בשנים האחרונות, תעשיית הבידור האמריקנית היא המקום שבו מהפכות חברתיות מתחילות. תנועת MeToo באה כתגובה לחשיפת פרשת המפיק הארווי ווינשטיין, ובעקבותיה הגיעה גם פריצת דרך במעמד האישה בהוליווד. גם פתיחות לקהילה הלהט"בית על כל גווניה היא מגמה שהתחילה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון בארצות הברית. אבל לא רק מאבקים מגדריים - גם קידומם של יוצרים ממוצאים שונים ובעלי צבע עור שונה קיבל דחיפה משמעותית, בעקבות סרטים וסדרות טלוויזיה המזוהים עם אפריקנים-אמריקנים, אסיאתים, אינדיאנים ואחרים. יש מי שרואים בכך ביטוי ראוי ורצוי של רגישות לאחר, גיוון חברתי ושילוב, אחרים רואים בכך אפליה מתקנת ברוח הפוליטיקלי קורקט - ויש מי שמתבונן מהצד ורוצה גם להשתתף בחגיגה הזאת: שחקנים, במאים ומפיקים ממוצא יהודי, כמו גם ממלאי תפקידים אחרים בתעשייה, מבקשים להגדיר את עצמם כמיעוט אתני שראוי לייצוג משלו על המסך ועל הבמה. זהו אחד המניעים להקמת קבוצת הפייסבוק JAM, ראשי תיבות של "יהודים באמנויות ובמדיה" (Jews in the Arts and Media).
קבוצת JAM הוקמה לפני קצת יותר משנה והיא מונה כמעט 700 יוצרים מתחומים שונים של תעשיית הבידור - כולם יהודים כשרים, פחות או יותר. מצד אחד, הקבוצה נועדה ליצור קהילה ושיתופי פעולה בין אמנים, קולנוענים, שחקנים ואנשי מקצוע יהודים, ומצד שני, ליצור קבוצת לחץ משפיעה על קידום מעמדם של היהודים בתוך השיח התרבותי - ובאופן ממוקד יותר מאחורי הקלעים של הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון האמריקנים. אלו הן המטרות שעמדו לנגד עיניה של השחקנית והבמאית שארה אשלי זייגר, כשהחליטה לעשות מעשה ולייסד את הקבוצה בפייסבוק. "אני יהודייה שעובדת בתעשיית הבידור, ושמתי לב שלמרות שיש הרבה יהודים בתעשייה - לא נוצרה קהילה עבורנו", מסבירה זייגר בראיון ל-ynet.
"לפני כמה שנים כתבתי והפקתי מחזה שנקרא Roughly Speaking ומבוסס על שיחות בבתי תמחוי. השתתפו בו הרבה אפריקנים-אמריקנים, ודרכם נחשפתי לפעילות ברשתות החברתיות שמוקדשות לקהילה השחורה בתעשיית הבידור. הייתי מתבוננת בהם מהצד, בלי להשתתף בדיונים, כי אני לא שייכת לקהילה הזאת. קהילת התיאטרון השחורה בניו יורק היא בועה מדהימה, מכיוון שהם מאוד תומכים אחד בשני, מכירים אחד את השני ועוזרים אחד לשני. ואז, במהלך ארוחת ערב עם חברתי התסריטאית היהודייה שרון קופר, דיברנו על זה ופתאום חשבתי לעצמי - כמה מדהים זה יהיה אם גם לנו היהודים תהיה קהילה בתעשיית הבידור? הרעיון היה להתחיל בקטן, עם קבוצת פייסבוק, ובאמצעותה להתרחב ולבנות קהילה - וכך לתמוך ולקדם אחד את השני".
זייגר נולדה בפילדלפיה למשפחה יהודית ציונית, ובצעירותה הייתה פעילה בתנועת הנוער של בני ברית וכן בפדרציה היהודית ובארגונים אחרים. היא ביקרה בישראל פעמים רבות ויודעת עברית. בשנים שחלפו מאז היא עברה לניו יורק, שם היא כיום גרה, עובדת וגם ממתינה לבואו של ילדה הראשון, אותו תלד בעוד מספר חודשים. כיוצרת היא כותבת, מפיקה ומביימת בעיקר סרטים קצרים, אבל גם פרויקטים לתיאטרון. היא לרוב מלהקת את עצמה לדמויות הראשיות, אבל גם זכתה לגלם תפקידים קטנים בסדרות כמו .The Last O.G עם טרייסי מורגן וטיפאני האדיש, בדרמה המשפטית "בול", וכן במערכונים של ערוץ CollegeHumor. לאחרונה אף גילמה את המורה מיס לייבוביץ' ב"הקנוניה נגד אמריקה", המיני-סדרה המדוברת של HBO על פי ספרו של פיליפ רות, שמתאר תרחיש היסטורי אלטרנטיבי מנקודת מבטה של הקהילה היהודית בניו ג'רזי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לצד ההתרשמות החיובית מפעילות של אחרים, זייגר מספרת כי תחושה צורבת של אכזבות בקריירה שלה היא שדחפה אותה ליוזמה. "בוא נודה באמת, אני שחקנית גדולת מימדים ויהודייה. כמות היוצרים שיחפשו ללהק מישהי כמוני היא מזערית. זאת המציאות. אבל אני חושבת שהצלחתי להוכיח לאנשים שיש בי יותר מאיך שאני נראית. ב'הקנוניה נגד אמריקה' הייתה לי הזדמנות לשחק דמות יהודייה, משהו שמעולם לא קרה לי. אבל ניכר היה לי שיהודים - לרוב שחקניות יהודיות, ולפעמים גם גברים - לא מלוהקים לתפקידי יהודים, למרות שאלה הסיפורים שלנו. התחלתי להיות עירנית לכך".
