ליד השולחן עם השׂח-מחשב וערימת ניירות, אבל לא ידעתי מה עושה אבי האמיתי: הכניסה לחדר העבודה שלו היתה אסורה.
אמרו שאבי עושה דברים חשובים מאוד - דברים של גברים, דברים חשובים שנקבות לא יכולות להתערב בהם כי המוח שלהן קטן יותר והן לא מסוגלות לחשוב מחשבות גדולות, כדברי דודה וידאלה, שלימדה אותנו דת. זה כמו לנסות ללמד חתול לסרוג, אמרה דודה אֶסטֶה, שלימדה מלאכת יד, וזה הצחיק אותנו כי זה היה מגוחך! לחתולים אין אפילו אצבעות!
לגברים היה בראש דבר דומה לאצבעות, שלא היה לבנות. זה מסביר הכול, אמרה דודה וידאלה, ואין עוד שאלות. פיה נסגר בנקישה וכלא בתוכו את המילים האחרות שיכלו להיאמר. הייתי בטוחה שיש מילים אחרות, כי האמירה על החתולים נשמעה לי שגויה כבר אז. חתולים לא רוצים לסרוג. ואנחנו לא חתולים.
דברים אסורים מציתים את הדמיון. זאת הסיבה שחוה אכלה מפרי עץ הדעת, אמרה דודה וידאלה: עודף דמיון. יש דברים שמוטב לא לדעת. אחרת עלי הכותרת מתפזרים.
בקופסה שנלוותה לבית הבובות היתה בובת שפחה בשמלה אדומה, עם בטן גדולה וכובע לבן שהסתיר את פניה, אבל אמא אמרה שבבית שלנו אין צורך בשפחה כי יש אותי, ואסור להיות חמדנים ולרצות יותר מילדה אחת. אי לכך עטפנו את השפחה בממחטת נייר, וטביתה אמרה שאני יכולה למסור אותה לילדה אחרת שאין לה בית בובות יפה כזה, והיא תמצא שימוש לבובת שפחה.
שמחתי להחזיר את השפחה לקופסה כי השפחות האמיתיות הפחידו אותי. היינו חולפות על פניהן בטיולי בית הספר, כשצעדנו בטור כפול, ארוך, ושתי דודות בקצותיו. הטיולים היו לכנסיות או לפארקים שבהם שיחקנו במעגל והבטנו בברווזים שבאגם. בהמשך ירשו לנו ללכת גם לטקסי הצלה ולתפילוּלות בשמלות לבנות וברעלות, כדי שנראה איך תולים אנשים או מחתנים אותם, אבל בינתיים אנחנו צעירות מדי, אמרה דודה אסטה.
באחד הפארקים היו נדנדות, אבל החצאיות היו עלולות להתרומם ברוח ולחשוף את גופנו לעיני כול, אז אסור היה לנו אפילו לשקול להתנדנד. רק בנים יכלו לטעום מהחירות הזאת; רק הם יכלו לנסוק ולדאות; רק הם יכלו להרקיע שחקים.
טרם זכיתי להתנדנד. זו נותרה אחת המשאלות שלי.
ברחוב, השפחות היו צועדות בזוגות עם סלי קניות. הן לא הביטו בנו, לפחות לא הרבה, ולא ישירות, וגם אנחנו לא היינו אמורות להביט בהן, כי דודה אסטה אמרה שזו גסות רוח לנעוץ בהן עיניים, בדיוק כשם שזו גסות רוח לנעוץ עיניים בנכים או בכל אדם שונה. כמו כן נאסר עלינו לשאול שאלות על השפחות.
"אתן תלמדו על הדברים האלה כשתגדלו," אמרה דודה וידאלה. הדברים האלה: השפחות היו חלק מהדברים האלה. אם כך, מדובר במשהו רע; משהו מזיק או פגום, שזה היינו הך. האם השפחות היו פעם כמונו, ורודות ולבנות וסגולות? האם הן נהגו בפזיזות? האם הרשו לעצמן לחשוף חלקי גוף מפתים?
עכשיו כבר לא ראו הרבה מהן, גם לא את פניהן, בגלל הכובעים הלבנים. כולן נראו אותו הדבר.
