לא בטוח שסיפורו של מוצרט השחור יכול להיכנס בכתבה אחת. ככל ששוקעים בסיפור חייו של ז'וֹזף בּוֹלוֹן שֶבַליֶיה דֶה סַן ז'וֹרז', מבינים כי הוא יכול למלא סדרה של לפחות עשרה פרקים ב-בי.בי.סי. דרמה תקופתית צבעונית, עתירת תלבושות עם עשרות ניצבים, שתגולל את סיפור המאבקים הפיזיים והאמנותיים והתקופה הסוערת פוליטית, על רקע המוזיקה שהלחין וניגן גיבור הסדרה – המכונה מוצרט השחור.
מעטים מכירים את השם ועוד פחות מהם, את המוזיקה של סן ז'ורז'. אולם את התואר "מוצרט" כולם מכירים. הוא ניתן באופן מסורתי לבעלי כשרון יוצא דופן שהצטיינו בנגינה בכלי או בחיבור מוזיקה, מסביר שלו עד-אל, המנצח ונגן הצ'מבלו שהקדיש בעצמו סדרת קונצרטים לארבעה מוצרטים אחרים - המקורי וולפגנג אמדאוס, מוצרט הספרדי - חואן כריסוסטומו אַריָאגָה, מוצרט הצ'כי - יאן וצלב הוגו ווֹז'ישֶק ומוצרט השבדי - יוזף מרטין קראוס. כולם פעלו בגדול סביב תקופת פעילותו של מוצרט המקורי ולכולם נוסחת הקסם - כשרון גאוני שמת צעיר וסחף אחריו מעריצים. אולם רק לאחד מהם ניתן השם המקורי ואף על פי כן, עד היום מדובר בכינוי שמוצמד למטאור בשמי עולם המוזיקה.
ז'וֹזף בּוֹלוֹן שֶבַליֶיה דֶה סַן ז'וֹרז' נולד 11 שנים לפני מוצרט האמיתי, בערב חג המולד, 25 בדצמבר בשנת 1745, בגואדלופ, מושבת איים צרפתית בים הקאריבי ודבר לא התריע על האיש שיהפוך להיות בעתיד ועל חשיבותו עבור התרבות והמורשת הצרפתית. אביו היה בעל מטעים, איש אמיד ממעמד הביניים נשוי ואב לבת, אימו הייתה המשרתת של אשת האב – אפריקנית מסנגל. שמה היה אן וכינויה נאנון. סן ז'ורז' נולד אומנם מחוץ לנישואין, לשפחה, אך אביו בכל זאת העניק לילד השחור את שמו. כשהיה בן שבע נסע עם הוריו לצרפת והחל ללמוד בפנימייה ובגיל 13 נרשם לאקדמיה המלכותית ללימודי סיף ופרשות.
כבר בגיל 15 ניצח נער הפלא את מדריכיו ובגיל 17 פיתח זריזות חסרת תקדים, אבל זה לא חסך ממנו את ההתמודדות עם גילויי גזענות. כאשר היה עדיין תלמיד האקדמיה, אלכסנדר פיקאר, סייף בעל שם, לעג לו וקרא לו ביכנוי הגנאי "מולאטו" בפומבי. הצעיר הזמין את המעליב לדו קרב וההימורים נחלקו בין המתנגדים לשחורים לתומכים בהם – סן ז'ורז' ניצח זכה בכבוד וכשי, קנה לו אביו קבריולט (כרכרה לרוכב אחד וסוס אציל).
בשנת 1766 הוא סיים את לימודיו באקדמיה וזכה בתואר קצין המשמר המלכותי. הוא אימץ את התואר של אביו וקרא לעצמו שבלייה דה סן ז'ורז', אביו שחזר בינתיים לגואדלופ קבע בצוואתו שהבן יקבל 8,000 פרנקים מדי שנה ואימו, השפחה לשעבר, שנשארה בפריז ליד בנה תזכה בפנסיה הולמת. כשתארים רבים על כתפיו ושמו של אביו לפניו, פנה סן ז'ורז' לקריירה צבאית דרמטית למדי - במהפכה הצרפתית הוא פיקד על גדוד החיילים השחורים הראשון בצבא צרפת ומעלליו רבים מספור. אבל איפה המוזיקה?