"מלהקים כועסים שאני בכלל מעזה להגיש מועמדות לתפקידים שאני לא מזוהה איתם אתנית - אבל גם לא מלהקים אותי לתפקידי יהודיות"
הטענות של זייגר ורבים מחברי הקבוצה לא מתיישרות עם האחוז הגבוה מאוד של יהודים מבין מקבלי ההחלטות בהוליווד - יוצרים, מפיקים, מנהלי אולפנים. את "הקנוניה נגד אמריקה" הביא למסך דיוויד סיימון היהודי, ובין המפיקים אפשר להבחין במייגן אליסון, ג'ף קירשנבאום, סוזן גולדברג וג'ו רות היהודים. "נכון שהיוצרים בדרך כלל יהודים, אבל גם הם לרוב יעדיפו ללהק שחקנים לא-יהודים לדמויות. זוהי הנורמה. אז כשהיום בעולם שלנו יש כמיהה לאותנטיות - וזה דבר חשוב - אז מטריד אותי ששוללים זאת מאיתנו היהודים. אנחנו מיעוט אתני כמו כל אחד אחר", היא אומרת, "לא מבינים את המקום שבו אנחנו נמצאים בתעשייה. הם לא רואים את מה שאני רואה. כשהתחלתי את הקריירה שלי כשחקנית בניו יורק, המלהקים החשיבו אותי כבעלת אתניות לא ברורה, והוזמנתי להיבחן לשלל תפקידים מגוונים ממוצא כזה או אחר, אבל אף פעם לא למוצא שלי כיהודייה. ואילו היום מלהקים כועסים עליי שאני בכלל מעזה להגיש מועמדות לתפקידים שאני לא מזוהה איתם אתנית".
את מרגישה שהיהודים נדחקים מחוץ לשיח של פוליטיקת הזהויות בארצות הברית?
"ההעדפה הברורה היא ללהק שחקנים בעלי רקע דומה לזה של הדמויות, ולמרות זאת, שחקנים לא-יהודים ממשיכים לקבל בקשות לגלם דמויות של יהודים. אם זה המצב בנוגע למיעוטים אתניים אחרים, למה לא מתייחסים אלינו באותה הדרך? יש פה איפה ואיפה, וכשהאנטישמיות בעולם גואה ואנשים לא מבינים מי אנחנו - זה לא מועיל שיהודים לא מלוהקים כדי לספר את סיפוריהם שלהם. אין הבנה שאנחנו קהילה מגוונת ומורכבת, והמלהקים עושים המון טעויות בדרך. כך, למשל, הייתה קריאת ליהוק לסדרה של אמזון שבה חיפשו מישהו יהודי דובר פולנית כדי שיגלם דמות של ניצול שואה, למרות שבזמנו היהודים דיברו ביניהם בעיקר יידיש, לא פולנית. זו תוצאה של תחקיר רשלני".
אולי הסיבה היא הטייפקאסט. בניגוד לדמויות של שחורים, אסיאתים או אינדיאנים, ליהודים אין מראה מובחן.
"כל מיעוט אתני בשנים האחרונות תבע לעצמו את הזכות לאותנטיות, כדי שלפחות ינסו להיות קרובים ככל האפשר למקור בליהוקים. עבור יהודים זו סוגייה מסובכת בהוליווד, מכיוון שאתה צריך לבחור בין למתג את עצמך כיהודי או כשחקן אמריקני לכל דבר. בנוסף לכך יש הרבה יהודים בארצות הברית, בעיקר אשכנזים, שנתלים בהיותם לבנים ומקווים שזה יגונן עליהם. הם ברובם מגיעים מצד אחד של המפה הפוליטית. כמובן שאף אחד לא ראה בהם 'לבנים' לפני שנים רבות בגרמניה. אם למשל נסתכל על קהילת הקולנוענים הלטינים, חשוב להם ללהק שחקנים שמזוהים אתנית עם הדמויות, למרות שקשה לאפיין אותם מבחינת מראה. אבל הם רואים בכך חשיבות גדולה".