בבית הבובות שלנו היתה בובת דודה, אבל היא לא באמת השתייכה לבית אלא לבית ספר או לארדואה הול, שכל הדודות גרו שם. כששיחקתי בבית הבובות לבדי, התנהגתי לא יפה ונעלתי את בובת הדודה במרתף. היא הלמה בדלת וצרחה, "תנו לי לצאת!" אבל בובת הילדה ובובת המרתה שעזרה לה התעלמו ממנה ולפעמים צחקו.
אני לא גאה באכזריות הזאת, אף שהיא הופנתה בסך הכול לבובה. יש בי צד נקמני, וצר לי לומר שלא הצלחתי להכניע אותו לחלוטין. אבל בדיווח כזה מוטב לדייק בתיאור המעשים, רעים כטובים. אחרת איש לא יבין למה קיבלתי את ההחלטות שקיבלתי.
*
טביתה היא שלימדה אותי לנהוג ביושר, ובדיעבד יש בכך אירוניה מסוימת, אם חושבים על השקרים שהיא סיפרה לי. אבל ההגינות מחייבת אותי להביא בחשבון את האפשרות שהיא היתה ישרה עם עצמה. אני מאמינה שהיא ניסתה להיות טובה ככל שיכלה בנסיבות הקיימות.
מדי לילה, אחרי שסיפרה לי סיפור, היא השכיבה אותי במיטה עם חיית הפרווה האהובה עליי, לווייתן - אלוהים ברא את הלווייתנים כדי שישחקו בים, אז מותר לשחק עם לווייתנים - והיינו מתפללות.
התפילה היתה בצורת שיר ששרנו יחד:
בשוכבי כעת לישון
אתפלל אל האדון:
אם אמות בטרם עת,
גאל נפשי מכל דבר חטא.
מלאכים את יצועי יפקדו,
ארבעה כך סביבי יעמדו:
שניים משגיחים, עליי מתפללים,
שניים נִשמתי אל-על נושאים.
לטביתה היה קול יפהפה כמו צליל חליל כסוף. לפעמים, בלילה, כשאני שוקעת בשינה, אני כמעט שומעת אותה שרה.
שני דברים הטרידו אותי בשיר הזה. ראשית, המלאכים. ידעתי שהם אמורים להיות טובים, עם כותונות לבנות ונוצות, אבל לא כך דמיינתי אותם. דמיינתי אותם כמו המלאכים שלנו: גברים שחורי מדים, עם כנפי בד תפורות ורובים. לא אהבתי לדמיין ארבעה מלאכים חמושים עומדים סביב מיטתי כשאני ישנה; אחרי הכול הם גברים, ומה אם חלקי גופי יציצו מתחת לשמיכה? כפות רגליי למשל. האם הן לא יציתו דחפים אסורים? ודאי שכן, זה בלתי נמנע. וכך, המחשבה על ארבעת המלאכים לא נסכה בי שלווה.
כמו כן, לא שמחתי להתפלל על מוות בשעת השינה. לא באמת חשבתי שזה יקרה לי, אבל מה אם כן? ומהי הנשמה שלי - הדבר הזה שהמלאכים אמורים לשאת אל־על? טביתה אמרה שזו הרוח שלא מתה כשהגוף מת, וזה אמור היה לעודד אותי.
אבל איך היא נראית, הנשמה שלי? דמיינתי אותה כמוני, רק קטנה יותר: קטנה כמו בובת הילדה בבית הבובות. היא שכנה בתוכי, אז אולי היא היתה האוצר היקר מפז שדודה וידאלה אמרה שצריך לשמור עליו מכל משמר. אם מאבדים את הנשמה, אמרה דודה וידאלה וקינחה את אפה, היא נופלת מעל הסף וצונחת עד אין קץ כשהיא עולה בלהבות, בדיוק כמו הגברים התיישים. רציתי להימנע מכך בכל מאודי.
4
בתחילת התקופה הבאה שאני עומדת לתאר, הייתי כנראה בת שמונה או תשע. אני זוכרת את האירועים אבל לא את גילי המדויק. קשה לי לזכור תאריכים מפני שלא היו לנו לוחות שנה. אבל אמשיך כמיטב יכולתי.
באותה עת היה שמי אגנֶס גֶ'מיימה. אגנס פירושו "שֶׂה", אמרה אמי טביתה. היא דיקלמה שיר:
שה קטן, מי אותך ברא?
