בשנת 1954, עמוס בתווים של יצירותיו, נפגש המלחין הארגנטינאי אסטור פיאצולה בפריז עם נדיה בולאנז'ה, שנחשבה אז למורה הטובה ביותר בעולם לקומפוזיציה. "היא החלה לקרוא את כתבי היד שלי", הוא סיפר בריאיון עבר, "ולפתע עצרה ופנתה אליי: 'זה כתוב היטב', אמרה, לקחה פסק זמן והוסיפה: 'כאן אתה כמו סטרווינסקי, כאן כמו ברטוק, כאן ראוול, אבל את פיאצולה אני לא מוצאת בכל הדפים האלה'. היא החלה לתחקר אותי על חיי הפרטיים. התביישתי לספר לה שאני עוסק בטנגו. לבסוף לחשתי, 'אני מנגן במועדון לילה'. לא רציתי לומר את המילה קברט. 'מועדון לילה, כמובן, זה כמו קברט, לא?', שאלה. 'כן', עניתי. לא פשוט לנסות לשקר לה. 'אתה אומר שאתה לא פסנתרן, אז על איזה כלי אתה מנגן?', לא רציתי להזכיר את הבנדונאון, הייתי משוכנע שאם היא תשמע את שם הכלי, היא תעיף אותי מן הקומה הרביעית לרחוב. בסוף התוודתי. היא ביקשה שאנגן כמה תיבות של טנגו שחיברתי. ניגנתי את 'טנגו טריומפל'. עיניה נצצו, היא אחזה בידי ואמרה לי: 'זה פיאצולה!'. באותו הרגע לקחתי את כל המוזיקה שחיברתי במשך עשר שנים ושלחתי הכל לעזאזל".
פיאצולה, שבימים אלו מציינים ברחבי העולם את יום הולדתו ה-100, הוא ללא ספק אחד המלחינים הפופולריים של המאה ה-20. את המוזיקה שלו מנגנות עד היום התזמורות החשובות בעולם וגם הפסנתרן דניאל בארנבוים, הכנר גדעון קרמר, הצ'לנים מסטיסלב רוסטרופוביץ' ויו יו מה ניגנו את צליליו האייקונים. "אפשר לומר שפיאצולה חיבר יצירה אחת וכל היצירות נובעות מאותו טנגו חדש", מסביר המלחין משה זורמן את סוד קסמו, "אבל במוזיקה שלו יש כל כך הרבה אקספרסיביות וחיוניות - גם בקצב וגם במנגינה הכובשת והנוגעת ללב".
ההתחלה של פיאצולה הייתה צנועה. עד שהגיע לאותו רגע מכונן אצל בולאנז'ה, הוא עבר כמה וכמה תחנות בחייו. הוא נולד במאר דל פלטה בארגנטינה, אבל את רוב שנות ילדותו העביר עם משפחתו בניו יורק, שם למד לשלוט בארבע שפות: ספרדית, אנגלית, איטלקית וצרפתית. כשהיה בן שמונה אביו הביא לו במתנה את הבנדונאון, עליו נזכר ואמר פעם: "זה היה מכשיר שלא ראיתי מעודי. אבי תלה אותו על הכתפיים שלי ואמר: 'אסטור, זה הכלי שעליו מנגנים טנגו ואני רוצה שתלמד לנגן בו'. התגובה הראשונה שלי הייתה למחות. טנגו הייתה המוזיקה שהוא הקשיב לה מהרגע שחזר הביתה מהעבודה ועד שהלך לישון. לא אהבתי אותה". אך אביו התעקש ומצא לבנו מורה - פסנתרן הונגרי, תלמידו של רחמנינוב, לא פחות. תוך זמן קצר פיאצולה הצעיר שלט בכלי באופן מושלם והתקבל כמחליף לתזמורת הטנגו המובילה בארגנטינה של אניבל טרוילו, ושינן את כל קטעי הסולו של הבנדונאון מתוך תקווה שיום אחד יהפוך לנגן קבוע. כשהיה בן 14 הציע לו קרלוס גרדל, גדול מלחיני הטנגו בארגנטינה, להצטרף לסיור בינלאומי של התזמורת שלו אך למזלו של פיאצולה, אביו התנגד עקב גילו הצעיר, וכך מנע ממנו, בדיעבד, לעלות על טיסה שהתרסקה בדרך למסע ההופעות עם כל נגני התזמורת עליה. "אילו הצטרפתי לנסיעה", אמר פיאצולה על המקרה, "הייתי אולי מנגן נבל עם המלאכים ולא בבנדונאון". בגיל 19 עזב את בית הוריו והעתיק את מקום מושבו ופעילותו לבואנוס איירס. הוא התקבל כנגן בתזמורות טנגו מפורסמות ובשלב מסוים התחיל לחבר טנגו משלו. אך אותן יצירות ראשוניות עברו עיבוד של מנהלי התזמורות שבהן עבד, מחשש שהמוזיקה החדישה והמודרנית שלו תבריח את הרקדנים שנשארו נאמנים למסורת השמרנית של הטנגו.