אבל מבחינת הטייפקאסט, שחקנים יהודים יכולים גם לגלם דמויות לבנות קתוליות.
"זה החלק החמקמק של תפקידים שלא קשורים לדתות ספציפיות. אבל כשיש תפקידים שקשורים ישירות לדת, יהודים לא יקבלו אותם".
כשמיעוטים אחרים כמו האפריקנים-אמריקנים, האסיאתים וכו' תובעים לעצמם תפקידים - הם עושים זאת מעמדה של תיקון עוולות עבר בתרבות, שלא היו מנת חלקם של היהודים.
"אנחנו היהודים נשארנו מאחור בשיח על אתניות ועל הזיהוי שלנו כמיעוט, ורק כשאנחנו מותקפים על רקע אנטישמי שמים אלינו לב ולוקחים אותנו ברצינות. לא חסרים סיפורים על דמויות יהודיות, אלא שהן לא מזוהות בהקשר האתני שלהן והרקע הזה מיטשטש בדרך, בעוד שדמויות ממוצאים אחרים מופיעות לרוב כייצוג של הקהילה ממנה הן באות. ב'המין החזק', הסרט הביוגרפי על רות ביידר גינסבורג (אותה גילמה פליסיטי ג'ונס, א"ב), היהדות שלה טושטשה למרות שהייתה חלק גדול מחייה. לעומת זאת, יש סדרה כמו 'המורדת', שהצליחה בנטפליקס אבל הסיפור היה על גיבורה שבורחת מהקהילה שלה.
"היהודים נשארו מחוץ לשיח הציבורי, ולמרות שיש שאומרים שעדיף להותיר את הנושא הזה מחוץ לתודעה - אני לא חושבת כך. המציאות היא שיש מפיקים שאומרים שאם יש דמויות יהודיות - אז אסור ללהק שחקנים יהודים שיגלמו אותן. כך שאני חושבת שבניגוד לקבוצות אחרות, ייצוג הולם של יהודים לא מקבל תשומת לב. זה משהו שחשוב לכל מיעוט אתני - להיות אותנטי ונאמן לאמת ככל האפשר, וללהק את השחקנים המתאימים לכך - אבל אנחנו נזנחים. הקהל הלא-יהודי לא מודע לזה, ועצוב לי שמקבלי ההחלטות - ראשי האולפנים היהודים, והמפיקים והבמאים היהודים והמלהקים היהודים - לא רואים בכך חשיבות בכלל".
כשהיא נשאלת לגבי מקורות ההשראה שלה כשחקנית יהודייה, זייגר מציינת את שרה סילברמן, רייצ'ל בלום ("האקסית המטורפת") ונטלי פורטמן, שרק לאחרונה נבחרה ללהק יהודייה בסדרה The Woman on the Lake של עלמה הראל. "להיות אישה יהודייה שמשחקת אישה יהודייה זה ממש נדיר היום. אפשר ללכת חזרה עד להוליווד הקלאסית, כשהאולפנים רצו להשתלב ולהוכיח את עצמם אז הם עשו זאת תוך הלבנת היופי היהודי. שרה סילברמן ורייצ'ל בלום הן כאלה שמתבוננות בחיים שלנו דרך עדשה נכונה, בעוד שיש המון יהודים בתעשייה שבכלל לא יודעים שהם יהודים כי הם מנסים להסוות את זה. וינונה ריידר הייתה האישה היהודייה היחידה שלוהקה לתפקיד ראשי ב'הקנוניה נגד אמריקה'. וזה אירוני כי לאורך שנים היא ניסתה להסתיר את היהדות שלה, ואף שינתה את השם שלה (במקור הורוביץ, א"ב). אמרו לה לעשות זאת כדי לקבל יותר תפקידים בתעשייה".
אני מבין את זה ברמה האישית, אבל למה זה כל כך חשוב מבחינה תרבותית?
"כשילדות שחורות קטנות מסתכלות על ויולה דיוויס הן רואות בה השראה. הן רואות את עצמן שם ואני חושבת שיש סכנה שילדות יהודיות לא ימצאו לעצמן מושא דומה להערצה. זה מכתים את מי שאנחנו, כי זה הייצוג שלנו שהעולם כולו רואה. לנערה מקנזס שמעולם לא פגשה יהודים, כל מה שיש לה זה סדרות כמו 'גברת מייזל המופלאה'. ייתכן שתהיה לה דעה כזאת או אחרת עליה, אבל בסופו של דבר הייצוג עצמו לא מדויק כי השחקנית הראשית (רייצ'ל ברוסנהאן, א"ב) אינה יהודייה. זה חיוני מכיוון שהיום אנשים מתקשרים בכל מיני דרכים - הם לא רק צופים בטלוויזיה, הם גם עסוקים בטיק-טוק ובאינסטגרם, וזה היה יכול להיות מועיל מאוד אם שחקנית שמגלמת דמות יהודייה הייתה מפיצה מסרים למעריצים שעוקבים אחריה, כמו למשל לספר מה זה פורים. זה גם מספק מידע לציבור וגם ממסמס את החששות שלו".
