אחרי שנה של חיים מאחורי מסיכה ובתוך הבתים, ושבוע של כניסה לממ"דים וריצה למרחבים מוגנים, ניתן לתהות מה יהיו תכניו וצורתו של סרט שעשוי לספק נחמה בעת הזו. יש לי הרגשה שהתשובה לא תהיה "חמצן" (Oxygen), סרט המד"ב-מתח-אימה הצרפתי שעלה לנטפליקס בשבוע שעבר. מצד שני, ייתכן שדווקא סרט קלסטרופובי, מעורר חרדה, ולכאורה נטול תקווה יכול לספק הנאה קתרטית מהצפייה בו. תזכורת שיכול להיות הרבה יותר גרוע מאיך שהמציאות שלנו נראית.
חמצן – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
במאי האימה הצרפתי אלכסנדר אז'ה משך לא מעט תשומת לב בסרטו הראשון שיצא ב-2003, Haute Tension, ומיקם אותו כאחד מיוצרי "הקיצוניות הצרפתית החדשה" של תחילת המילניום. במאים כמו קלייר דני, ברונו דומון, גספר נואה, פסקאל לאוג'יה ופיליפ גרנדייה יצרו דימויי אימת גוף (Body Horror) קיצוניים, שחרגו מקלישאות האימה האמריקנית והנרטיבים המוסרניים שלה, והפגינו נכונות לעסוק בחיבור הטעון בין אימה ומיניות.
כל סרטיו הבאים של אז'ה, למעט סרטו האחרון, נעשו בשפה האנגלית ואותם ניתן לחלק לשני סוגים. בראשון הדמויות נמצאות בתהליך מטלטל של גילוי זהותם האמיתית. כך, באופן מטאפורי, "מראות" (2008) עוסק בשד הפועל דרך השתקפויות בראי, ו"קרניים" (2003) עם דניאל רדקליף על בחור שנחשד ברצח חברתו בעודו מצמח קרניים וכוחות שטניים. הסוג השני הוא סרטי אימה "טראשיים" יותר שבהם האימה נובעת ממקור חיצוני, חייתי, כמו "פיראנה" (2010) וסרט הקרוקודילים הפולשים לבית "מלתעות האימה" (2019). "חמצן" שייך, באופן מובהק, לקבוצה הראשונה.
כתובית הפתיחה שבה מופיע שם הסרט - "חמצן" - מגיעה לאחר סדרת שוטים של עכבר בתוך מבוך בוהק ולבן, שממדיו האדירים מתגלים בהדרגה. העכברים יהיו קשורים לניסויים רפואיים שהבזקים מהם יוצגו במהלך הסרט, ולרגעים שבהם יטושטש הגבול בין מציאות ודמיון. כמובן שזהו גם אפיון וויזואלי למצבה של הגיבורה כפי שהוא עומד להתגלות.
לאחר כמה דקות של הבהובים בחשיכה אדומה, ותהליך הדרגתי שבו ייקרעו שכבות של כיסויים שבתוכם חנוט הגוף של הגיבורה, תתגלה אישה (מלאני לורן – שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד") המחוברת לשלל צינורות הזנה. היא נמצאת בתוך תא הקפאה קריוגני המופעל על ידי תוכנת אינטליגנציה מלאכותית הקרויה מ.י.ל.ו (קולו של מתייה אמלריק). היא לא זוכרת מיהי, אפילו לא איך היא נראית, ובוודאי לא כיצד הגיעה לשם.
התא הקריוגני הוא כלא קטן ומשוכלל, שאותו לא ניתן לפתוח אלא באמצעות סיסמא שאינה נמצאת ברשותה. מ.י.ל.ו מדווח לה על אחוזי החמצן ההולכים ופוחתים (בקצב גובר כשהיא במצב ריגוש וחרדה), בעודו מציע לה שוב ושוב הזרמת תרופת הרגעה. היא מסרבת לשיכוך מטשטש החושים. כמו דמות בחדר בריחה היא תנסה לגלות רמזים בסביבתה, ולהשתמש ביכולות ובידע שלה (שאותם, משום מה, היא לא שכחה) כדי ליצור קשר עם העולם החיצון. בתקווה שהיא תצליח, בפרק הזמן המוגבל העומד לרשותה, להשתחרר מהכלא הצפוף והמוזר.
