אם הבחירות האחרונות מלמדות אותנו משהו, זה שאנחנו תקועים. מתקשים לנטוש את השוחה גם כשברור שהיא כבר לא מביאה לנו תועלת, לא מצליחים לעבור הלאה, נאחזים בהשקפות שפג תוקפן. לא רק אנחנו. גם משפחת ברוש עדיין מתמודדת עם האובדן של מייקל, הילד המת של המשפחה ועוגן קיומה. דובי (אבי דנגור) מנסה להסביר לצה"ל שמייקל כבר לא יגיע לצו ראשון מהסיבה הפשוטה שהוא כבר איננו. אמא רבקה (הילה גולדנברג) נאחזת בכל התרחשות שעשויה לסמן שמייקל מנסה לתקשר איתם מהמתים. יסמיניש המתבגרת (מיטל רז) מנסה להגשים את מאווייה המיניים תחת עיניו הבוחנות מהתמונה שעל הקיר. טוטה, הסבתא (נטליה פאוסט), מצאה את אופן ההתמודדות המושלם - היא מאמינה שהוא עדיין חי.
"מייקל", שהעונה השניה שלה עלתה אתמול (ה') ב-yes, היא מופת של קרינג'יות. היוצרים שלה עלו על מינון הקסם שהופך את הדמויות שלה למכמירות לב, מביכות, מצחיקות ומדמיעות בו זמנית. זה לא מתכון שתוכלו לגנוב מהכספת ולייצר בבית לבד. זה קורה רק במעבדה שלהם, עם קאסט שכבר חי שנים את הדמויות כשהוא מאלתר את ההצגה מול קהל, צלח את המעבר לטלוויזיה ועכשיו חוזר לעונה מוצלחת לא פחות. בבסיסה עומדת האמונה המנצחת שברגעים הכי עצובים וכבדים, מעצם קיומם הקודר, החיים תמיד מציצים בצורת רגע מצחיק או מגוחך. זאת אמונה מהסוג שעוזר לאנשים לשרוד ייאוש וגם מהסוג שיוצר טלוויזיה מצוינת כשהיא הולכת עד הסוף.
מייקל כמובן הוא רק תירוץ. הוא זה שמאפשר לכל אחת מהדמויות להביא לביטוי מלא את מה שבוער בה, אם זה מרד מתריס או שמרנות שנלפתת במצב הקיים. מייקל הוא נקודת ההתייחסות. אף אחד לא מדבר על הילד שהיה, חלק משמעותי מהעונה מוקדש למסע של יסמיניש להבין איך הוא בכלל מת. הקיום שלו משרת את הרוח החנוך-לוינית שמצווה עלינו להביט במראה גם כשהיא מכערת אותנו, ובסוף המבט אולי למצוא נחמה מסוימת באנושיות הלא מושלמת שאליה נולדנו. במובן הזה, "מייקל" היא האנטיתזה ל"סברי מרנן". היא לא בופה חינם של פאנצ'ים, היא מבקשת מהצופים לשלם בכניסה אבל מתגמלת אותם בהתאם.
בעונה השנייה, "מייקל" מרחיבה את הרפרטואר הליהוקי שלה ומארחת קומיקאים נוספים כמו אורנה בנאי, יניב ביטון, מוני מושונוב, עלמה זק, רבקה מיכאלי ואחרים. מבחינה עלילתית, רבקה - ובעקבותיה כל משפחת ברוש - עושה ניסיון כן להתקדם: דובי מנסה לצאת לדייטים, רבקה מנסה למצוא לעצמה עיסוקים חדשים, יסמיניש מנסה לאתר את האבא הביולוגי שלה. זה עדיין מצחיק, זה עדיין צובט את הלב, זה עדיין עובד וזה עדיין מגיע בזמן. גם העונה הזאת חוזרת למסך רגע לפני שנתכנס - הפעם בפורמט המורחב - לערב הקרינג' השנתי שנקרא "ארוחת חג משפחתית". אולי אחרי מרתון צפייה ב"מייקל" גם אתם תגיעו לשם עם קצת יותר אמפתיה לקומדיה הטרגית האישית שלכם.