שרופים על אדל, מאוהבים בחאליסי, חולים על פרדי מרקיורי. בעשר השנים האחרונות עברו דרכנו אינסוף שירים, סדרות וסרטים, ושינו את מי שאנחנו. מה נשאר אחרי כל הבינג' הזה? עשרות אלפי גולשי ynet ו-"7 לילות" קבעו: זה מצעד יצירות התרבות הגדולות של העשור.
אתם בחרתם: השירים שעשו את העשור
על אף שהעונה השמינית של "משחקי הכס" נקטלה מכל עבר, הצופים בישראל זכרו לה חסד נעורים ובחרו בה בתור הסדרה הטובה ביותר של העשור. והאמת, בצדק. "משחקי הכס" הייתה היצירה הטלוויזיונית הגדולה ביותר בעשור האחרון, היא ניפצה שיאים ותקציבים, נותחה מכל כיוון אפשרי במאמרים, ציוצים ופודקאסטים ועוד לא דיברנו על הממים. אז היא סיימה את חייה באקורד צורם? אז מה. היא שינתה את פני הטלוויזיה, ואף רגע מביך בין ג'ון סנואו וחאליסי לא ישנה את התרומה שלה למדיום.
עכשיו משהבהרנו את זה, נמשיך הלאה: למרבה הצער ובאופן שלא מתכתב בשום צורה עם העובדה שאנחנו כבר עוד רגע בשנת 2020 - מתוך עשר הסדרות המובילות, רק אחת נוצרה על ידי אישה, שונדה ריימס, שמנווטת את הנעשה בבית החולים סיאטל גריי בסדרה "האנטומיה של גריי", כבר 16 עונות והיד עוד נטויה. הסדרה החדשה של ריימס אגב, שאמורה לעלות ב-2020, תהיה בנטפליקס, שהחתימו את היוצרת על עסקה בשווי 100 מיליון דולר בניסיון להתברג גבוה עוד יותר ברשימה הבאה. אבל אל תדאגו להם, גם ברשימה הנוכחית הם מככבים עם שלוש סדרות בעשירייה הפותחת ונציגות מכובדת נוספת בהמשך.
ומי עוד ברשימה?
1. "משחקי הכס" (2011 עד 2019). הסדרה הגדולה של העשור, כי אין שום דרך לתאר את הטלוויזיה בפרט והתרבות בכלל בלעדיה. היא טילטלה את המדיום, הרחיבה את הגבולות שלו כאילו הייתה ישראל בששת הימים, המציאה כוכבים (ואז חיסלה את הדמויות בלי למצמץ) וסחפה את כולנו לשיחות דרקונים, מלכים וגמדים. ברגעי השיא זאת הייתה דהרה על גב דרקון. הנפילות היו מרהיבות לא פחות, ואפילו הסיום המחורבן לא כיבה את האש ששרפה את המסך.
2. "שובר שורות" (2008 עד 2013). העובדה שכשש שנים עברו מאז הפרק האחרון והיא שרדה בתודעה, מעידה על הרושם האדיר ש"שובר שורות" עשתה עלינו. כמה דמויות אנטי-גיבור ניסו מאז לשחזר את העוצמה של וולטר ווייט, ולא הגיעו לקרסוליים של סול גודמן, שבעצמו הבריק ב"סמוך על סול". "שובר שורות" הייתה האבטיפוס המושלם של הדרמה הטלוויזיונית כרומן סוחף.
3. "בית הנייר" (מ-2017 ועדיין משודרת). "בית הקלפים" הכריזה על מהפכת נטפליקס ואז התרסקה בגלל תסריטים מחרידים וקווין ספייסי. "בית הנייר", לעומת זאת, הגשימה את הפנטזיה. מטוקיו ועד ברלין - חבורת שוד מוצלח בהחלט מספרד סיחררה עשרות מיליונים וקיבעה את הכוח האמיתי של נטפליקס: סדרות שמשכנעות אותך בכוח הכריזמה והכיף, פרק אחר פרק. בסוף מה שבאמת נשדד כאן זה הזמן הפנוי של כולנו.
