העובדה שלינה דנהאם ("בנות") הפיקה את הסדרה החדשה של HBO, "התעשייה" (Industry), וביימה את הפרק הראשון בה, הספיקה כדי להפוך אותה ל"סדרה הבאה של לינה דנהאם". זאת למרות שמאז "בנות", דנהאם הנפיקה יותר חומרים על חייה האישיים - קרי כריתת הרחם שעברה, התרופות שהפסיקה לקחת והמהפך הצמחוני שלה - מאשר יצירה טלוויזיונית משמעותית. מן הסתם המיתוג הזה קשור לעובדה שאת "התעשייה", שעוקבת אחרי קבוצת צעירים שמתקבלים לעבודה בבנק השקעות יוקרתי בלונדון ונאחזים במשרות שלהם בכל מחיר, כתבו שני צעירים הרבה פחות מוכרים - קונרד ריי ומיקי דואן. תעשיית הטלוויזיה ויחסי הציבור שלה אכזרית לא פחות מתעשיית הכסף בעולם הפיננסי.
"התעשייה" - טריילר
(HBO)
הבשורה הטובה היא ש"התעשייה" (המשודרת ב-HOT, yes וסלקום tv) מצליחה בכל זאת לשמש כ"קולו של דור". אומנם לא דור ה-Y הניו יורקי של "בנות" אלא דור שאפתן, הישגי, חדור מטרה ובמקביל גם בודד מאוד, שהקריירה שלו לא רק ממוקמת בראש סדר העדיפויות שלו בחיים - אלא גם הדבר היחיד שקיים בו. שישה צעירים מגויסים לבנק ההשקעות "פירפוינט", בתקופה שקדמה למשבר הפיננסי של 2008. הם יודעים שבעוד חצי שנה תבוצע הערכת עובדים שתביא לפיטורי חצי מהם, והתחרות מוציאה מהם את הגלדיאטור שבהם. את המתח הם פורקים, כמה נוח, באמצעות סקס וסמים. לחלקם זה עוזר לעבור עוד שבוע במקום עבודה תובעני ורעיל, חלקם משלמים על זה מחיר כבד.
הכל ב"התעשייה" מכוון כדי לשדר את הלחץ והמתח שששת המגויסים הצעירים אפופים בו, במהלך הנסיונות שלהם לטפס האחד על גופת השני, לפעמים תרתי משמע. מקומות עבודה שממש נעים לעבוד בהם הם עניין נדיר (היי, אפילו אמילי סבלה קצת בפריז) אבל "פירפוינט" הוא מתועב באופן יוצא דופן. חלל עבודה פתוח ורועש, רעש בלתי פוסק ומורט עצבים, אגואים בגודל של פלנטות שמתנגשים במסדרונות ולגיטימציה ליחס דוחה לכל מי שנמצא מתחתיך בשרשרת המזון. תנאים כאלה יערערו גם את הטיפוסים היציבים ביותר. המגויסים של "פירפוינט" עובדים בעבודה נחשקת יחסית אבל ההקרבות שהיא תובעת מהם הופכים את החיים שלהם לבלתי נחשקים בעליל. ואכן, "התעשייה" היא דוגמא קלאסית לדמויות הישגיות שמתדרדרות לתהום תוך כדי שהן מטפסות למעלה, וכמהות לאישור לערכן העצמי בעולם שלערך העצמי שלך יש רק ביטוי אחד: כסף.
ריי ודואן יודעים מה הם מספרים - הם עצמם עבדו בבנק השקעות דומה ועל סמך ההתנסות הזאת כתבו את הסדרה, שתעלה במקביל ל-HBO גם ב-BBC2 הבריטי. התסריט המהיר שלהם מג'נגל בין שש דמויות ראשיות ועוד כמה משניות. הצילום הקר והתזזיתי, הדיאלוגים המהירים והעובדה שגם כשהם לא במקום העבודה החיים האישיים של הדמויות תמיד קשורים בו איכשהו, מנכיחה את התחושה הקלסטרופובית ומדגישה אותה. במקביל, מנה הגונה של ז'רגון פיננסי, שהרוב המכריע של הצופים לא מבין, מעניקה לסדרה אמינות וגיחות לסוגיות המתבקשות - גזע, מגדר, מין ומעמד - כל אלה מאזנים את התסריט גם כשהוא גולש לעלילות טלנובלה. הקורונה, שניענעה בשנה האחרונה את העריסה, הפכה את העולם הפיננסי לרלוונטי מתמיד ו"התעשייה" עושה עבודה טובה בשאיבת הצופה לתוך הבועה של הדמויות שלה, גם אם לא תמיד קל לו להזדהות איתן. השקעה עם סיכון לא קטן אבל כזו שעשויה להשתלם אם אתם מעוניינים בקולו של דור נוסף.