בתחילת שנות ה-40, פיאצולה פגש את הפסנתרן היהודי הנודע ארתור רובינשטיין, וזה הציע לו ללמוד אצל אלברטו חינסטרה, מי שהיה באותם ימים המלחין החשוב בארגנטינה. פיאצולה היה תלמידו הראשון ושהה במחיצתו כחמש שנים. באותה התקופה הוא נטש את הבנדונאון ואת הטנגו, למד את המוזיקה של ברטוק וסטרווינסקי ועבר הכשרה כמנצח. בשנת 1953, בהמלצת חינסטרה, הוא חיבר עבור תחרות את היצירה "בואנוס איירס" לתזמורת סימפונית מלאה עם שני בנדונאונים, וזכה בה במקום הראשון. אך קונצרט הזכייה עצמו הפך לשערורייה וגרם לשוחרי המוזיקה הסימפונית הצרופה להתעמת עם שוחרי המוזיקה החדשה של פיאצולה. בעקבות המקרה, פיאצולה נסע לפריז, שם פגש לא רק את בולאנז'ה אלא גם את נגן הסקסופון ג'רי מאליגן והשמינייה שלו, שבהשראתה הקים פיאצולה שמינייה משלו בבואנוס איירס. בפריז הוא גם הקליט לראשונה מוזיקה משלו לתזמורת מיתרים ובנדונאון, ויצר מהפכה קטנה כשהחליט לנגן בעמידה כשרגל אחת ניצבת על כיסא. עד אז, ניגנו הבנדונאוניסטים בישיבה. "בישראל מכירים את פיאצולה מהשנים המאוחרות שלו", אומר אדוארדו אברמסון, נגן הבנדונאון הבכיר בארץ, "אבל בעשרות האלבומים שלו אפשר לשמוע את פיאצולה המוקדם עוד מהתקופה של טנגו הקלאסי של קרלוס גרדל. כבר בהקלטות הישנות הללו אפשר לשמוע את הכישרון הענק שלו". ב-1955 חזר לארגנטינה והקים תזמורת מיתרים ואת אותה "שמיניית בואנוס איירס", שהייתה לציון דרך חשוב בפרשת החיים האמנותיים שלו ובתולדות הטנגו. מאז, לא שב לעברו המוזיקלי האחר.
בבואנוס איירס לא קיבלו אותו כגיבור. בעיר הבירה הארגנטינאית האמינו שאפשר לשנות כל דבר במדינה, רק לא את הטנגו. אבל פיאצולה התעקש על היושרה האמנותית והחזון שלו, ויתר על הרקדנים והזמרים שהיו מתלווים לטנגו והפך את הטנגו החדיש שלו ליצירת אמנות עצמאית. בדרך לשם הוא מצא את עצמו במאבק מול חזית עיקשת שכללה את התקשורת, חברות התקליטים המקומיות ואת אנשי הטנגו הוותיקים שחששו שהוא יקפח את פרנסתם, והפך מושא להשמצות ואפילו התקפות פיזיות. אולם מה שהשמרנים הארגנטינאים לא אהבו התקבל באהדה באירופה ובצפון אמריקה וכן אצל לא מעט ארגנטינאים מתקדמים יותר. הם ראו בחידושיו של פיאצולה מהפכה שכמותה רצו לראות גם בשלטון בארצם.