4. "האנטומיה של גריי" (מ-2005 ועדיין משודרת). המציאה מחדש את דרמת בית החולים בגלל שסירבה להיות עוד, ובכן, דרמת בית חולים. שונדה ריימס חוללה מהפכה בקצב, בשפה ובדמויות של דרמת המיינסטרים האמריקנית. ועדיין, גם בעונה הטריליארד, אינספור צופים ברחבי העולם מתיישבים אחת לשבוע מול מרדית' גריי וידידיה ומחכים לרגע שבו הדוקטור תרשום את התרופה הנפלאה מכולן: בכי טוב.
5. "צ'רנוביל" (2019). אולי הכניסה המפתיעה למצעד. בכל זאת, מיני-סדרה על האסון הגרעיני הכבד בהיסטוריה, לא בדיוק להיט חטיפי. אלא שהיצירה המרשימה - בהובלת ג'ארד האריס האגדי - לא רק ריתקה, אלא הקימה לתחייה את הזיכרונות שהודחקו (גם בישראל) ואת הדיון על הסכנות של תעשיית הגרעין (גם בישראל).
6. "המפץ הגדול" (2007 עד 2019). נדרשה סדרה על ארבעה גיקים כדי לתת תוקף לנוסחה המדעית הישנה בטלוויזיה: שלושה קווי עלילה + פאנץ' כל דקה וחצי = 22 דקות של קומדיה שסוחפת עשרות מיליונים שבוע אחר שבוע. כש"המפץ" החזירה את נשמתה לאלוהי הסיטקום, היא עשתה זאת בתור שומר המסך של חולי השפעת, מקור התקווה של חנונים וחלק מהשינוי ביחס לגברים ולנשים על הספקטרום.
7. "איך פגשתי את אמא" (2005 עד 2014). סופה של "חברים" בעשור הקודם פתח את שוק קומדיות החבר'ה לתחרות מחודשת. 'איך פגשתי את אמא' זיהתה הזדמנות ותפסה יפה, לפחות עד שהפגמים הקשים שלה באזורי הפי-סי התחילו להפריע. אבל כשהכתיבה קלחה והדמויות עוד היו יחסית נסבלות - חוץ מהגיבור, שלא היה מעניין אפילו פרק אחד בתשע עונות - "איך פגשתי את אמא" הייתה סיטקום סביר ויציב בעולם שזקוק למעט מיינסטרים.
8. "סיפורה של שפחה" (מ-2017 ועדיין משודרת). בשלב מסוים הצפייה ב"סיפורה של שפחה" הפכה לטקס שבו האדם המערבי מקריב את ההדחקה היקרה שלו לטובת הצצה לעתיד שבו הישגי הקדמה נמעכים תחת מגף אכזרי של דת ופשיזם. זה הכוח בעיבוד הטלוויזיוני לספרה של מרגרט אטווד: שלפרד (אליזבת מוס בהופעה איקונית) היא הגיבורה שרבים רועדים מהיום שבו נזדקק לה. כדרמה, "סיפורה של שפחה" ידעה עליות ומורדות. הטקס, לעומת זאת, הוא משהו שקשה לוותר עליו.
9. "מראה שחורה" (מ-2011 ועדיין משודרת). כש"מראה שחורה" יצאה לדרך, פייסבוק נחשבו לחבר'ה הטובים, איש לא ידע שארצות הברית מרגלת אחרי אזרחים ומנהיגי מעצמות לא היו טרולים עם כריזמה. אבל כבר אז, צ'רלי ברוקר פיצח את קוד החרדה של האנושות מול הטכנולוגיה. היא חזתה את עליית הפופוליזם הפוליטי, המחישה עד אימה את אובדן הפרטיות ולקחה עד לקצה את הסיוטים של הורות וזוגיות בעידן הרובוטים והבינה המלאכותית. אבל בשיאה, "מראה שחורה" גילתה שיש לה גם נשמה, עם "סאן ג'וניפרו", רגע נדיר של חום לפני שהמכונות הורסות הכל.
