באיחור בלתי אופנתי כמעט כמו המדים של דודה לידיה - מהשלכות משבר הקורונה העולמי - עלתה אמש (ה', ב-HOT) העונה הרביעית של "סיפורה של שפחה". כמיטב המסורת היא נפתחה בשלושה פרקים מענים - את ג'ון ואותנו שצופים בה. לפחות בשלב זה אפשר לומר שהציפייה לגאולה של ג'ון (ושלנו) עוד רחוקה מכדי מימוש, אבל הקדימון לעונה המלאה מבטיח התרחשויות מלאות אקשן, התנגדות וזרעים של תקווה.
"סיפורה של שפחה", עונה 4 – טריילר
(באדיבות Hulu)
מותר כבר להודות שהצפייה ב"סיפורה של שפחה" היא ביטוי מוחשי של מזוכיזם מוחלט. לא רק בגלל העיסוק הפורנוגרפי כמעט בעינוי נשי (ואנושי), אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל הרפיטטיביות המאפיינת את העלילה הטלוויזיונית - כלומר, זו שכבר לא נסמכת באופן מוחלט על הספר המקורי, אלא מצטיירת בעונות ההמשך של הסדרה. וכן, כמתבקש, גם חוויית הצפייה בעונה החדשה משלבת רגעים של פאניקה מוחשית, הסטת המבט מהמסך וביעותים מתמשכים. למעשה, הפרק השלישי (זהירות, ספוילר לפניכם) הוא חוויית עינוי מתמשכת שבמהלכה ג'ון עוברת מסכת התעללות מחרידה במיוחד, כמי שאחראית למבצע שחרור הילדים שחתם את העונה הקודמת.
אבל נחזור להתחלה. כאילו לא חלפו כמעט שנתיים מאז הפרק האחרון של "סיפורה", העונה החדשה מתחילה בדיוק בנקודת הסיום - כשהשפחות מחלצות את ג'ון אל מקום מבטחים לאחר שזו נורתה במהלך מבצע החילוץ. מכאן מתחיל מסע הבריחה שלהן, בסיוע ארגון המחתרת Mayday. הפתעה נעימה מגיעה בדמותה המצמררת של גברת קיז (מקנה גרייס הצעירה והנהדרת), שמעניקה מקום מסתור לג'ון וחברותיה. גברת קיז היא נערה-אישה שחותנה מוקדם מדי ונאנסה באכזריות לא רק על ידי המפקד שבבית, אלא על ידי שלל בעלי תפקידים בגלעד.
גברת קיז מציפה מול ג'ון את הדואליות החמקמקה שבין הילדה שהייתה לפני הזוועות, לבין האישה האכזרית שגלעד הפכה אותה להיות בעל כורחה. ברגע מהפנט ומחריד במיוחד נלכד אחד האנסים שלה ועובר מעין משפט שדה על ידי ג'ון, בנוכחות יתר השפחות. כתב האישום נזרק לחלל האוויר במילים פשוטות אך מקפיאות-דם, "אנסת ילדה", וגזר הדין ניתן במקום. גברת קיז, הקורבן שלו, מוציאה אותו להורג בדקירות סכין. זה רגע כמעט טרנטינואי בפילוסופיית הנקמה העקובה מדם שלו, והוא במידה רבה מציף פנטזיה אפלה של צדק. מהדהד את האבסורד אל מול עולם שבו האישום "אנסת ילדה" מביא איתו, במקרה הטוב, כמה חודשי עבודות שירות ותו לא.
רגעים מהסוג הזה הם במידה רבה הצידוק המרכזי להמשך קיומה של "סיפורה של שפחה", לצד ערכי ההפקה הגבוהים והמוקפדים, הוויזואליה הנהדרת והבחירות המוזיקליות המצוינות - שללא ספק נשמרים גם בעונה החדשה. אל מול העלילה המחזורית והמייאשת, סצנות העינוי המטרידות והחיים הבלתי מתרוממים מעבר לגבול בקנדה, החיטוט בפצע המגדרי-דתי-דיקטטורי-כוחני והעיסוק בנימים של המארג החברתי המשורטט בגלעד - הם הכוח המניע האמיתי של הסדרה כולה.
גם היכולת לפרק מושגים של "טוב" ו"רע" לפירורים של שטח אפור - דווקא על רקע מציאות כל כך חד-גונית, עדיין עומדת לזכות הסדרה. מבצע חילוץ הילדים, שאמור היה להיתפס כרגע מובהק של הצלחה, מקבל טיפול מצוין בשוליים: מה קורה לילדים שנעקרו מהמקום היחיד (הגם שהוא נורא ואיום) שאותו הם מכירים; מהי טובת הילד בהקשר של משפחה ביולוגית מול המשפחה היחידה שהוא מכיר; מה קורה לאנשים שג'ון בוחרת שוב (ושוב, ושוב) לזנוח כשהיא בוחרת להישאר בגלעד; ועד כמה בכלל אפשר להמשיך הלאה מתוך הטראומה. החיים בקנדה הם אולי חופשיים, אבל גלעד טווה בהם חוטים בלתי נראים של קושי.
לעומת אלה, קו העלילה המקביל של סרינה והמפקד ווטרפורד, המצויים בקונפליקט משפטי-זוגי בלתי נגמר, נראה ומרגיש כמו מריחה אחת גדולה וחסרת פואנטה. וחבל, מדובר בשני שחקנים מצוינים שגילמו דמויות מרתקות, ושעד כה הניעו במידה רבה את הסיפור. כעת אנו פוגשים אותם רק ברגעים של דיאלוגים ארוכים מדי וחסרי תכלית. לעומתם, מי שמקבל הרבה יותר זמן מסך ומשמעות עלילתית הוא ניק, שסיפור האהבה שלו עם ג'ון שב ומתנגש עם המסירות שלו לגלעד.
עלייתו של טראמפ לנשיאות ארצות הברית תרמה רבות לפופולריות של הסדרה, והכהונה שלו שימשה זרז מוחשי אל עבר הדיסטופיה המתוארת ב"סיפורה של שפחה". היעלמותו מהנוף הציבורי נעשתה כמעט באחת, וכמי שנוטים לשכוח מהר - היא הייתה עשויה להרחיק אותנו רגשית מהעלילה. אלא שהפטריארכיה וזרועותיה הרעילות היו כאן לפניו וישארו עוד הרבה אחריו - תזכורת חותכת לרלוונטיות שממשיכה להתקיים.
גם בעונתה הרביעית "סיפורה של שפחה" היא טלוויזיה משובחת ואינטליגנטית, מייאשת ודכאנית, וסוד הקיום שלה מצוי באיזון העדין של שני החלקים האלה. בתחילת הדרך הצהירו הכותבים שזו הולכת להיות ריצה למרחקים ארוכים, אבל כדי להמשיך לשרוד - הסדרה תצטרך לתת לנו קצת יותר ממעגל הסבל הקבוע ומצילומי התקריב המהפנטים. שבירת הקווים המשרטטים את היקום של "שפחה" תבטיח שנהיה שם גם בקו הסיום.
