אם ראיתם לפחות אחד מהסרטים הבאים, אתם כבר יודעים משהו על הידידה החדשה של מדינת ישראל: "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", "מהיר ועצבני 7", "היום השלישי: התחדשות", "מחתרת השישה" ו"סוניק הקיפוד" - אלו רק כמה מההפקות האמריקניות עתירות התקציב שמצאו לעצמן בית הרחק מהוליווד, אי שם במזרח התיכון באיחוד האמירויות הערביות.
בשנים האחרונות, האולפנים הגדולים מלוס אנג'לס הטריחו את עצמם עד לחופי המפרץ הפרסי כדי לצלם את טום קרוז עושה סנפלינג על מגדל בורז' חאליפה בדובאי ב"משימה בלתי אפשרית: תיק הצללים" או לדמות כוכב לכת מדברי מגלקסיה רחוקה רחוקה על רקע דיונות החול של ליווה ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". ולא רק הם. נסיכויות דובאי ואבו דאבי הפכו ליעד חביב גם על מפיקי בוליווד שקופצים לביקור מהודו, והן מהוות מוקד עליה לרגל למפיקים וקולנוענים רבים ממדינות ערב שעושים את החאג' המקצועי שלהם במרכזי המדיה המקומיים במקום בכעבה שבמכה. נשאלת השאלה, האם היוצרים הישראלים יצטרפו אליהם עכשיו כשהשלום בפתח?
דובאי ואבו דאבי הן נאות מדבר אורבניות על התפר שבין מי המפרץ הפרסי לישימון הצחיח של חצי האי ערב. גורדי שחקים עצומים ואיים מלאכותיים משווים לערים הללו מראה עתידני משהו, יש שיאמרו מזויף. סביבה פלסטית שניתן לחשוב שנוצרה באמצעות גרפיקה ממוחשבת על מסך ירוק, על רקע מרבד חול צהוב. הנוף העירוני שהן, עם קווי הרקיע המוכרים, מובחנים ומובהקים, אולי מדי - ומנגד המדבריות סביבן אינן ייחודיות באיזור המזרח התיכון. בנוסף לכך, אין לנסיכות הנפט המשגשגת מורשת קולנועית ארוכת שנים או תשתית הפקתית מהוקצעת. ולמרות זאת, בשנים האחרונות צומחת באיחוד האמירויות תעשיית הסרטים, בזכות הביזנס. אמנם אין בסביבה במאים או תסריטאים פורצי דרך או בעלי שם עולמי, אבל כן יש כסף, והרבה מאוד ממנו. ויש רצון של הרשויות לפתח את עסקי הבידור והתרבות, להפוך אותם לעסק מוצלח ברמה הארצית והבינלאומית.
בניסיון למשוך גופי הפקה מכל העולם, קרנות הקולנוע של דובאי ואבו דאבי מציעות מגוון של שירותים ותגמולים שפונים בעיקר לאולפנים הגדולים של הוליווד ובוליווד, אבל יכולים למשוך גם חברות הפקה ישראליות. ההטבה המשמעותית ביותר שמציעה קרן הקולנוע של אבו דאבי ליוצרים שבחרו לצלם בתחומי העיר היא החזר של 30 אחוזים מתקציב ההפקה, בנוסף לשירותי חיפושי לוקיישן חינם על חשבון הרשויות. לצד התוספים המפתים הללו, המוסדות המקומיים מהללים את המקצועיות של צוותי ההפקה והפוסט-פרודקשן המקומיים, ומנסים לעודד את האורחים להשקיע בשירותיהם, וכמובן משווקים את מלונות הפאר ומסעדות היוקרה בעיר. יתרון אחד גדול שלא ניתן להתכחש אליו הוא מזג האוויר. החום אולי בלתי נסבל, והשמש קופחת מעל, אבל היא לפחות זורחת שם כל הזמן, בלי גשם או ערפל - שעלולים להוביל לביטול ימי צילומים.
השאיפה של איחוד האמירויות הערביות להיות יעד מועדף עבור האולפנים הגדולים של הוליווד הגיעה לשיא במפגן מהדהד של עוצמה כלכלית ערב צילומי "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" של ג'יי.ג'יי. אברמס, שאיתחל את הפרנצ'ייז המצליח בחסות דיסני. על פי התכנון המוקדם של המפיקים, צילומי סצנות המדבר אמורים להתקיים בירדן. אולם ברגע האחרון, לקראת היערכות צוות ההפקה אצל שכנינו, כשהמטען אוטוטו נפרק בנמל בעקבה, התקבלה הצעה שלא ניתן לסרב לה - והצילומים הועברו למדבר ליווה הסמוך לאבו דאבי. על פי השמועות, ההצעה הייתה מענק בסך 150 מיליון דולר במזומן - סכום שמעיד הן על זמינות המשאבים בנסיכות המפרץ, והן על התשוקה האדירה לקרבה הוליוודית. עם זאת, אחרי צאת "מלחמת הכוכבים: עליית סקייווקר" אשתקד, הקטע בו נצפו שתי נשים מתנשקות נחתך מתוך הסרט כפי שהוקרן בדובאי בהוראת הרשויות השמרניות.