10. "נרקוס" (2015 ועדיין משודרת). שתי העונות הראשונות של "נרקוס" היו הכלאה בין שניים מעמודי התווך של נטפליקס: סמים ופשע אמיתי. הסיפור המטורלל של פבלו אסקובר היתרגם לדרמה מסחררת על מרדף אכזרי בעקבות ברון הסמים הכי גדול בעולם. אחר כך, כשכבר לא נשארה אפילו טיפת אבקה בשקית הזאת, הסדרה נדדה למקסיקו ושם היא מצאה עונה טובה אפילו יותר, שהביאה אופק חדש ובהיר.
האלבום האחרון של אדל יצא ב-2015, אבל זה לא הפריע לה להכניס שני שירים לחמישייה הראשונה במצעד העשור. בתוספת ליידי גאגא במקום השני (תודות לסרט "כוכב נולד" ולאוסקר) וסיה במקום השלישי - נראה שהגולשים דווקא אוהבים נשים בצמרת המצעדים שלהם, בניגוד לנתוני ההשמעות בעשור האחרון בארץ - לידיעת יוצרי הפלייליסטים.
ומה עוד אוהבים הגולשים? ובכן בלדות מתקתקות, שירי אהבה ואסקפיזם טהור. במקום הרביעי צועד הג'ינג'י המוצלח בעולם, אד שירן, ששבר שיא אחד אחרי השני ואחריו Happy של פארל ויליאמס. כמה מהמגמות העולמיות בעולם המוזיקה משתקפות במצעד הזה: Despacito לדוגמה הוא סמן לתור הזהב הלטיני - עם 1,440 הצבעות במצעד הזה אבל לא פחות מ-6.5 מיליארד צפיות ביוטיוב; "גנגם סטייל" שהגיע למקום ה-15 מזכיר לנו שהפופ הקוריאני כאן להישאר; ואביצ'י שסוגר את העשירייה הראשונה הוא ההוכחה שה-EDM כבש את הרחבות וגם שאנחנו זוכרים את המתים (במקום ה-26 תמצאו את לאונרד כהן ומיד אחריו את דיוויד בואי).
אבל מי שבמפתיע נפקד מהצמרת הוא אחד הז'אנרים המרכזיים בעולם - ההיפ הופ, וכמה מהמייצגים שלו - כמו זוכה הפוליצר קנדריק לאמאר או דרייק - מדשדשים אי שם אחרי מקום 30, לא רחוק מאחת הזמרות המדוברות ביותר בעשור האחרון - ביונסה.
1. Someone like You (אדל, 2011). בלדה שוברת לב על אחד החששות הגדולים ביותר אחרי פרידה: אפשר אולי להתקדם בחיים, אבל לעולם לא יהיה מישהו כמוהו או מישהי כמוה. אדל כתבה את השיר במהלך יומיים יחד עם דן וילסון. הטקסט עוסק במערכת יחסים שלה שהסתיימה לאחר שנה וחצי, והאקס שמצא בת זוג אחרת כמה חודשים אחרי. הפעם, בניגוד ל-Rolling in the Deep, היא ביקשה להפוך מהביץ' לאישה שעומדת על ברכיה, אמיתית, חשופה וכואבת. והעולם קנה את זה, ועוד איך. השיר הוגש כבלדה מינימליסטית, הפך לנאמבר וואן הראשון של אדל בבריטניה וחרך את המצעדים בעולם.
2. Shallow (ליידי גאגא וברדלי קופר, 2018). קחו את הכימיה של ליידי גאגא וברדלי קופר, תוסיפו את טאץ' הזהב של מארק רונסון וקיבלתם שיר נדיר שהחזיק על כתפיו סרט שלם ובסוף גם זכה באוסקר. גאגא כתבה את השיר עם רונסון שנתיים לפני, לאלבומה Joanne, וזה לקח משהו כמו ארבע שעות. במקור יועדה הבלדה לגאגא בלבד, עד שהסרט 'כוכב נולד' וקופר נכנסו לתמונה. רונסון אפה בלדת פולק-רוק וקאנטרי עוצמתית במיוחד שמתמרנת באופן הרמוני ומדויק בין המנעד של גאגא לשירה הפשטנית ונטולת המניירות של קופר. הביצוע האינטימי של גאגא וקופר בטקס האוסקר העביר בצורה כל כך טובה את הקסם ביניהם, כך שהרחשים על מערכת היחסים הנרקמת כביכול הטריפו במשך שבועות את הרשתות.
