הקורונה העצימה את אחת הטרגדיות של המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות – הבריחה מפורמט האלבום. כשמוזיקאים מפסיקים להקליט ונצמדים רק ללהיטי העבר שלהם, הם מחשבים את קיצם לאחור גם כשהכסף זורם יפה מההופעות (כשעוד היו כאלו). בתחילת המגיפה, לא מעט חובבי מוזיקה עברית ניסו להתנחם בכך שעצירת ההופעות הכפויה תשלח חלק מהמוזיקאים אל שולחן הכתיבה והאולפן ובמקום יומן ריק יתמלאו מחברות בשירים חדשים, אך בינתיים עוד לא נראו התוצאות של כך. גם בחו"ל כמעט ולא מופיעים, והפסטיבלים וסיבובי ההופעות הגדולים נדחו עד יעבור זעם. אבל שם ממשיכים לצאת אלבומים כאילו אין נגיף.
בשישי האחרון יצאו שניים חדשים - לקילרז ולברייט אייז. כנראה שהאנשים שעומדים מאחוריהם מבינים שלמושג "אלבום" נותרה זכות קיום גם ב-2020, ולא משנה מה הדרך שבה מאזינים לו. המגמה אכן מעודדת, אבל לפחות במקרה של הקילרז מדובר בעיקר בהחמצה, כיוון שיכלו לנצל את העצירה הזאת כדי לחשב מסלול מחדש, או ליתר דיוק - לשוב להתחלה.
קצת כמו לאס-וגאס, העיר שבה הם נוסדו, גם הקילרז הם לא יותר מהבטחה לזכייה גדולה שמתבררת במהירות כמפח נפש. ב-2004, כשיצא Hot Fuss, אלבום הבכורה המרענן שלהם, הם סומנו כאחת החוליות החשובות שיכולות (וצריכות) להשיב את הרוק למרכז הבמה. במפרשים שלהם נשבו אז האנרגיות של ברוס ספרינגסטין, הרומנטיקה המהנה והמצועצעת של דוראן דוראן, הפומפוזיות של אדם אנט, הנטיות המרקידות והאפלות של ניו אורדר והיכולת לפתח שירי אצטדיונים סוחפים א-לה יו-2. העתיד נראה (ונשמע) זוהר, ואפילו בבריטניה התאהבו בחבורה הכל-אמריקנית הזו. רק שבהמשך, הסולן, ברנדון פלאוורס וחבריו סובבו את הספינה שלהם לעבר אזורי הנוחות והסתמיות שבהם פועלת קולדפליי כבר שני עשורים. התפנית הזו לא הייתה אנדמית לקילרז. רבים מהרכבים שצמחו באינדי בראשית המילניום הפכו בעשור הקודם למעצמות נפוחות שמייצרות פופ שטחי שרק עושה קולות של גיטרות (הקילרז אפילו נפרדו מהגיטריסט המייסד דייב קונינג, לפני כמה שנים). אלא שאצל הקילרז השינוי היה קיצוני במיוחד, ובעיקר, נטול חן.
עוד ביקורות מוזיקה:
לרוב, כשחברי להקות מוציאים אלבומי סולו, הם עושים זאת כדי לפרוש את משנתם האמנותית במקביל למסלול שבו שטה חללית האם. אצל הקילרז זה עבד טיפה אחרת: הפופ הריקני שפלאוורס יצר בשני אלבומי הסולו החלשים שלו שטף בהדרגה גם את הלהקה, וכמעט איים להטביע אותה. אם לפני עשור וחצי הם עוד נתפסו כהרכב אינדי עם חיבה לקלידי סינת' פופ, הרי שהדבר החיובי היחיד באלבומם הקודם מ-2017 היה שמו (Wonderful Wonderful). פלאוורס הפך לטווס - מתהדר בנוצות הכי יפות בטבע, מייצר תועפות של רושם, אבל לא מסוגל להתרומם אפילו חצי מטר מעל הקרקע.
החדשות הטובות (יחסית) הן שגם באלבום החדש והשישי שלהם, Imploding the Mirage, הרוח של ספרינגסטין האייטיזי עוד נושבת, כמו למשל ב-Dying Breed או ב-My Own Soul's Warning. אבל בעוד שהאליל שלהם מיטיב להתחדש ולהפתיע גם אחרי קרוב לחמישים שנות קריירה, הקילרז נצמדים לאותן נוסחאות שהפסיקו לרגש כבר לפני עשר שנים. הם תמיד נתלו על כתפי ענקים – בעבר, כשפלווראס נתקע במחסום כתיבה הוא פנה לבונו. הפעם, הם גייסו את לינדזי בקינגהאם, האיש שבאמצע הסבנטיז הפך את פליטווד מק מהרכב בלוז בריטי ללהקה קליפורנית נוטפת להיטים, ובעזרתו הם מציגים את אחת מנקודות האור של האלבום - השיר Caution. אורחת נוספת שנעים לגלות כאן היא קיי.די לאנג, שמגלמת את אמו של פלאוורס בדואט היפה Lightning Fields. ב-Fire In Bone הם מזכירים את הגרוב הרזה של הטוקינג הדס, ועל אף שהם נשמעים יותר כמו חיקוי ופחות כמחווה, זה עובד. לא פעם נדמה שהקילרז הם כמו מתבגרים שקונים חולצה עם הדפס של דיוויד בואי או ג'וי דיווז'ן, אבל לא טורחים להאזין אפילו לשיר אחד שלהם.
