"הקיר" - שיר מהפרויקט המשותף של דודו טסה עם גלעד כהנא
(צילום: אלעד שולץ, מיכאלה שבתאי)
נכון להיום, לדודו טסה יש תשעה אלבומי סולו (עשרה אם מחשיבים את האלבום שהקליט כילד והפך לסנסציה בתחנה המרכזית), תוסיפו לזה עוד שלושה אלבומים של הכווייתים, שלהצלחה העולמית שלהם נגיע בהמשך, ועוד שני אלבומי הופעה – 15 אלבומים בחישוב מהיר והיד עוד נטויה. אבל דווקא האלבום הכי שלם שלו, האלבום האהוב עליו, לא זכה להצלחה של ממש. "איגרת אל הילדים" שיצא לפני כשנה, לא הושמע ברדיו ולא הגיע לקהל רחב, "קיבלתי איזו כאפה קטנה. דקירונת", הוא מודה.
"זה אלבום שממש לא הצליח, ומצד שני הרגשתי איתו הכי שלם שהרגשתי אי פעם - אני חושב שזה האלבום הכי טוב שלי. חשבתי שיקשיבו ויגלו אותו זה וזה לא קרה. עדיין אני מאוד גאה בו ומאוד אוהב אותו. אולי יותר משאר האלבומים שלי שהצליחו".
"איגרת אל הילדים" מבוסס על מילותיו של המשורר אלי אליהו, לא בדיוק החומרים שמהם עשויים השירים ששולטים בפלייליסט היום. ועדיין, טסה קיווה שהקהל יתאהב בו כמוהו. "יש פחות מקום היום לטקסט, למילים. זה קצת מבאס. אנשים לא מכבדים יותר מדי את הטקסט. שמים יותר דגש על הפקה, וכאילו עדיין צריך שיר".
אבל לאלבומים כאלה יש חיים ארוכים יותר, גם אם לוקח זמן עד שהקהל מבין את מה שאתה מנסה להגיד.
"אני יודע ואני מאמין בזה. אני מאמין גדול בזמן. יש המון שירים שלי באופן אישי, שלא קרו בזמן אמת והצליחו אחרי 10 שנים: 'לולה', 'מעליות' - שירים שלא הושמעו בזמן אמת. אני עדיין חושב שהאלבום של אלי אליהו כן יקרה, אני רק חושב שבנקודה הספציפית הזאת צריך לחשב מסלול מחדש".
האמת היא שטסה כל הזמן מחשב מסלול מחדש והאכזבה לא מונעת ממנו לחזור לאותם מקומות ניסיוניים. בחודש שעבר שחרר שיר נוסף במסגרת שיתוף הפעולה שלו עם גלעד כהנא - "הקיר" שיחד עם "הגולה" ושיר נוסף שייצא בעתיד – יוצר טרילוגיה מוזיקלית. "אנחנו מרגישים אחד את השני באופן אבסולוטי", הוא מספר על העבודה המשותפת שלהם, "הוא מבין אותי, לא תמיד אני צריך להגיד לו על מה ומי", טסה כותב לחן, שולח לכהנא, ותוך כמה שעות מקבל חזרה את המילים. אבל רגע לפני שהוא נכנס עמוק יותר לתוך תהליך העבודה המשותף שלהם, הוא מעדיף לעצור את עצמו ולתת לתהליך לדבר בעד עצמו: "אני מפחד מעין הרע".
"קודם כל אני אומר לא"
האם באמת יש לו ממה לפחד? בעשור האחרון טסה ביסס את מעמדו כאחד האמנים הפוריים והמעניינים שפועלים בארץ ולא מתחת לרדאר, אלא במרכזו. הוא מסרב להתחייב לז'אנר מוזיקלי כזה או אחר, פונה להרפתקה מוזיקלית אחת אחרי השנייה, שומר על חייו האישיים מחוץ לאור הזרקורים ונמנע לרוב מאמירות ונושאים פוליטיים. אבל הפעם דווקא המוזיקה משכה אותו אל המחוזות הפוליטיים בפרויקט הארוך ביותר שעבד עליו במהלך הקריירה - כתיבת המוזיקה לסרט "מאמי" - עיבוד קולנועי לאופרת הרוק של הלל מיטלפונקט, בבימויה של קרן ידעיה שיעלה לאקרנים במרץ הקרוב.