3. Chandelier (סיה, 2014). ארבע דקות לקח לסיה לכתוב את האקורדים ועוד 12 דקות את המילים יחד עם ג'רי שטקין וגרג קורסטין המפיק. סיה ייעדה את השיר לביונסה או לריהאנה, אבל החליטה להשאיר אותו למיתרים הפרטיים שלה, מה שהתברר כהחלטה הכי חכמה בקריירה שלה. התוצאה הרעידה את המצעדים: בלדת פופ אלקטרונית עוצמתית, עם נגיעות של היפ-הופ, בביצוע ווקאלי פנומנלי, שהתכתבה עם התמכרותה לאלכוהול בעבר. כל זה מונף על ידי קליפ אמנותי מרגש שבמרכזו מאדי זיגלר, שהפכה לסימן היכר של הזמרת בשנים הבאות.
4. Shape Of You (אד שירן, 2017). גם השיר הזה, באופן מיסטי, יועד דווקא לריהאנה אבל שירן כלל בו שורה שמזכירה את ואן מוריסון וחשב שהיא לא תתאים לזמרת, אז השיר נשאר אצלו. השילוב המצליח בהיסטוריה בין פופ ודאנסהול, ובגלל ההתכתבות המאוד ברורה עם להיט הניינטיז No Scrubs נאלץ או הסכים שירן לתת קרדיטים גם לכותבי השיר ההוא. בכל מקרה, כבר ביום הראשון לשיגור הסינגל, התוצאה הייתה התפוצצות ושבירת שיא להשמעות בספוטיפיי ב-24 שעות, 6,868,642. בהמשך שבר שירן את רף מיליארד הצפיות ביוטיוב וכיום הוא מחזיק בקליפ השני הנצפה בהיסטוריה, עם יותר מ-4.5 מיליארד צפיות.
5. Hello (אדל, 2015). ממש כמו היום, העולם היה צמא לשמוע את אדל אחרי שלוש שנים ללא סינגל מאז שיר הנושא לסרט של ג'יימס בונד, סקייפול. אדל בחרה בבלדה גדולה שנותנת למנעד שלה את הספייס שהוא צריך. את השיר כתבה יחד עם גרג קורסטין, וזה לקח כמעט חצי שנה. הפתיח המלודי בפסנתר הופך לאחת מבלדות הפופ היפות של העשור, כשטקסטואלית יש כאן מעין סיפור המשך לחרטה של Someone like You. היא שברה שיא צפיות ביוטיוב ביום הראשון, 27.7 מיליון.
6. Happy (פארל ויליאמס, 2013). להיט ניו-סול מטורף שהרקיד את העולם והפך את ויליאמס לאחד מהכוכבים והיוצרים הכי חמים. רשות הדיבור למשורר, כפי שסיפר בריאיון במוסף "7 לילות": "הוצאנו את Happy ב-21 בנובמבר 2013. זה היה וואו, הפגזה, בום! תוך 24 שעות זה בעצם כבר לא היה השיר שלי. בעצם, איזה 24 שעות? הכל קרה הרבה יותר מהר. הייתי צריך לכתוב שיר לסרט ('גנוב על המיניונים'), ונדמה לי שכתבתי לפחות תשע גרסאות שונות לסצנה שבה הכוכב מתאהב. שום דבר לא עבד. ואז, באיזה יום, הלכתי ברחוב וחשבתי שאני צריך לעשות משהו על אדם שהוא פשוט מאוד שמח, והכל יצא ככה, משום מקום, אחרי שכבר הייתי מרוקן לגמרי".