התנאים מפתים, והתמריצים משמעותיים - במיוחד להפקות גדולות מתוצרת חוץ. ואכן, מבחינת הרשויות מדובר כאמור בהזדמנות עסקית וביוזמה לפתיחת המדינה המסורתית לעולם, ממש כמו בשאר הענפים שמשכו אלפים רבים ממדינות זרות שהשתלבו החיי התרבות, התעשייה והכלכלה המקומיים. אבל האם יש למשקיעים המקומיים עניין גם בסרטים צנועים יותר, דלי תקציב, על פי מיטב המסורת והיכולת של היוצרים הישראלים, שלרוב פועלים מתוך שאיפות אמנותיות יותר מאשר מסחריות? על פי שלום גודמן, מפיק ישראלי שמזה שנים רבות מבקר במדינות המפרץ בחיפוש אחר מימון לפרויקטים שונים, תושבי האמירויות מגלים עניין רב ביצירות אמנות והיכולות הכלכלית האדירות שלהם מאפשרות להם להשקיע בסרטי ארטהאוס, מתוך ידיעה שאלו אולי ירוממו את נפשם אך לא את הכנסותיהם. "זוהי מדינה צעירה, ולמרות שהאזרחים שוחים בכסף, הם עדיין מגששים את דרכם התרבותית", מסביר גודמן.
"אי אפשר להגיד שלאמירתיים יש קו מוגדר מבחינה אמנותית. הם מחפשים פרויקטים שונים על כל המגרש. מצד אחד הם נאבקים על המעמד שלהם כיעד מועדף להפקות רבות תקציב מארצות הברית ומהודו, ומצד שני סרטי אמנותיים קטנים וחכמים מאוד מסקרנים אותם. מבחינת היוצרים הישראלים זו יכולה להיות פריצת דרך נהדרת. בשנים האחרונה יש מצוקה גדלה והולכת של משאבים בקולנוע הישראלי, האפשרויות מצטמצמות ויש ירידה מתמדת בכספים שמוקצים בקו-פרודוקציות עם מדינות אירופה. שיתוף פעולה עם האמירויות יכול להיות מקור מימון משמעותי, אבל כמובן שהישראלים יצטרכו להסתגל לדרך שבה שם עושים עסקים. זו תרבות שונה וצריך לזכור שאין מדובר בדמוקרטיה מערבית מהסוג שאנחנו רגילים אליו. כך למשל בכל סרט שהופק באמירויות יש דרישה לתת מקום של כבוד ברשימת הקרדיטים לנסיכים המקומיים ובני משפחותיהם. זה חלק מעסקת החבילה".
על פי גודמן יש שני מסלולי מימון אפשריים באמירויות: פיתוח של פרויקטים במסגרת אחת מקרנות הקולנוע של דובאי או אבו-דאבי, או פניה למשקיעים פרטיים שעשויים לנדב מכספם הרב לצורך הפקת סרט. משאבים לא חסר ומפיקים זרים רבים לוטשים אליהם עיניים, אבל מה בנוגע לקולנוענים האמירתיים? למען האמת אין הרבה כאלה וגם הם אינם בהכרח ילידי המקום. הבולט שבהם הוא עלי פ. מוסטפה, יליד בריטניה ובוגר בית הספר לקולנוע בלונדון, שאחראי למה שנחשב לסרט האמירתי הארוך הראשון City of Life ב-2009. הדרמה, שניתן לכנותה אולי "אבודים בדובאי", מלווה רגעים בחיי נשים וגברים, זרים ומקומיים בעיר שהפכה לערב-רב של תושבים מכל העולם. בהפקה לקחו חלק שחקנים בינלאומיים כמו אלכסנדרה מריה לארה ("הנפילה"), נטלי דורמר ("משחקי הכס"), סוזן ג'ורג' ("כלבי הקש") ואחרים מהודו ומצרים, בעוד שהמקומיים בעיקר משמשים כתפאורה.
(הטריילר של City of Life - הסרט הארוך הראשון מתוצרת איחוד האמירויות )
מוסטפה יצר עוד שני סרטים מאז: הקומדיה From A to B מ-2014 ו-The Worthy מ-2016. בשניהם השתתפו שחקנים ושחקניות פלסטינים-ישראלים, ביניהם עלי סולימן, לים לובאני, רובא בילאל ומאיסה עבדל האדי. בשיחה עם ynet מדווח הבמאי כי בארצו קיימת תעשייה משגשגת של הפקת פרסומות לטלוויזיה, אך מודה כי הקולנוע המקומי עדיין בתחילת הדרך: "אירוח הפקות גדולות מחו"ל הוא חלק קטן יחסי בתעשייה. ככל שהמדינה שלנו גדלה כך גם המתגבר העניין באפיקים אחרים. קהילת הקולנוע שלנו קטנה אבל גדלה לאיטה, ואני הייתי בר מזל לדעת כבר בגיל צעיר מה הייעוד שלי, וכך רק לפני קצת יותר מעשור איחוד האמירויות קיבל הכרה מקהלים בינלאומיים דרך הסרט הראשון שלי. וככל שאנחנו גדלים, כך מתרחבת גם התעשייה שלנו. חוץ מהטבות המס והתמריצים שמספקת המדינה, והלוקיישנים, יש לנו גם צוותים מצוינים ומקצועיים וגם מחסני ציוד שאפשר למצוא בהם כל צעצוע שנדרש כדי לתמוך בקולנוענים".
