אחרי צפייה ב"רצח אמריקאי: המשפחה מהבית ממול", "הסרט שכולם מדברים עליו" הנוכחי מבית נטפליקס, אני מתחילה לתהות האם יש מקום לדרוש מחברת הסטרימינג קטגוריה חדשה: סרטים שהיא צריכה לשלם לי עבור הצפייה בהם, ולא להיפך. שלא תבינו לא נכון, "רצח אמריקאי" הוא סרט חזק, ערוך היטב, עושה שימוש מקסימלי ומטלטל בחומרי הגלם שלו, אבל – ואולי בגלל זה – הוא תובעני כל כך מבחינה רגשית שלא נותר לי אלא לתהות אם נטפליקס לא תמצא מנוחה עד שתשאיר את כל משתמשי הקצה שלה מייבבים מצונפים על הספה.
(באדיבות: נטפליקס)
באופן מוזר, העלילה פחות קריטית הפעם, במובן הזה שהיא לא יוצאת דופן בז'אנר אליו משתייך הסרט - הפשע האמיתי - שנטפליקס כדרכה בקודש הולכת ומשכללת. בשנת 2018, בחור אמריקני צעיר בשם כריס ווטס שחי עם המשפחה שלו בקולורדו, רצח את אשתו ההרה ואת שתי בנותיו הקטנות, כדי שיוכל "להמשיך חופשי בחייו" עם המאהבת שלו בחמשת השבועות האחרונים. בתחילת החקירה הוא טען כמובן שאין לו קשר להיעלמותן אבל מהר מאוד המשטרה (בעזרתה של המאהבת) עלתה על הסיפור האמיתי, והוא הודה במעשה ונשפט לשלושה מאסרי עולם בכלא מאובטח. האירועים סוקרו בעיתונות, וספר שחיברה שרלין קיידל חשף פרטים נוספים על הפרשייה, בעקבות שיחות טלפון, פגישות והתכתבויות של הסופרת עם ווטס הכלוא.
המאפיין הראשון שמבחינים בו במהלך הצפייה, והוא גם זה שמייחד את "רצח אמריקאי" לסרטים מקבילים בסוגה, הוא העובדה שאין בו ריאיונות או שחזורים מבוימים. הוא מורכב כולו מצילומים משטרתיים (מצלמות גוף שנושאים שוטרים או צילומים מחדרי החקירה), שחזור הודעות טקסט וצילומים ביתיים שמסרה המשפחה, ובעיקר עושה שימוש מטלטל רגשית בסרטונים שפרסמה שאנון ברשתות החברתיות.
העובדה שהטכנולוגיה קיימת וזמינה, ורובנו המכריע לא עומד בפיתוי לתעד את החיים שלנו לעתים קרובות, אפשרו את הפורמט האפקטיבי הזה שיוצר מצד אחד ריחוק אובייקטיבי ומאפשר לצופה את עמדת הזבוב על הקיר, ומצד שני הופך את הכאפה, כשהיא מגיעה, לכזאת שקשה יותר להתאושש ממנה. אף אחד לא היה מנחש מביקור בעמוד הפייסבוק העליז של שאנון את הפער העצום בין המשפחה המושלמת שצוירה בו לבין האפלה שפעפעה מתחתיה. מצד שני, גם שאנון עצמה, שהשתתפה במשחק הפסאדה המושלמת שמכתיבות הרשתות, לא ניחשה שהיא מחזיקה בבית פסיכופת.
אין מסתורין ב"רצח אמריקאי". הכתובת נמצאת על הקיר מהרגע הראשון גם אם לא הכרתם את הסיפור מהתקשורת. הנעלם היחיד שהסרט לא מנסה לחשוף הוא השאלה הגדולה שמנקרת במוחו של כל צופה: למה לעזאזל הוא עשה את זה. התיאורים שנחשפים בסרט מזעזעים לאו דווקא בגרפיות שלהם אלא בקור הרוח הבלתי אנושי והניתוק שמאפשרים לאדם לבצע מעשה מבעית כל כך. היוצרים – הבמאית הבריטית ג'ני פופלוול והעורך סיימון בארקר - ביקשו לזעזע. בזה אין ספק. אבל הם לא מספקים הסבר לשאלה למה אלא רק תיאור של האירועים שלב אחרי שלב, ומשאירים את הצופה להעלות הנחות כדי להשלים את התמונה כדי לקבל, ולו באופן חלקי, את הבלתי מתקבל על הדעת.
המציאות, אגב, עושה חלק מהעבודה עבור הצופים וממלאת את הוואקום בפרטים נוספים: הפוליגרף שעבר ווטס, ושבסרט התפרש על פני דקות ספורות, ארך כחמש שעות. בשלב מסוים כריס התייחס אל הבנות שלו בלשון עבר, למרות שבשלב הזה הן עדיין נחשבו נעדרות מבחינת החקירה. תוצאות הפוליגרף שלו עמדו על מינוס 18, כשתוצאה של מינוס ארבע נחשבת כתוצאה שמעידה על כך שהנבדק משקר. במהלך החקירה הראשונית, שבה כריס התעקש שהוא לא ניהל רומן מחוץ לנישואים, המאהבת שלו ניקול קסינג'ר כבר דיווחה למשטרה על הרומן ביניהם.
בחקירה ווטס טען שהרצח נעשה בלהט הרגע, אבל במכתבים שלו לקיידל הודה שהוא תכנן הכול, ואף ניסה לגרום להפלה של העובר על ידי הגנבת גלולות למשקה של שאנון. במכתבים האלה הוא מודה בפרט מחריד נוסף - הוא הרג את הבנות פעמיים. פעם אחת עם כרית, לפני הוויכוח עם שאנן, אלא שמסיבה כלשהי הן התעוררו, ופעם נוספת בשדה הנפט. מי שעדיין זקוק לחוויה משלימה ומושכלת יותר, מומלץ לצפות בקטעי היוטיוב של Jim Can't Swim, שמפענח את הצילומים המשטרתיים מנקודת המבט של החוקרים ושופך עוד אור על המקרה.
הצפייה ב"רצח אמריקאי" היא חוויה מטרידה. סרטים מהסוג הזה נוהגים לרדוף את הצופים עוד ימים לאחר מכן, במיוחד הורים לילדים, ושלא יהיה לכם ספק – לשם כך הם נוצרו. ההצדקה לקיומם היא העלאת המודעות ולו כדי לנסות למנוע את הרצח הבא. האם אפשר היה למנוע אותו במקרה של ווטס? קשה להגיד. היא מעולם לא התלוננה במשטרה ועל פניו ווטס היה אבא נהדר לבנות שלו. אבל אם מפשפשים בהודעות הטקסט אפשר לזהות סימנים לגאזלייטינג. אז הנורה האדומה הזאת קצת יותר חמקמקה מאחרות, אבל אם היא תידלק בראשו או בראשה של הקורבן הבא בעקבות הסרט הזה, דיינו.