7. Despacito (לואיס פונסי ודדי יאנקי, 2017). הטרנד הלטיני מכה את עולם המוזיקה בגלים עוד מימי לה איסלה בוניטה האייטיזי של מדונה, דרך ג'יי לו, אנריקה איגלסיאס וריקי מרטין של סוף הנייינטיז, בואכה לשיא עם החותמת הרשמית שהפכה את הלטין-פופ לדבר החם ביותר ביקום וקיבלה אפילו שם מותג: אפקט דספסיטו. עקרונית, אין בשיר שום דבר חדש לעומת מה שעשו קודמיו, אבל עובדה שהשירה החמה באווירה סקסית עדיין עובדת היטב, בוודאי כשהיא מוגשת על מצע של הפקה מעודכנת ומלוטשת, מטריפה את המערכות ברדיו, את רחבות הריקודים ובעיקר את יוטיוב, שם התמקם דספסיטו בעמדה הנוצצת של הקליפ הנצפה בהיסטוריה, עם יותר מ-6.5 מיליארד צפיות.
8. Take Me To Church (הוזייר, 2013). מעט מאוד פעמים בהיסטוריה הצליח אמן לפרוץ חזק כל כך בסינגל הבכורה שלו. זה קרה להוזייר האירי עם בלדת סול על טהרת המוזיקה בארצו, שמכה בבטן ומעבירה צמרמורות של פליאה. הביצוע הווקאלי של הוזייר חודר כל כך והוא הפך אותו ממוזיקאי שנאבק על הישרדותו בפאבים קטנים באירלנד לאחד האמנים המסקרנים בסביבה. הוזייר כתב את השיר בעליית הגג של הוריו, אחרי פרידה כואבת מבת זוגו, אהבתו הראשונה. הקליפ מתאר דווקא מערכת יחסים הומואית, כשהוא משגר חיצי ביקורת למשטר ההומופובי ברוסיה.
9. Do I Wanna Know (ארקטיק מנקיז, 2013). הלהקה המשיכה לנגן על הריפים היפים של R U Mine שלה, שיצא שנה קודם, בשילוב נגיעות רוק פסיכדליות מהסיקסטיז ואלמנטים של סטונר רוק מהניינטיז. "גילינו משהו בהקלטה של R U Mine שהיה שווה הרחבה", הסביר אלכס טרנר, "Do I Wanna Know היה הדבר הראשון שמצאנו בדרך". חתיכת מציאה. זה גם היה השיר הראשון של המנקיז שהצליח להיכנס לטופ 100 של הבילבורד האמריקני ונרשמה גם כניסה ללבבות שלנו ומועמדות לגראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הטוב ביותר.
10. Wake Me Up (אביצ'י, 2013). באופן טרגי הפכה השורה הנושאת את הפזמון, So wake me up when it's all over, לחתימת חייו הקצרים של הדי. ג'יי שנולד בשם טים ברגלינג ב-1989 בשבדיה והלך לעולמו ב-2018, בגיל 28, כששם קץ לחייו אחרי הידרדרות בריאותית בשל צריכת אלכוהול גבוהה בשנים האחרונות שלו. Wake Me Up, שמבצע אלו בלאק (שגם היה שותף ליצירה), היה ניסיון מוצלח של אביצ'י לצאת קצת מאזורי הנוחות שלו, במתחם ה-EDM - ולשלב סול וקאנטרי. השיר נכתב בג'ם סשן של שעתיים בהשתתפות אביצ'י, בלאק ומייק איינציגר, והפך ללהיט דאנס עצום בקיץ 2013.
האם "רפסודיה בוהמית" הוא אכן סרט העשור? מבחינה קולנועית רבים יסכימו שלא, אבל אי אפשר להתווכח עם דמוקרטיה. ובכל זאת, בואו נשים את זה על השולחן, לא התסריט שייפה את המציאות בהוראתו של בריאן מיי וסילף חלק גדול מהעובדות, וגם לא הבימוי של פלטצ'ר/סינגר גרם לבחירתו, אלא השירים של קווין שנעטפו בסיפור גדול מהחיים.
