כמו כל העולם, גם ניק קייב לא תכנן להעביר ככה את הקיץ. האיש הזה, שאצטדיונים ופסטיבלים נופלים לרגליו כמו עיר שדה חסרת אונים מול יוליוס קיסר, התעתד לצאת לעוד סיבוב שיותיר את הקהל המום נוכח העוצמה של אחד מהפרפורמרים הטובים בהיסטוריה. הוא אפילו תכנן עוד עצירה בישראל, שלוש שנים אחרי חוויה שהוכתרה כמיתולוגיה עוד לפני שעלה על מטוס ליעד הבא.
ניק קייב - Idiot Prayer (טריילר)
בסוף ינואר קייב עוד הספיק להיפרד ממופע השיחות שלו, שבו ענה על שאלות וביצע שירים בפורמט אינטימי יותר. אבל אז, ובכן, אתם כבר יודעים מה קרה. קייב מצא את עצמו עם יומן פגישות מלא במחיקות: בתאריך הזה הוא לא יראה 20 אלף מעריצים בלונדון ובתאריך הזה הוא לא יפגוש אותם בתל אביב. האופטימיים מפנטזים על קאמבק בשנה הבאה וגם קייב כבר סגר דייט ישראלי בקיץ 2021. האחרים מעדיפים לא לפתח ציפיות.
אלא שקייב בכל זאת מצא את דרכו לבמה. מחר (ה') ישודר המופע Idiot Prayer, שצולם באלכסנדרה פאלאס בלונדון ויהיה זמין לצפייה חד פעמית, בלי אפשרות לעצור או להריץ קדימה, ממש כמו בהופעה חיה (ניתן לקנות כרטיסים כאן). הוא נפתח בצילום של קייב יושב על כיסא וכותב במחברת. כל מי שהיה באולם היפהפה הזה, שהטיפוס אליו מספק נוף מקסים של העיר, יזהה בשניות איפה הוא נמצא: זה אזור שמירת החפצים, היכן שכל מופע מתחיל ונגמר (בטח בחורף).
עכשיו אין שם תור ארוך וגם לא סדרנים או אנשי שירות שייקחו את המעיל. רק ניק קייב, סוגר את המחברת ומתכונן לחצות את המתחם. ברקע קולו מקריין את Spinning Song, מאלבומו האחרון והנפלא, Ghosteen. בעודו מתאר מעשייה על "דה קינג אוף רוקנ'רול", אפשר לדמיין את צלילי הרעש, את הטעם של הבירה, את הרגע שבו האורות כבים. את מקומם תופס שקט מדכדך כשקייב מתיישב לצד הפסנתר ופותח עם השיר שעל שמו נקרא המופע, מתוך האלבום The Boatman's Call. קשה שלא לחשוב אם הוא בחר דווקא בו, מכל השירים, משום שהמילים "אנחנו עוד ניפגש" חוזרות בו שוב ושוב. בתחילת הקטסטרופה, זה מה שהמלכה הבטיחה. עכשיו הגיע תורו של המלך.
הפרויקט צולם ביוני, כשהסגר הוקל קמעה ואפשר היה להתכנס ולהרים הפקה שכזאת. במכתב שפרסם באתר שלו, קייב תיאר זאת בדרכו האופיינית: "בעודנו מוקפים על ידי קציני קורונה עם סרטי מדידה ומדחומים, תאורנים עם מסכות ומפעילי מצלמה, טכנאים עצבניים ודליים של ג'ל לידיים, ביחד יצרנו משהו מאוד מוזר ומאוד יפה שדיבר על הרגע הזה של חוסר ודאות, אבל לא התכופף בפניו".
שלא במפתיע, קייב ניסח בדיוק את תחושת הצפייה בו, בבית הסטרילי, מבצע שירים מוכרים פחות ויותר מתוך הרפרטואר העצום שלו. מול היופי של שירים כמו Sad Waters או Are You) The One That I've Been Waiting For), ניצבת תחושת בדידות חונקת, והיא שלו בדיוק כמו שהיא שלנו. רוח התקופה נושבת בעוצמה בקטע כמו Man In The Moon (במקור של Grinderman, הרכב צד של קייב). שיר יפהפה ונוגע ללב, שבו הוא שר על אביו שמת "הרבה יותר מדי מוקדם". כמה אנשים איבדו את אבא שלהם כך, "הרבה יותר מדי מוקדם", בחצי השנה האחרונה?
לאורך האירוע, קייב תופר את השירים ברצף, לא עוצר לסיפורים, ושפת הגוף שלו נותרת מאופקת, בוודאי ביחס לעצמו בהופעה. ועם כל כמה שהבן אדם יודע מה לעשות עם פסנתר, הלב נחמץ בקטע אדיר כמו Jubilee Street. בסרט התיעודי הנהדר עליו, "20,000 יום על פני האדמה", זה השיר שמפענח בסצנה אחת את הטירוף שמתחולל כשקייב יוצא מתוך עצמו והופך לדמות שהוא על הבמה. קייב צורח "!I'm Transforming, I'm Vibrating, I'm Glowing, I'm Flying, Look At Me Now" והעיניים יכולות לשכוח מהמחשבה שהן יכולות לזוז ממנו.
גם עתה הכריזמה של קייב נשפכת מהמסך, אבל זה אחרת. הצילום המצוין והעדין של רובי ריאן לוכד היטב את האווירה הייחודית. מפתה להרהר מה עובר לקייב בראש, כשהוא מגביר את מינון הלהיטים. אולי הוא מחכה למחיאות כפיים אחרי הביצוע המעולה של The Mercy Seat, או שמא חסרים לו החיוכים בעקבות הפתיחה של Stranger Than Kindness.
קייב חותם את הסט בנימה אופטימית עם Galleon Ship, מתוך האלבום האחרון שלו, עם טקסט שמסתיים בצפייה משותפת בשמש של הבוקר, זאת שנראית כל כך רחוקה.
ואז הוא מושך את ידיו מהפסנתר ומשתהה לכמה שניות. נראה שזה מכה בו: אחרי שעה וחצי סוערות, מרגשות ומעוררות מחשבה - אין מי שיריע, וגם לא דרישות להדרן. הוא פשוט קם ומתחיל לצעוד לכיוון פתח היציאה. סדק קטן של אור חודר פנימה וקייב הולך לכיוונו. המצלמה מתעדת אותו מהגב בעודו מתרחק ונעלם, משאיר אותנו עם התפילה הכי לא אידיוטית שיש: אנחנו עוד ניפגש.
המופע ישודר מחר בשלושה מועדים: אוסטרליה ואסיה - 20:00 (13:00, שעון ישראל), בריטניה ואירופה - 20:00 (22:00, שעון ישראל), צפון ודרום אמריקה - 19:00 (02:00 שעון ישראל, בלילה בין חמישי לשישי)