"בהתחלה אמרתי לה לא", הוא מספר, "שאלתי אותה למה את רוצה לעשות את זה? זה כמו לקחת שירים של זוהר ארגוב ולשיר אותם מחדש. זה משהו שלא עושים". אבל ידעיה שכנעה את טסה ש"מאמי" צריכה לשוב לשיח, לחזור למדיה, ששום דבר לא השתנה והדור הצעיר צריך לשמוע את המסר שלה שוב. "ואז רצתי לנסות. תמיד אני עושה את זה, קודם כל אני אומר 'לא' ואז אני מנסה ורואה אם אני מצליח. כשהתחלתי אז פתאום צללתי לזה בלי לשים לב". לרוב טסה הוא יוצר אינסטינקטיבי, עושה משהו ומשחרר אותו. אם הוא טועה הוא מקבל את הטעות ועובר הלאה. אבל עם "מאמי" זה היה אחרת - שותפיו ליצירה ובראשם הבמאית ידעיה, לא אפשרו לו למהר וכך קרה שהוא השקיע בפרויקט ארבע שנים.
כשהמחזמר "מאמי" עלה לבמה לראשונה בשנת 1986, את המוזיקה כתבו אהוד בנאי ויוסי מר-חיים, על העיבודים היו אחראים שפי ישי ויוסי אלפנט ובתפקיד מאמי שיחקה מזי כהן (בעיבוד הנוכחי נכנסה לנעליה נטע אלקיים). כיאה לאופרת רוק אייטיזית שעליה חתומים בנאי והפליטים, מדובר ביצירה רוקנ'רולית מהדהדת ונוטפת גיטרות חשמליות שמחזקות את העלילה והנושאים הבוערים שבה היא עוסקת - קיפוח חברתי וסכסוך פוליטי מתמשך. בעטיפה החדשה של טסה וניר מימון, שותפו ליצירה, את הגיטרות החליפו העוד והכינורות - אבל הגישה הרוקיסטית נשמרה. "רוק זה לא רק גיטרות חשמליות, רוק זו אמירה כללית. זה יכול להיות בתוך טקסט, זו דרך יצירה, גישה", מדגיש טסה.
"שני דברים הוליכו אותי. אחד זה שהקשבתי רק פעם אחת לשיר המקורי, ויש שירים שיש לי בזיכרון אז אני בכלל לא צריך להקשיב להם. מצד שני, שום דבר במלודיה, במנגינה המקורית לא השתנה. כלומר שמרנו גם על המילים וגם על המלודיה. אבל אני חושב שכל האווירה, כל מה שעטף את הדבר מאוד השתנה".
זה טקסט פוליטי מאוד וחברתי - דברים שאתה בדרך כלל נמנע מהם.
"בואי נגיד שאני לא חושב שיש מישהו שלא היה רוצה לחיות פה אחרת. זה פוליטי וחברתי, אבל כמעט ולא התעסקתי בזה. לא פחדתי ואני לא מפחד מאמירה כזו או אחרת בסרט.
"אני חושב שאנחנו קרובים יותר מתמיד לפתרון. אני יודע שאני נשמע הזוי או הוזה. אני מרגיש שהגענו לנקודה שכולם מבינים, גם מי שפעם היה ימין, וגם מי שפעם היה שמאל, שאיכשהו ההתעסקות בשטחים נהייתה כמעט ולא רלוונטית. אנחנו מבינים שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו. מאז שיש לי ילדים אני מרגיש יותר ויותר שאנחנו צריכים לוותר על הדבר הזה שקוראים לו סכסוך, ולנסות לשבת ולדבר. לראות מה אפשר לעשות ואיך לפתור את זה, המצב הוא כבר כאוטי. רק ממקום כזה באמת אפשר, כשאתה מדשדש".
הפכת להיות יותר מפויס בחיים שלך מאז שיש לך ילדים?
"כן. אבל גם לפני זה לא הייתי כזה מיליטנטי. לא כועס או מתעצבן. אני יכול להתעצבן כשאני שומע שיר ממש מביך באוטו".
"הוא חשב שהשתגעתי, אבל באמת"
נדמה שטסה קופץ מהישג אחד לפרס אחר. החימום של להקת רדיוהד בארץ ובחו"ל לפני שנתיים, הזכייה בטקס פרסי אופיר האחרון בפרס על המוזיקה הטובה ביותר ל"מאמי" (עם ניר מימון, יוסי מר-חיים ואהוד בנאי) והצלחה נוספת - הפעם עם פרויקט הכווייתים. האלבום השלישי של הפרויקט El Hajar הגיע למקום ה-18 מתוך 764 בדירוג אלבומי מוזיקת עולם של WMCE לשנת 2018 באירופה. "זה אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי. זה התחיל בכלל מסוג של שעמום אצלי, מול עצמי, הרגשתי שאני מרגיש מספיק בטוח במה שאני עושה, הבנתי את הרעיון, אני יודע איך עושים מוזיקה. עכשיו מה?".