לאחר שלוש שנים החליט לעזוב שוב את ארגנטינה ויצא לניו יורק, שם עבד כמעבד מוזיקלי. כשהתגורר בעיר קיבל את הידיעה על מות אביו בבואנוס איירס, דון וינצ'טה שכונה גם "נוניניו". רחוק אלפי קילומטרים ממנו, פיאצולה חיפש דרך להנציח אותו ופנה לטנגו "נוניניו" שחיבר בפריז ב-1954. הוא עיבד את היצירה מחדש אך שמר על התבנית הקצבית והוסיף קטעים מלודיים מתמשכים ובהם צלילים נוגעים ללב היוצרים קינה חנוקה ומיוסרת. בכיו העצור של הבן על מות אביו מצא את ביטויו בשמונה תיבות המנוגנות ברצף, במה שהפכה לאחת היצירות המפורסמות ביותר שלו - "אדיוס נוניניו". זהו בכי זועק ללא דמעות, מעשה אמנות שהיה לציון דרך לא רק במוזיקה של פיאצולה, אלא אחד הביטויים היפים ביותר של המוזיקה הארגנטינאית בכלל.
בשנת 1963 פיאצולה הקליט לראשונה יצירה עם תזמורת סימפונית מלאה - "שלושה מחולות טנגו סימפוניים", בניצוח פול קלצקי. הקלטה זו והתקליט "אל טנגו", שנעשה כמחוות ידידות לסופר חורחה לואיס בורחס, היו לציוני דרך חשובים נוספים. הוא המשיך להקליט ועבד גם על יצירות טנגו עם זמרים. בשנת 1972 הופיע לראשונה בחייו על במת "תיאטרון קולון", אולם הקונצרטים הנחשב של ארגנטינה. את תקופת השלטון הצבאי בארגנטינה בין השנים 1976 ו-1983 העביר פיאצולה באיטליה, שם, בחסות רשות השידור האיטלקית, עבד עם תזמורת קאמרית איתה הרגיש כי מצא את הזיווג המושלם - הרכב מצומצם שבאמצעותו הוא יכול להביע עושר רעיונות. באותה התקופה המשיך להתנסות בצורות מוזיקליות מורכבות וחיבר אופרה ואורטוריה שהועלו ברחבי אירופה, וכן את אחת היצירות החשובות שלו מאותה התקופה - Libertango ("טנגו החירות") המצליח.
מאמצע שנות ה-70 ועד שנות ה-90, הפופולריות של פיאצולה נסקה. הוא הקים מחדש חמישייה והתנסה לאורך הדרך בצלילים אלקטרוניים שונים תוך שילוב סינתיסייזר ובס חשמלי לצד פסנתר, בנדונאון, כינור, תופים ועוגב, ולעתים החליף את הכינור בחליל או בסקסופון, ובמקביל המשיך לעבוד עם הרכבים סימפוניים. הוא יצא לסיורים באירופה, צפון אמריקה והמזרח הרחוק, וגם לישראל הגיע וניגן בפני אולמות מלאים. "הופעותיו היו חלק מן העניין עצמו. כוחו הרב כמאלתר הפך כל הופעה לחד פעמית", אומר אברמסון. על פי פיאצולה, הטנגו החדש שלו היה חיבור בין "טנגו, טרגדיה, קומדיה ובית זונות". המוזיקה שלו הייתה תמהיל מוצלח של ג'אז וחדשנות, כזו שמייצרת רגישות, נוסטלגיה, תקווה, קנאה, בגידה ואמון. או כפי שהמשורר הצ'יליאני פבלו נרודה סיכם זאת: "טנגו היא עבודת כפיים, זיעה ועשן, ניחוח חבצלות וריח שתן, טובלת במעשים החוקיים והלא חוקיים שלנו".