התדע מי אותך ברא?
היו שירים נוספים אבל שכחתי אותם.
מקור השם ג'מיימה בשם התנכי ימימה. ימימה היתה ילדה מיוחדת מאוד מפני שאלוהים העמיד את אביה איוב במבחן וגזר עליו מזל רע. הנורא מכול היה שכל ילדיו של איוב מתו. כל בניו, כל בנותיו: מתו! התחלחלתי בכל פעם ששמעתי את הסיפור הזה. דמיינתי איך הרגיש איוב כשהוא שמע מה קרה.
אבל איוב עבר את המבחן, ואלוהים העניק לו ילדים אחרים - כמה בנים, וגם שלוש בנות - כך שהוא שוב שמח. ימימה היתה אחת הבנות האלה. "אלוהים העניק אותה לאיוב בדיוק כמו שאלוהים העניק אותך לי," אמרה אמא.
"גם לך היה מזל רע לפני שבחרת בי?"
"כן," היא אמרה וחייכה.
"ועברת את המבחן?"
"כנראה," אמרה אמא. "אחרת לא הייתי יכולה לבחור בת נפלאה כמוך."
שמחתי בסיפור הזה. רק בהמשך ירדתי לעומקו: איך איוב נתן לאלוהים לרמות אותו, להפיל עליו חבורה של ילדים חדשים ולצפות ממנו שישכח מהמתים?
כשלא הייתי בבית הספר או עם אמא - והייתי עם אמא פחות ופחות, כי יותר ויותר היא שכבה במיטה ו"נחה", כמו שקראו לזה המרתות - אהבתי להיות במטבח ולצפות במרתות אופות לחם ועוגיות ופשטידות ועוגות, ומכינות מרקים ותבשילים. המרתות נקראו על שם מרתה מהברית החדשה כי הן היו כמוה, והן לבשו בגדים זהים אבל לכל אחת היה שם פרטי. לשלנו קראו ורה, רוזה וצילה; היו לנו שלוש מרתות כי אבי היה רם־מעלה. את צילה אהבתי במיוחד כי היא דיברה בשקט, ואילו לוורה היה קול חד, ורוזה תמיד הזעיפה פנים. אבל זאת לא היתה אשמתה, היא פשוט נולדה ככה. היא היתה מבוגרת יותר משתי האחרות.
"אפשר לעזור?" שאלתי תמיד את המרתות שלנו. הן נתנו לי מעט בצק למשחק ויצרתי ממנו איש, והן אפו אותו בתנור עם כל שאר המאפים. תמיד הכנתי גברים מבצק, אף פעם לא נשים, כי אחרי האפייה אכלתי אותם והרגשתי שיש לי כוח סודי על גברים. בהדרגה התברר לי שמלבד הדחפים שדודה וידאלה אמרה שאני מעוררת בהם, אין לי שום כוח על גברים.
"אני יכולה להכין את הבצק?" שאלתי יום אחד כשצילה הוציאה קערה לפני תחילת העבודה. צפיתי בהן לעתים קרובות והייתי משוכנעת שאני יודעת ללוש.
"אל תטרידי את עצמך בזה," אמרה רוזה והזעיפה פנים עוד יותר מתמיד.
"למה?" שאלתי.
ורה צחקה את צחוקה החד. "המרתות יעשו את זה בשבילך," היא אמרה. "ברגע שיהיה לך בעל שמן ונחמד."
"הוא לא יהיה שמן." לא רציתי בעל שמן.
"ודאי שלא. זאת סתם צורת ביטוי," אמרה צילה.
"לא תצטרכי גם לעשות קניות," אמרה רוזה. "המרתה שלך תעשה את זה. או השפחה, אם תצטרכי כזאת."
"אולי היא לא תצטרך," אמרה ורה. "אם היא תהיה כמו אמא שלה -"
"אל תגידי את זה," אמרה צילה.
"מה?" אמרתי. "מה עם אמא שלי?" ידעתי על קיומו של סוד כלשהו הקשור באמי - הוא היה קשור גם למנוחה שלה - ונבהלתי.
"היא יכולה פשוט ללדת בעצמה," אמרה צילה בעידוד, "ואני בטוחה שגם את תוכלי. תרצי תינוק, נכון, יקירה?"