"הקשבתי לשירים של סבא שלי ואח שלו וגיליתי משהו מאוד מסובך, מאוד לא נגיש, שפה זרה שאני לא מכיר וזה אתגר אותי", הוא מספר על תחילת הדרך, "הרגשתי את אותו הדבר שהרגשתי לפני אלי אליהו. רק שעם אלי אליהו התאכזבתי ובכווייתים זה התפוצץ. זה כיף להיות ניסיוני ולעשות דברים שלא עשית קודם, אבל אתה לא תמיד יודע לאן אתה מגיע. גם ההופעות עם רדיוהד בארצות הברית לפני שנתיים וגם ההצלחה באירופה עכשיו. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. כשאמרו לי שאנחנו מקום 18 בדירוג האלבומים הטובים באירופה, לא האמנתי".
טסה לא היה היחיד שהופתע מההצלחה, אלא גם שותפו ליצירה, ניר מימון, שחשב שמשהו לא בסדר איתו כשהוא הציע את הרעיון לראשונה. "הרבה פעמים אני בא אליו עם כל מיני פרויקטים כאלה או אחרים והוא חושב שאני משוגע. כשבאתי עם הכוויתים הוא חשב שהשתגעתי. אבל אמיתי, חשב שאני לא בסדר".
"עם חלומות כאלה" בהופעה אקוסטית
(רז גרוס )
הוא עדיין ממשיך להופיע עם הפרויקט ויוצא כל חודש או חודשיים להופעות מעבר לים. התגובות שם, הוא אומר, שונות מאוד מהתגובות בארץ. "מדהים כמה האירופאים נמצאים במקום שהם יכולים להכיל את הדברים. אצלנו זה נורא טעון, נגיד כשאנשים שומעים את המוזיקה הערבית, משום שזו השפה של האויב אז לא תמיד זה מתלבש להם טוב. ואפילו כשיצאו האלבומים של הכווייתים בארץ, הם לא הושמעו הרבה ברדיו, וכשזה הושמע אז מאזינים התקשרו והתלוננו שמשמיעים דבר כזה בערבית. זה עדיין זה קורה".
אבל זה בדיוק הניגוד, כי יש הרבה ישראלים ששמעו ערבית בבית.
"נכון. זה מורכב וזה נורא יפה לראות את זה ולהסתכל על זה מהצד. אולי אני קצת רומנטיקן ואופטימי. גם 'מאמי' הרגשתי שהוא מאוד נוקב, מאוד לא פשוט ועם אמירה מאוד חזקה, אבל אנחנו במקום הרבה יותר טוב ממה שהיינו. זה הולך למקום טוב, אני מאוד אופטימי, הסיפור הזה ייקח לו עוד 30-20 שנה ובמרחק של זמן זה לא הרבה. זה סכסוך די צעיר - עליי, יהיה בסדר".
השנה טסה החליט לראשונה בחייו לעלות לבמה עם מופע אקוסטי. אחרי לא מעט תוכניות אירוח והופעות ספונטניות שבהן עלה לנגן לבד עם גיטרה הוא הרגיש שהטקסט עבר אחרת, שההגשה שונה. "הרגשתי שקרה משהו לשיר. זו פעם ראשונה שאני מנגן אקוסטי, שירים שלא ניגנתי הרבה שנים. שירים שלא ניגנתי בכלל. גם לשים עליי חליפה ולהתיישב על כיסא זה הכל כל כך שונה - זה מעניין ומסקרן. זה כיף שבתוך משהו שאני עושה כבר הרבה שנים, אני מוצא כל פעם משהו שידליק אותי, זה חשוב".
כשאני שואלת אותו מה ההרפתקה הבאה שלו, טסה מריץ בראש רעיונות, ממלמל משהו על מוזיקה לסדרה שאי אפשר לחשוף ובסוף מודה שהוא מחפש. "אני בדיוק מחפש קונספט. מה סתם שירים? שירים שייצאו לרדיו, לארוז לאלבום?" הסטירה שקיבל עם האלבום האחרון, הוכיחה לו שיש פחות מקום לאלבומים, כרגע הוא מעדיף לשחרר שירים לרדיו. "אני צריך לפצח איך אני אומר את מה שאני רוצה להגיד ומסקרן את הקהל. כי לא בא לי עוד פעם להתבדות".
דודו טסה יארח את אביתר בנאי במופע חשמלי ב-31 בדצמבר בהאנגר 11 בתל אביב
