טקס האוסקר הקרוב יהיה מקור גאווה למדינת ישראל עם מועמדותו של הסרט הקצר "עין לבנה" של תומר שושן, אבל קצת פחות למערך ההסברה שלה. במרכז הסרט עימות בין צעיר ישראלי לארתיראי, שלפי החשד גנב את האופניים של הישראלי. מדובר על דרמה לא פשוטה שפותחת צוהר לבעיה פחות מוכרת עבור הקהל הבינלאומי: דעות קדומות ושנאת זרים להם זוכים מבקשי המקלט האפריקנים בישראל.
אבל אם מישהו חושב שבכך לפחות מוסט הדיון מהסכסוך בשטחים, מגיע הסרט The Present של הבמאית הבריטית ממוצא פלסטיני, פראח נאבלוסי, שמתמודד מולו בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר. בסרט זה יש מתקפה חמורה יותר נגד הגזענות הישראלית המוסדית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביחס לפלסטינים בהקשר הפוליטי של הכיבוש.
בניגוד למורכבות הדרמטית של "עין לבנה", המלאה בהתלבטויות מוסריות ובתפניות רגשיות, המצפן העלילתי והמוסרי של The Present מתברר די מהר ומגיע לנקודת פיצוץ פעמיים בנקודת הבידוק של מחסום של צה"ל. שוב, זו גדר ההפרדה שעומדת במרכז ומשסעת את הציבור הפלסטיני פיזית ומנטלית, וברגעי החיכוך עם החיילים מתגלה הגזענות והזלזול, אפילו אכזריות, בחסות השלטון. התכנים הללו לא מציגים את צה"ל או את מדינת ישראל באור חיובי, אולם זו לא הפעם הראשונה שהכיבוש מגיע לאוסקר כפי שהוא מיוצג על תעשיית הקולנוע הישראלית או זו הפלסטינית. למען האמת, מפתיע שנאבלוסי קיבלה את קולם את בוחרי האקדמיה האמריקנית בהתחשב בתבנית העלילתית, הנצלנות הרגשית והפשטנות המצפונית. ראינו סרטים דומים עם שפה אסתטית זהה בעבר, והבמאית לא ממש מציעה נקודת מבט מקורית בשדה ראייה נרחב יותר. הקולנוע הפלסטיני התקדם, זה לא חייב להיות ככה. אבל הנה, זה עובד.
במרכז העלילה עומד יוסוף בגילומו של סלאח בכרי (בנו של מוחמד בכרי), איש משפחה שגר עם אשתו ובתו בכפר סמוך לגדר ההפרדה. יוסוף הוא גבר מרשים למראה, אך משהו בתוכו נשבר נפשית וגופנית. הוא זועם, הוא עייף, הוא כואב והוא סובל. לכאורה זוהי אשתו נור (מרים באשה) ובתו הקטנה יסמין (מרים קאנג') שמנחמות אותו, ואהבתן מניעה אותו להמשיך בחיי השגרה המייסרים. בין השאר, משמעותה של השגרה היומיומית היא לעבור במחסום של צה"ל בדרכו לעיר סמוכה. הפעם הוא צריך לקפוץ אליה כדי לרכוש מקרר כמתנת יום הולדת לאשתו. העיר קרובה כל כך, שהוא יכול לצעוד אליה ואף לקחת עמו את בתו יסמין. אבל כמובן שהמרחק הפיזי הופך לבלתי עביר בחסות הכיבוש, כמו גם הפער התרבותי שאינו ניתן לגישור בינו לבין החיילים הישראלים שמקבלים את פניו במחסום. שני המפגשים איתם (בהלוך ובחזור) הם המחוללים הדרמטיים והמצפוניים של הסרט בן 25 הדקות (שצפוי גם לעלות בנטפליקס בימים הקרובים).
במפגש הראשון החיילים מטרטרים את יוסוף בחסות הבירוקרטיה. הוא ממתין בסבלנות לביקורת המסמכים, בעודו מתבונן ברכבי מתנחלים ישראלים עוברים חופשי וללא עיכובים מיותרים במחסום - סצנה שחוזרת על עצמה ברוב הסרטים הפלסטינים, וגם במציאות. כשסוף-סוף מגיע תורו, החיילים מעבירים אותו השפלה מיותרת מול עיניה של בתו. הם מעכבים אותו לבדיקה וכולאים אותו בכלוב, שם הוא שוהה כמה שעות בעוד החיילים לועגים לו, למעט אחד שמכיר אותו. סיטואציה מבזה יותר מתרחשת בדרכו חזרה כשהוא מבקש לשוב לביתו עם המקרר שנישא על עגלת משא.
יוסוף עייף וכואב והוא שוב נתקל בחיילים שאוסרים עליו לחצות את המחסום אחרי רדת החשכה. הסיבה: המקרר גדול מדי כדי לעבור את מתקן השיקוף. החיילים אומנם בדקו את המקרר הריק, אולם מכיוון שההוראות הן לעבור דרך מתקן השיקוף, הם מסרבים לאפשר לו לשוב לבתו עם המתנה שרכש לאשתו. בתירוץ של "רק ממלאים פקודות", הם מעמידים בפניו אפשרות בחירה: לשוב הביתה בלי המקרר, או להישאר עם המקרר בלי לחצות את המחסום. אחרי דין ודברים לגבי הסיטואציה האבסורדית, הוא מבקש רחמים וזוכה להתעלמות, ואז הוא נשבר ומתפרק. בשלב זה מתחיל עימות עם פוטנציאל הסלמה - אותו מצליחה לבסוף להפיג יסמין הקטנה, שנראית כמו הבן אדם ההגיוני ביותר בסיפור.
מפתיע לראות את The Present בתמונת המועמדויות לסרט הקצר. הוא עשוי לא רע, אך יש משהו מאוד חד צדדי במסריו ואיתו גם אובדן של אותנטיות המצב (שלא לדבר על העברית במבטא ערבי כבד של החיילים אותם מגלמים שחקנים פלסטינים). שלא כמו "עין לבנה" או אפילו הסרט הפלסטיני הקצר "אווה מריה" של בסיל חליל הנצרתי שהיה מועמד לאוסקר ב-2016, הפער בין הפלסטינים לישראלים חורג מכל אינטרקציה אנושית. אומנם בין החיילים יש אחד שמראה יחס מתחשב ביוסוף, אולם הוא מוצג כזניח ביחס לחבריו קרי הלב. זוהי אולי מטאפורה אפשרית לציבור הישראלי במציאות הפוליטית היום, שמתכחשת לכיבוש, ודמותו של יוסוף אולי מבטאת את העייפות של הפלסטינים והפוטנציאל האלים עם הלחץ ההולך ומתגבר על האוכלוסיה המקומית. אך האם הסרט עושה נכון כשהוא מתאר את החיילים והפלסטינים בקווי הפרדה ברורים של טוב ורע? במפגשים אישיים הקווים אללו נוטים להטשטש, כמו ב"עין לבנה".