כבר בתחילת דרכו סן ז'ורז' התגלה ככנר וירטואוז, אף שלא ברור כל כך מי היה המורה שלו. על הכינור, הוא הפגין מיומנות שככל הנראה לקוחה מעולם הסיף, כאשר הניע את יד שמאל מן הקצה הרחוק של השחיף (פס העץ השחור, שמעליו מתוחים המיתרים) אל הקצה הקרוב - במהירות, כמעט בלתי נתפסת. הפעלולים האלה גם הופיעו בשפע היצירות שחיבר.
יכולתיו לנגן, לרקוד, להלחין וגם לסייף הפכו אותו עד מהרה לחביב החברה הגבוהה בפריז, לרבות נשותיה ושמו נישא בפי כל. הוא נעשה לנגן בתזמורתו של פרנסואה גוסק, מחשובי המלחינים של התקופה, וגוסק חיבר עבורו יצירות שאותן ניגן בקלילות מפעימה. התקדמותו הייתה כל כך מהירה שמנגן הוא הפך לנגן ראשי ולמנצח התזמורת ואפילו המלכה, מארי אנטואנט, הזמינה אותו לנגן איתה בארמון המלכותי. סן ז'ורז' הפך למותג של ממש.
גוסק שלח אותו להיידן בווינה והזמין סימפוניות חדשות עבור התזמורת שלו - שנקראו סימפוניות פריז (סימפוניות מספר 82 ועד 87). סן ז'ורז' חיבר עשרות יצירות: קונצ'רטות לכינור ולתזמורת, יצירות קאמריות, סונטות לכינור ולכלי מקלדת ובסוף גם אופרה. כל זאת עם רוח גבית ועידוד של לא אחר מאשר המלך לואי ה-15 ששלט בצרפת באותם ימים.
את הליברית לאופרה הראשונה שלו חיבר שאדֶרלוֹ דה לַאקלוֹ ("יחסים מסוכנים") והמחזאי בומארשה ("הספר מסיביליה", "נישואי פיגארו") התגייס לעזור לו - אבל האופרה הראשונה נכשלה - בגלל הסיפור ולא בגלל המוזיקה. הבאות בתור כבר זכו להערכה והעובדה שסן ז'ורז' סמוך על שולחנו של המלך, מקנה לו את הזכות להפוך למנהל האופרה המלכותית כאשר זו עוברת מהארמון בוורסאי לפריז.
אלא שהמינוי נתקל בהתנגדות, מכרז מן הסתם לא היה ולדעתו של המלך לא היה ראוי יותר מסן ז'ורז' לקחת את התפקיד. אבל שלוש מן הזמרות החשובות באופרה של פריז העבירו למארי אנטואנט מכתב שבו נכתב: "אנחנו רגישות מדי ולא נוכל לקבל הוראות ממוּלַאטוֹ!" - המרצע הגזעני יצא מן השק האופראי. על מנת שלא להביך את המלכה, סן ז'ורז' הודיע רשמית על פרישתו מן המועמדות. אבל המשיך לחבר מוזיקה וזכה בהערצתם הבלתי מסויגת של מנהיגי העולם כמו ג'ורג' הרביעי, מלך בריטניה, וג'ון אדאמס, הנשיא השני של ארצות הברית.
בשנת 1777 התקיים המפגש הגורלי בין סן ז'ורז' לנמסיס שלו. מוצרט וולפגנג אמדאוס (כן, המקורי) הגיע לפריז באותה שנה ולא בפעם הראשונה – הוא כבר ביקר שם כילד והקסים את ליבה של מארי אנטואנט. אבל כעת הוא בן 21 והוא בא עם אימו כדי למצוא עבודה. מארי אנטואנט היא כבר לא אותה נסיכה חביבה, בתם של הקיסר האוסטרי פרנץ הראשון והקיסרית מריה תרזה אלא מלכה דעתנית בזכות עצמה, וכבר יש לה מלחין חביב וקרוב. וגם הקהל הצרפתי לא מה שהיה. לכל מקום שמוצרט פונה הוא מגלה שסן ז'ורז' כבר הקדים אותו והוא לא מצליח למצוא עבודה. אימו מתה ומוצרט המיואש, מבקש את עזרתו של הברון פון גרים - דיפלומט, סופר ומזכירו של הדוכס מאורליאן. גרים מציע לו לעבור את התקופה הקשה בארמון הדוכס, שם מתגורר באותו זמן לא אחר מאשר סן ז'ורז'.