"כן," אמרתי. "אבל אני לא רוצה בעל. הם מגעילים." שלושתן פרצו בצחוק.
"לא כולם," אמרה צילה. "גם אבא שלך בעל." לא ידעתי מה לומר על כך.
"הם ידאגו שהוא יהיה נחמד," אמרה רוזה. "הוא לא יהיה סתם בעל."
"הם צריכים לשמור על המוניטין שלהם," אמרה ורה. "הגאווה לא תיתן להם לחתן אותך עם גבר נחות, זה בטוח."
לא רציתי להמשיך לחשוב על בעלים. "ואם אני ארצה?" שאלתי, "לאפות לחם?" נפגעתי: הרגשתי שהן מקיפות את עצמן במעגל ומשאירות אותי בחוץ. "ואם אני ארצה לאפות לחם בעצמי?"
"נו, אז המרתות יהיו חייבות לתת לך לעשות את זה," אמרה צילה. "את תהיי בעלת הבית. אבל הן יזלזלו בך. הן ירגישו שגזלת מהן את זכותן החוקית, את הדבר שהן הכי טובות בו. את לא רוצה שהן יחשבו ככה, נכון, יקירה?"
"גם בעלך לא ירצה בזה," אמרה ורה ושוב פלטה צחקוק חד. "זה מזיק לידיים. תראי אותי!" היא הושיטה את ידיה - מפרקי אצבעות מודלקים, עור מחוספס, ציפורניים קצרות, עור קרני כסוס - שכלל לא היו דומות לידיה האלגנטיות של אמא, עם טבעת הקסמים. "עבודה קשה מזיקה לידיים. הוא לא ירצה שיהיה לך ריח של בצק."
"או מלבין," אמרה רוזה. "מקרצוף."
"הוא ירצה שתתמקדי ברקמה וכדומה," אמרה ורה.
"גובלנים," אמרה רוזה. היתה נימת לעג בקולה.
רקמה לא היתה הצד החזק שלי. תמיד העבירו ביקורת על התפרים המרושלים, הרופפים שלי. "אני שונאת גובלנים. אני רוצה לאפות לחם."
"לא תמיד אפשר לעשות מה שרוצים," אמרה צילה בעדינות. "אפילו את."
"ולפעמים צריך לעשות מה ששונאים," אמרה ורה. "אפילו את."
"לא צריך טובות!" אמרתי. "אתן סתם רעות!" וברחתי בריצה מהמטבח.
בשלב זה כבר בכיתי. אמנם התרו בי שלא אפריע לאמא, אבל חמקתי במדרגות ונכנסתי לחדרה. היא שכבה תחת כיסוי המיטה הלבן היפה, עם הפרחים הכחולים. עיניה היו עצומות אבל היא כנראה שמעה אותי, כי היא פקחה אותן. בזמן האחרון עיניה היו גדולות ובורקות יותר בכל פעם שראיתי אותה.
"מה קרה, מתוקה שלי?" היא שאלה.
הזדחלתי מתחת לשמיכה ונצמדתי אליה. היא היתה חמה מאוד.
"זה לא הוגן," התייפחתי. "אני לא רוצה להתחתן! למה אני חייבת?"
היא לא אמרה כי זו חובתך, כמו דודה וידאלה, או את תרצי בבוא העת, כמו דודה אסטה. בתחילה היא לא אמרה מילה. היא רק חיבקה אותי וליטפה את שערי.
"תזכרי שבחרתי בך," אמרה, "מכל האחרות."
אבל כבר הייתי גדולה מכדי להאמין בסיפור הבחירה: הטירה הנעולה, טבעת הקסמים, המכשפות הרעות, הבריחה. "זאת רק אגדה," אמרתי. "יצאתי מהבטן שלך, כמו כל שאר התינוקות." היא לא אישרה. היא לא אמרה דבר. משום-מה זה הפחיד אותי.
"זאת האמת! נכון?" שאלתי. "שונמית סיפרה לי. בבית הספר. על הבטנים."
אמא חיבקה אותי חזק יותר. "יקרה מה שיקרה," אמרה כעבור זמן-מה, "אני רוצה שתמיד תזכרי שאהבתי אותך מאוד."
"העדויות", מרגרט אטווד, תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה דביר, 416 עמודים