הסיטואציה הבסיסית היא קומבינציה של דברים שכבר הוצגו בסרטי מתח-כליאה קודמים. כמו ב"קבור" (2010) שבו הגיבור מתעורר בתוך ארון מתים שבו יש מכשיר סלולרי, ומשם צריך למצוא דרך להיחלץ משם לפני שייחנק למוות. מתח הנבנה על שעון החול האוזל, וקשיי התקשורת עם אלו שנמצאים בצד השני ויכולתם המוגבלת להבין את מצבו של הגיבור הלכוד. הסרט משתמש במנגנון נרטיבי של "זמן אמת" (משך הסרט כמשכם של האירועים בעולם הבדיוני), מכשיר יעיל ליצירת מתח אינטנסיבי ושבו נעשה שימוש גם ב"קבור".
כמו הגיבורים הלכודים המוצאים עצמם במלכודת ב"קיוב" (1997), כך גם גיבורת "חמצן" מתחילה את ניסיון ההימלטות שלה כשהיא נטולת זיכרון. מה שהיא לא יודעת הוא, כמובן, גם מה שאנו לא יודעים. אין לנו מושג איזה עולם ונסיבות אפשרו והובילו למצבה. ברור שהיא נמצאת בסביבה טכנולוגית החורגת מזו המוכרת לנו ב-2021 אך עד כמה העולם שלה שונה משלנו? הנטייה הקוגניטיבית הטבעית של הצופים היא לחשוב מה ניתן או אפשרי במצב הנתון המוצג לנו בסרטים, ולכן הגבלת הידע היא עוד מנגנון שמייצר מצוקה. בנוסף, הגבלת הידע הופכת כל אינטרקציה לחשודה, מכיוון שלא אנו ולא הגיבורה יכולים לבטוח באף אדם הנמצא "בחוץ" והמציע את עזרתו.
כמובן שהמצב המוגבל המהווה את נקודת המוצא של הסרט לא יישאר כך עד סופו. אבל בסרטים, כמו סרט זה, שבהם הכול תלוי בתהליך הגילוי ההדרגתי החל מנקודת הפתיחה, לא ניתן לומר דבר על המשך העלילה או לדון בנושאים שאותם הסרט מציב מחשש לספוילרים. כל מה שניתן לעשות הוא לתת הערכה כללית של אופן הביצוע ברמה הטכנית והעלילתית.
ברמה הטכנית אז'ה מפגין מיומנות בלתי מבוטלת ביכולת לבנות סרט הפועל בתוך חלל מצומצם, ולהיעזר בכמה אלמנטים טכנולוגים שיתגלו לגבי אופן פעולתו של התא הקריוגני במהלך הסרט. בתוך המרחב המצומצם מתבצעות תנועות מצלמה, לעיתים מורכבות, אך התפקיד של רובן ככולן הוא להדגיש את מצב הכליאה הפיזי והמצוקה הרגשית. בהמשך הסרט, כשההקשר של הסיטואציה מתחיל להתגלות, נעשה שימוש באנימציית מחשב, שבחלקה מייצרת דימויים מרשימים, ובחלקה נראית כסובלת מתקציב לא מספק לצרכים הוויזואליים.
ברמה העלילתית נדמה כי מוטב לא לחשוב יותר מדי על ההיגיון העלילתי. בחלק מהמקרים דברים שיובנו בדרך אחת בהתחלה, ישתנו משמעותית עד סוף הסרט – ולכן יסתדרו טוב יותר. אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך: כל מיני דברים שהגיבורה מבצעת במחצית הראשונה של הסרט יתגלו כלא סבירים בפרספקטיבה של המחצית השניה.
בתור מה שהוא "חמצן" עשוי היטב, השאלה הגדולה, כאמור, לכמה אנשים יש עצבים מספיק חזקים לחוות אותו בימים אלו.