לגבי שאר הבחירות אפשר בקלות להוציא כמה אבחנות מסקרנות. אף סרט בעשירייה הפותחת לא זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, עדות לחוסר הרלוונטיות של האקדמיה שמשתקפת גם בנתוני הרייטינג הירודים של הטקס. אולי "ג'וקר" יעשה זאת השנה, אבל מוקדם להכריז על כך. בנוסף, כמו בטבלת שוברי הקופות, גם הפעם דיסני שולטת ביד רמה ברשימה, כשארבעה מתוך העשירייה הפותחת שייכים לאולפן: "לשבור את הקרח", "הקול בראש" ושני סרטי "הנוקמים" האחרונים.
אם צריך לבחור את במאי העשור, אז כריסטופר נולאן הוא המנצח הגדול. גם "התחלה", שבאופן מעט מפתיע עקף את "עלייתו של האביר האפל" (מקום 7 ו-11 בהתאמה) וגם "דנקרק" שהגיע למקום 26. איזה כיף לדעת ששנה הבאה ייצא לו סרט חדש, Tenet. בגזרת השחקן יהיה זה לאונרדו דיקפריו, עם לא פחות משלושה סרטים בעשירייה הראשונה: "הזאב מוול סטריט", "התחלה" ו"ג'נגו ללא מעצורים".
מסקרן לא פחות לגלות מי הגיע למקומות האחרונים והמאוד לא מכובדים. רק 61 מהגולשים בחרו ב"מלנכוליה" של לארס פון טרייר כסרט העשור שלהם. למקום הלפני אחרון הגיע "בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן ולמקום השלישי מהסוף הגיע "ליידי בירד" האהוב של גרטה גרוויג. כל מה שנותר להגיד על זה, זה חבל.
1. "רפסודיה בוהמית" (2019). יש משהו מנחם, כמעט מתריס, בבחירה הזאת לסרט העשור. בעידן שכולו צורח שינוי ומהפכות, בין כל האפקטים הדיגיטליים לגיבורי-על שעד שלשום לא ידענו על קיומם, בחרו הישראלים לקחת ללב ביוגרפיה מוזיקלית מבדרת, קלאסית, ישירה ומענגת שהייתה יכולה להיעשות גם בניינטיז על להקה מהסבנטיז-אייטיז. עוד הוכחה שלפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה טובה, קטעי מעבר מבדרים, נוסטלגיה ובעיקר כוכב אחד (רמי מאלק) שנסק ברגע על המסך. אה, והבמאי שלו חשוד במעשים לא הולמים ונאלץ לברוח מעיר הסרטים - אז בכל זאת לא נמלטנו מ-Me Too.
2. "לשבור את הקרח" (2013). כל הילדות רוצות להתחפש לאלזה, אבל זה שהסרט לוקח את המקום השני בסקר של בוגרים, מעיד שהקלאסיקה הזאת של דיסני היא הרבה יותר משמלת טורקיז מנצנצת וצמת בלונד. סרט שאולפן הבית בתחילה לא ציפה שיהיה בכלל להיט, הפך להמנון פמיניסטי של דור - על נסיכות שמגלות שהן לא זקוקות לנסיך בחייהן, ובעיקר שעם כל הכבוד לנשיקה בסוף, יותר חשובה הסיסטרהוד.
3. "ג'וקר" (2019). "האם גם את מרגישה שהכל בחוץ הולך ומשתגע?" אומר הגיבור לפסיכיאטרית שלו. גם כשזה היה רק הטריילר, אפשר היה להרגיש את הקהל באולם מהנהן. אחרי שגיבורי-העל ובראשם באטמן מוצו מכל כיוון (לא נתגעגע, בן אפלק), סרט הקומיקס הטוב ביותר של העשור הוא זה שמתרכז דווקא בנבל-העל, המשוגע, הבודד - והופך אותו לאדם רגיל לחלוטין, שרק העולם סביבו הופך אט-אט למפלצת. אם זה לא המנון לחיים בעידן פוטין-טראמפ, מה כן?