יש דברים שקולנוענים ישראלים יצטרכו לשים אליהם לב באופן ספציפי?
"כמו ברוב המקומות בעולם, כל הקולנוענים נדרשים להשיג אישור לצילומים. ככל שמדובר בעניינים ייחודיים לישראלים, מוקדם מדי לדעת. כולנו מצפים לשיתופי פעולה, אבל אין עדיין היכרות מספקת בין היוצרים בשתי המדינות. בעיתוי הנכון, אני בטוח שאנחנו ניזום ביחד קו-פרודוקציות מצוינות. הרעיון של לעזור אחד לשני דרך אמנות מרגיש כמו צעד היסטורי יוצא מן הכלל. אני סקרן לראות איך שיתוף פעולה עם קולנוענים ישראלים יכול לתמוך בקולנוע באזור. בינתיים אני מאמין שזה חשוב לשתי המדינות להתחיל לגבש מערכת יחסים ארוכת זמן ובת-קיימא, שמבוססת על עצירת הסיפוח. לצד זה מדובר בצעד שיכול להיות חיובי מאוד עבור הקהילות הקולנועיות שלנו".
למרות הפתיחות המסתמנת כלפי הקולנוע הישראלי, שנשענת על קשרים מסחריים, מדיניים ותרבותיים שמתקיימים באופן בלתי מצוהר בשני העשורים האחרונים, באיחוד האמירויות קיימת עדיין זהירות יתר בכל הנוגע לישראל, שלא לומר חשדנות, מצד הרשויות ועוד יותר מכך בקרב הציבור הרחב. הלך הרוח הזה עשוי להשפיע גם על תהליך אישור התסריטים להפקה במימון מקומי. "זוהי מדינה שמרנית ויש צנזורה דתית", אומר גודמן, "אני מרגיש שיש סקרנות רבה בנוגע לחברה הישראלית - הקיבוץ והחברה הערבית בישראל והתרבות המזרחית בארץ, אבל כשמדובר בסרטים פוליטיים דברים יכולים ליפול".
הנורמליזציה עם ישראל עלולה להוות בעיה מבחינת יוצרים מן המזרח התיכון הנכללים בתנועת ה-BDS, ותעמיד אותם במבחן לא פשוט שכן איחוד האמירויות, כמו גם קטאר, הוא משענת תקציבית קריטית לקולנוענים ערבים - כמו למשל הבמאית אנמארי ג'אסיר שסרטה האחרון "וואג'יב" המציג ביקורת חריפה על ישראל ולעג לבנימין נתניהו ואשתו הופק בתמיכה מאבו דאבי. החרמת בדובאי ואבו דאבי על רקע מצפוני מצמצמת באופן משמעותי את מקורות המימון הפוטנציאלים לסרטים שלהם. "זו סטירת לחי רצינית שעשויה לנקז את האוויר מתנועת החרם", אומר גודמן, שמנגד מבהיר: "האמירתים כנראה לא יחליטו במודע לממן סרטים אנטי-ציוניים, אבל מצד שני הם לא ימנעו מתמיכה בסרטים פלסטינים שיוצאים נגד ישראל. הם אפילו יגבירו עשויים להגביר את התמיכה בהם. יש תחושה שהממשלה הישראלית מנסה להשפיל את ההנהגה האמירתית, והקולנוע זה בדיוק המקום שלהם להגיב, כך שיתכן על כל כותרת של ראש הממשלה נקבל סרט פלסטיני".
אז מה העצה שלך למפיקים וקולנוענים ישראלים שרוצים לגייס מימון ולקדם פרויקטים באמירויות?
"בכל דצמבר מתקיים בדובאי פסטיבל הקולנוע הגדול והחשוב ביותר במזרח התיכון. מדובר באירוע שמגיעים אליו האנשים החשובים ביותר בקולנוע הערבי ויש גם נוכחות מרשימה של נציגים של הקולנוע הבינלאומי. זוהי תהייה נקודת התחלה טובה לישראלים להגיע לפסטיבל הזה ולהתחיל ליצור מערכות יחסים וקשרים עם הגורמים המקומיים שיכולים לעזור ולתמוך בפרויקטים שלהם. עם זאת, צריך לזכור שפרטיות היא ערך עליון בקרב המקומיים ולכן צריך לכבד את המנהגים שלהם כשיוצרים איתם קשר. ישראלים נוטים להרגיש בנוח ולהתקרב מאוד, אבל כדאי מאוד לא לפלוש למרחב האישי של המארחים".