פלאוורס כבר לא גר בווגאס, אבל משהו מהרוח שלה נשאר בו. האלבום החדש אמנם מציע כמה רגעים שבטח יזכירו לגרעין הקשה של מעריצי הקילרז שהם חזרו הביתה, אבל גם אחרי כמה האזנות קשה להשתחרר מהתחושה כי מדובר בעיקר בחיקוי נוצץ שנועד למשוך אותך להיכנס פנימה ולהמר. לפחות כאן ההפסד מסתכם רק ב-42 דקות מהיום שלכם.
בין וגאס לאומהה, העיר שממנה מגיע קונור אוברסט, סולן להקת ברייט אייז, מפרידים כ-2,000 קילומטרים. אבל נדמה שהמרחק בין הקילרז של פלאוורס לברייט אייז של אוברסט הוא כפול. לא בטוח אם אוברסט ישב פעם לקפה עם בן עירו, אורקל ההשקעות וורן באפט, אבל הוא בטח יודע שמוטב לא לשים את כל הביצים באותו הסל. וכך, לצד הובלת ברייט אייז, הוא יצא לקריירת סולו יפה והשתתף בלא מעט פרויקטי צד שהפכו בהדרגה לעיקר. עכשיו, אחרי תשע שנים ארוכות מאוד, הוא מוריד את ברייט אייז מהמדף ומנקה את האבק.
להקה שחוזרת לפעילות אחרי תקופה כה ארוכה יכולה לבחור באחת מ-3 הדרכים הבאות: להמשיך מאותה נקודה, לשבור את הכל ולהתחיל מחדש, או לחזור להתחלה. באלבומם העשירי והחדש, Down in the Weeds Where the World Once Was, ברייט אייז בחרו באפשרות השלישית - ופגעו בול.
ברוח התקופה, אוברסט אמר באחד מהראיונות לקידום האלבום שהוא מקווה כי המוזיקה שלהם תגרום לאנשים להרגיש קצת פחות לבד. קיווה וצדק. כבר בשיר השני כאן, Dance and Sing, השלישייה מוכיחה עד כמה ההמתנה הארוכה השתלמה. כשאוברסט שר "חייבים להמשיך כאילו שזה לא הסוף / צריך להשתנות כי החיים שלך תלויים בזה", הוא לא נשמע כמו נביא שקר שמפזר ממבו ג'מבו ניו-אייג'י, אלא כאחד שבאמת מנסה לספק לקהל שלו מעט תקווה בימים סוערים אלו. כמו אצל הקילרז, גם המוזיקה של ברייט אייז מהדהדת פה ושם אייקון כתיבה אמריקני. אך בעוד שהראשונים משתמשים רק במעטפת הבומבסטית של ספרינגסטין של לפני 35 שנה, אצל החבורה מאומהה זהו בעיקר דילן המאוחר - זה שכותב שירים לעצמו בתקווה שגם הקהל יתחבר, ולא להפך.
חברי ברייט אייז עדיין מאמינים שגם ב-2020 הרכב אינדי יכול להישמע נהדר עם כלים אקוסטיים בלי להידרש כמעט לפעלולי קלידים וחשמל. גם כשאלו כבר מצטרפים, הם לא מכסים על הסאונד החם וההגשה האינטימית, אלא רק מעצימים אותם. כמו למשל ב-One and Done היפיפה שבו כלי קשת נוגים ופסנתר חרישי מלווים את השירה השברירית של אוברסט. ב-Mariana Trench היפה לא פחות (והדבר הכי קרוב ללהיט פוטנציאלי), ניתן לאתר רמזים של ניו וייב, ובעיקר שורה נהדרת כמו "כשהאנוכיות היא מטבע / אנשים מוציאים יותר ממה שהם מרוויחים". למרות המינימליזם שמנחה אותם, ברייט אייז מצליחים לא פעם להעשיר אותו מבלי לגלוש לקיטש. ב-Persona Non Grata, למשל, הם משתמשים בחמת חלילים מבלי להישמע כמו חיקוי בומבסטי לפסקול של "לב אמיץ".
באלבום החדש יש לא מעט רגעים יפים, ואחד המרשימים שבהם מגיע בסוף. Comet Song, על חמש וחצי דקותיו, הוא הצדעה לתזמורים המרהיבים שהביטלס כל כך אהבו לייצר באולפן. לא מעט הרכבים היו קורסים עוד בשלב הרעיון, אך ברייט אייז חותמים איתו אלבום נהדר שהיה שווה להמתין לו בסבלנות כמעט עשר שנים.