4. "הזאב מוול סטריט" (2013). ואם כבר טראמפ, אין סרט שהצליח לקלוט - עוד בימים שרק החל המרוץ המשונה לנשיאות - את החזירות, הציניות, החוצפה והאכזריות שהפכו לפתע לתכונות הנחשקות ביותר בעולם. לזרוק גמדים כחלק מיום כיף במשרד זה לא בסדר, אבל זה גם יופי של קולנוע. וככה גם הסרט, שגיבורו היזם המושחת ג'ורדן בלפורט הפך למרצה מבוקש גם בישראל מצד מי שרצו לשמוע איך עוקפים בתור בדרך לכסף הגדול. ועוד משהו ש"הזאב" קיבע כמעט סופית - לאונרדו דיקפריו, תרצו או לא, הוא שחקן העשור.
5. "הקול בראש" (2015). לפעמים מותר להיות עצוב. מהמסר הפשוט הזה, לילדים ומבוגרים, פיקסאר הצליחו לעשות סרט אנימציה מופלא שכרגיל אצלם מתחיל מרעיון מבריק - ששוחזר בכל מקום, כולל ב"ארץ נהדרת" - ונגמר בביצוע מושלם. ודווקא בסרט המרגש הזה, הבוגר ביותר שפיקסאר עשו, תמצאו את הרגע המדמיע בסרטי העשור, כשנפרדים מהדמות של בינג-בונג. לא בכינו ככה מאז אמא של במבי.
6. "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). ובמקום ה-10, "מלחמת האינסוף" (2018). זה משהו אחד לעשות סדרה בלתי נגמרת של 20 פלוס סרטים עם מיליון גיבורים שכולם קשורים בכולם, עם מלא כוכבים, אינספור קריצות ואפקטים וסצנות שאחרי קרדיט. זה דבר אחר להצליח לסיים אותה לא רק בצורה חיובית, אלא עם פאקינג שני סרטים מדהימים שהופכים לקרשנדו מהדהד שמועך למעריצים את הלב. שני הסרטים האחרונים בסדרת הנוקמים הוכיחו שפעם ב-, הוליווד יודעת מה היא עושה, כלומר בעיקר המפיק בעל החזון קווין פייגי שאחראי לכל המיזם המטורף הזה של סרטי מארוול. וכמו שאומר בסוף רוברט דאוני ג'וניור שהתחיל וסיים את הסאגה בתור איירון מן: "אנחנו אוהבים אתכם פי 3,000".
7. "התחלה" (2010). זה היה עשור מוצלח גם לכריסטופר נולאן, מהיוצרים הבודדים שמעיזים עדיין לחשוב כמו ספילברג, להתקדם מסרט לסרט ולחשוב איך ידהימו אותנו מחדש, והכל עם תקציב הוליוודי ענק. אז לפני "דנקרק" ו"בין כוכבים", הגיע הסרט הפסיכדלי הזה, עם - עוד פעם, גיבור העשור - לאונרדו דיקפריו, על אדם שמשתיל מחשבות וזיכרונות. מי אמר שקולנוע גדול צריך להיות גם דבילי. מחכים לנפילת הסביבון.
8. "וונדר וומן" (2017). עזבו את המבטים המאשימים על זה שאנחנו משוחדים. וונדר וומן הוא סרט קיץ מצוין, עם גיבורה מדהימה, שהיה מופיע בכל רשימה של קהל אמריקני לסיכום עשור. מדהים איך אחרי שירדנו במשך שנים על המבטא הישראלי של בחורינו המצוינים בהוליווד, הוא הפך לכזה נכס ולנושא בשורה בהוליווד של שנות ה-2010. כי לפעמים, כמו שהוכיחה גל גדות, כדי להפוך לגיבורה הפמיניסטית של העידן, כל מה שצריך זה קצת חוצפה ישראלית.
9. "ג'אנגו ללא מעצורים" (2012). פעם שלישית דיקפריו ברשימה, ראשונה של טרנטינו - עוד אחד שיצא מהעשור הזה כמנצח. משלושת סרטיו בחרתם בג'אנגו, פנטזיית נקמה של שחור גאה באדוניו הלבנים (דיקפריו כנבל מוחצן), בעזרתו האדיבה של כריסטוף וולץ המשובח מתמיד. הסרט אמנם מתרחש במלחמת האזרחים, אבל כשחושבים על זה: מתחים גזעיים וקצת־הרבה אלימות - מה יותר עכשווי מזה?
