אח, כמה טוב לחזור. לא אל ריח הפופקורן וריצודי הטלפונים הניידים – הם הסיבה היחידה שלא לגמרי התגעגעתי אל מתחמי הסרטים – אלא כדי לחוות סרטים כמו "ארץ נוודים" (Nomadland), שהגיח כזוכה הגדול מטקס פרסי האוסקר המשונה שהתקיים לפני כחודש. גילוי נאות: טרם הזדמן לי לצפות בסרט על המסך הגדול, אבל זהו המקום הראוי ביותר לו, על-אף היותו סרט קטן ואינטימי. הסבר יבוא בהמשך.
ארץ נוודים – טריילר
אני לא Homeless, אני Houseless. כך אומרת פרן (פרנסס מקדורמנד), שכמסתבר הייתה מורה בעברה, לתלמידה שהיא פוגשת באקראי. ההבחנה הזו, שבשפה העברית מאבדת כמעט ממשמעותה (המילה "בית" משמשת גם את home וגם את house), אומרת משהו על האופן שבו קהילת הנוודים בה עוסק הסרט תופסת את עצמה. או לפחות פרן. תחושת הביתיות קיימת גם כאשר אין להם מקום מגורים קבוע, או שהבית שלהם מצויד בגלגלים.
פרן היא הגיבורה, אם זו אכן ההגדרה הנכונה, של "ארץ נוודים", שאף זכה אשתקד בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה. היא אלמנה, שבעלה המנוח עבד משך שנים במפעל גבס בעיירה קטנה בנבאדה, שנמחקה כמעט לחלוטין עם סגירתו של המפעל בראשית העשור הקודם. היא מאכסנת את חפציה במחסן, ויוצאת לנדוד בקרוון. על הדרך היא פוגשת בנוודים כמותה, כולם נציגים של קריסת מעמד הביניים באמריקה, שחונים במתחמי ענק ייעודיים, ומוצאים עבודות מזדמנות במחסני אמזון וברשתות מזון.
פרן והקהילה שהיא חלק ממנה הם פניה של אמריקה. אמריקה על גלגלים. הם תוצר ישיר של קריסה כלכלית ושל קפיטליזם דורסני ששלח אותם אל הדרכים האינסופיות, שדווקא בהן הם מצאו את החופש והשחרור. אך סיפוריהם נושאים עמם גם חוויות נוראיות של אובדן, שרק דרך נטישת הבית, לפחות במובנו המסורתי, הם מסוגלים להתמודד עמן. כמעט כל המשתתפים בסרט הם הם-עצמם, כלומר נוודים. מי שכל אחד מהם בסרט הוא גם מי שהוא בחיים האמיתיים. כמעט (סוונקי, שבסרט מתבשרת שנותרו לה חודשים ספורים לחיות, עדיין ממשיכה בנדודיה כשהיא בריאה ושלמה. לעומתה, בוב וולס, גורו של אנשי הקרוונים, אכן חווה את הטרגדיה הנוראה שהוא מספר עליה בסרט, ושעד אז מיעט לדבר עליה).
הבמאית האמריקאית-סינית, קלואי ז'או, ביימה, כתבה וערכה את "ארץ נוודים", המבוסס על ספר לא-בדיוני מ-2017 מאת העיתונאית ג'סיקה ברודר, שאכן התלוותה במשך חודשים אל מסעותיהם של דרי הקרוונים. השנה הפכה ז'או לאישה השנייה בהיסטוריה של האוסקר שזוכה בפרס הבימוי. כמו בסרטה הקודם והיפה, "הרוכב" (2017), שגיבורו הוא רוכב רודיאו שפציעה מאלצת אותו לפרוש – גם כאן משלבת ז'או את האמיתי והמומצא, הבדיוני והעובדתי, מלהקת את האנשים במציאות שיגלמו את עצמם, ומשרטטת דיוקן אותנטי ויוצא מגדר הרגיל של אמריקה.
בדומה לסרט ההוא, גם "ארץ נוודים" הוא מערבון מודרני. הוא מתרחש במרחבים הפתוחים שבהם נעו, כ-150 שנה קודם לכן, חלוצי המערב הפרוע. הסרט צולם, בין היתר, בנבאדה, אריזונה, קליפורניה ודרום דקוטה. סגנונו מזכיר את הניאו-ריאליזם האיטלקי שפרח אחרי מלחמת העולם השנייה – והשילוב בין סגנון זה והאיקונוגרפיה המערבונית, מעניקים לסרט את איכויותיו הייחודיות. סרטה של ז'או עוקב אחר אנשים במרחבי הטבע, בנופים קדומים ובמזגי אוויר משתנים, על-פי רוב בקבוצות, לעיתים לבד, רק שאת מקום הבוקרים תופסים עתה מי שהפכו למהגרים בארצם. כמו גיבורי המערבונים, הם-הם האינדיבידואליסטים האמיתיים של העידן המודרני, מאחדים בדמויותיהם בין המיתוס של המערב וסיפורים אנושיים, לעיתים טרגיים, נוגעים ללב. חיים אך ורק בהווה, ובתנועה מתמדת.
אין שום דבר רומנטי או סנטימנטלי בדמויות ובסרט. איננו יודעים מה יעלה בגורלה של פרן, שלרגע, אחרי שהיא מתוודעת למשפחתו של נווד כמותה שהחליט לשוב ולהתיישב קבע (דיוויד סתרת'רן) – נדמה לנו שגם היא תבחר בדרך זו. אולי אפילו תתאהב בו ותקים יחד עמו בית חדש, כזה עם יסודות. אבל זה לא קורה, כי פרן - שהיא אחת הדמויות הבדיוניות היחידות בסרט - מצאה לה את ייעודה. אפילו ביקור בבית אחותה אינו מעורר אצלה מחשבות בכיוון. הגיבורה הנשית של הניאו-מערבון הזה היא מי שמסרבת לכל מה שהבית יכול להציע לה, וזה כולל עבר, זיכרונות ועתיד.
קשה שלא להיזכר ב"ענבי זעם" שביים ג'ון פורד ב-1940 לפי ספרו של ג'ון סטיינבק, שעקב אחר נדודיהם של בני משפחה אחת בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב. הדמויות שאנחנו פוגשים ב"ארץ נוודים" הם קורבנות של משבר כלכלי אחר, זה של 2008, שגרם לרבבות אמריקנים לאבד את פרנסתם, חסכונותיהם ובתיהם ושלח אותם, מבלי שיידעו לאן פניהם מועדות, לדרכים.
"ארץ נוודים" הוא סרט יוצא מן הכלל. סרט שמבוסס על פרקי התבוננות יותר מאשר על סיפור. ישנם מי שיקראו לזה, בטעות, שעמום. אבל ז'או – שסרטה הבא, "הנצחיים", כבר פוגש אותה בטריטוריה של מארוול, ולראשונה מעורר אצלי איזושהי סקרנות בנוגע ליקום הזה – היא אמנית גדולה של פניהם של בני אדם ושל מרחבים. של מגע אינטימי עם אנשים בטריטוריה המזוהה עם האפוס המערבוני. בסופו של הסרט, אתם תזכרו את דיוקנאותיהם והבעותיהם – של פרן, סוונקי, לינדה מיי ובוב וולס. וכן, אתם תרצו לפגוש אותם בהמשך הדרך, איפה שזה לא יהיה.
פורסם לראשונה: 15:35, 27.05.21