מה היה במפגש ביניהם? האם ניגנו יחד? הלחינו? להיסטוריה הפתרונים. סן ז'וֹרז' חיבר שש אופרות, שתי סימפוניות, 18 רביעיות לכלי קשת, 3 סונטות לכינור, 14 קונצ'רטות לכינור לתזמורת, סונטה לנבל ולחליל, קונצ'רטות לבאסון, לקלרינט לצ'לו. דואו לכינורות, מספר שירים ו-8 'סימפוני קונצרטנט' - מעין קונצ'רטו לתזמורת ולשני סולנים שהוא המציא. מוצרט חיבר יצירה אחת כזאת – אחת היפות שביצירותיו – סימפוניה קונצרטנטית לכינור ולוויולה. בפרק השלישי ביצירה של מוצרט מופיעה שורת צלילים שזהה לשורת צלילים ביצירה של סן ז'ורז'. לא נופתע אם נגלה עקבות של סן ז'ורז' גם ביצירות לנבל וחליל מודל שמוצרט הביא מפריז.
מה שברור הוא שמוצרט לא מוצא את עצמו בפריז. לכן הוא חוזר לווינה ובונה את הקריירה שלו מחדש. סן ז'ורז' מת בפריז ביוני 1799, מדלקת בשלפוחית השתן. לאחר מותו המוזיקה שלו נאלמת ונעלמת למשך שנים ארוכות. אולם בעשורים האחרונים היא חוזרת לחיים – ככל הנראה מאותה סיבה שנעלמה בתחילת המאה ה-19 – מפני שהוא היה שחור. ובאקלים הנוכחי בארצות הברית זו בדיוק הסיבה להשיב את סן ז'ורז' ואת המוזיקה שלו, למרכז הבמה.
בעשור האחרון הוא הפך לגיבור תוכניות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים. דוברי הקהילה האפרו-אמריקנית ממצבים אותו כאחד מגיבוריהם בזמן שוופי גולדברג מדברת עליו בהערצה. באחת מהתוכניות אפילו ניצת ויכוח על כך שסן ז'ורז' לא היה צריך לזכות בכינוי "מוצרט השחור" אלא מוצרט היה צריך להיקרא "סן ז'ורז' הלבן". כרונולוגית הטיעון נשמע הגיוני לגמרי - אבל את ההיסטוריה כידוע, כותבים המנצחים ובמקרה הזה הלבנים – גם בתחום המוזיקלי.
ועוד ספקולציה קטנה והולמת שעלתה בתקשורת העולמית. באופרה האחרונה של מוצרט, "חליל הקסם", לכאורה אגדה מוזרה, הוא מעלה דמות שלילית. מונוסטטוס שנתפס כשהוא מנסה לאנוס את פמינה הנסיכה, אחר כך הוא נענש במלקות ולבסוף מצטרף לניסיון הסרק של מלכת הלילה להשתלט על ממלכתו של זראסטרו מלך החוכמה והאור. וראה זה פלא מונוסטוס הוא שחור! האם מוצרט דחק בכותב הליברית שלו, שיקנדר, לעצב דמות שלילית שחורה, כנקמה וכשסתום להוצאת כעסים מאוחרת על התקופה הבלתי מוצלחת שהוא בילה בפריז מול הכוכב השחור סן ז'ורז'? לעולם לא נדע.
זו גם הנקודה אולי לחשוב מדוע דווקא מוצרט קיבל את הבכורה בכל הנוגע לשם ולתואר ומדוע הוא ממשיך להוות מודל לכישרון אדיר בגיל צעיר. פרופ' דן אריאלי התייחס אל הנקודה הזו בעבר: "מוזיקה קלאסית היא מכנה משותף שבעזרתו אנשים מזהים זה את זה כשייכים לאותה היררכיה תרבותית. וזו אחת הסיבות שקשה לדברים חדשים להיכנס ולתפוס מעמד כמו זה של מוצרט. מוצרט הוא סמל אוניברסלי לכך שאתה נמנה על מי שמכירים את 'המוזיקה הטובה בעולם'. גם אם יש בעולם מלחין שלפי איזשהו אומדן איכות עולה על מוצרט, מעט מדי אנשים מכירים אותו, ולכן הוא יתקשה להדיח את מוצרט מתפקידו בקואורדינציה החברתית, ולכן ממעמדו".