קיבלתם תגובות שליליות מקבוצות דומות המזוהות עם מיעוטים אחרים שמרגישים מקופחים, גם ביחס ליהודים?
"כולם חושבים שאנחנו היהודים פריבילגים אבל חשוב שהם יראו שזה לא המצב. יש ספקטרום רחב של 'מה זה אומר להיות יהודים'. גם כשאנחנו מגבשים קבוצת לחץ, אני מדגישה שזה בית לכולם - אוכלי חזיר או יהודים כשרים, או יהודים שחורים. זה חלק מהעניין, הקבוצה נועדה לכנס את כולנו יחד במטרה להראות לעולם את השונות והגיוון בתוך הקהילה שלנו. הייתי רוצה לתרום לקשר בין יהודים לשאר המיעוטים, ולשמחתי לא נתקלתי כמעט בתגובות שליליות מקבוצות אחרות, ואם יש ביקורת - היא בדרך כלל באה מבפנים. אבל ברור שיהיו אנשים שיש להם בעיות איתנו. תמיד יהיו כאלה".
בפועל, איך קבוצת JAM יכולה לממש את המטרה שלשמה התכנסה?
"אנחנו צריכים להיות חלק מקהילה, כי כולם חושבים ש'אנחנו היהודים יכולים לנהל את הכול בהוליווד'. אבל זה לא נגיש לנו. אני לא יכולה להרים עכשיו טלפון לסטיבן ספילברג ולהגיד לו: 'אתה יהודי, אני יהודייה, בוא ניפגש לקפה'. זה לא עובד ככה. כל מה שאנחנו רוצים זה להיות חלק מהאקלים התרבותי, לכן היצירה של הקהילה שלנו אולי יכולה לשנות משהו".
"כל אחד מביא תבלינים שונים לבייגל"
בימים אלה, זייגר משלימה סרט קצר שכתבה והפיקה, I Mustache You, ושבו היא גם מככבת בתפקיד של יהודייה. במקביל, היא כבר עומלת על הפרויקט הבא, שבו יוצג תרחיש מנקודות מבטם של כמה דמויות יהודיות. דרך הקבוצה היא מקווה למצוא אנשים מתאימים שיצטרפו ומביעה תקווה שתהליך דומה יקרה גם עם הפקות גדולות יותר. "יש המון יוצרים יהודים צעירים שהיו צריכים לטפס במעלה הסולם כדי להצליח, אבל אני לא רואה ראשי אולפנים יהודים ומפיקים באולפנים שמסתכלים למטה במורד הסולם ומחפשים לקדם אחרים שאינם ברי מזל כמוהם. מה שנשאר לנו זה ליצור קהילה משלנו".
את מזהה עניין בקבוצה קרב יהודים רבי השפעה בתעשיית הבידור?
"אני מנסה לפנות לאנשים שאני מעריכה ולשכנע שאנחנו מקדמים משהו חשוב, ושיש צורך בהיכרות עם יותר מ-600 יוצרים, ובכך להניע אותם. למרבה הצער, לרוב זה לא עובד. יש לנו לא מעט יוצרים נחשבים בקבוצה - מפיקים בברודווי ולא מעט סוכנים ומלהקים שעובדים בפלטפורמות משמעותיות. זה נהדר כי זה עוזר לפתוח את הצינור, כך שאנשים ממעמדות שונים בתעשייה יוכלו לתקשר, בתקווה שאוכל להרחיב את הפעילות הזאת ולקחת אותה לרמה אחרת - לאפשר היכרות קרובה יותר ולעודד תקשורת חופשית בין החברים, מה שיאפשר גם הזדמנויות מקצועיות ותעסוקתיות. הלוואי וזה יגדל, אבל כדי שזה יקרה אנשים צריכים להצטרף ולהיות פעילים".
ומה עם ישראלים? את חושבת ששחקנים יהודים-אמריקנים יכולים לגלם דמויות של צברים? כולנו יהודים, אבל כל כך שונים.
"יהודים מגיעים מכל מיני מקומות ומגדירים את עצמם בכל מיני דרכים - כל אחד מביא איתו לבייגל תבלינים שונים, אבל בסוף כולנו יהודים ושווה לחגוג את זה. זה כמו שבקהילה האפריקנית-אמריקנית יש מישהו מגאנה או מישהו מסיירה לאון או ניגריה. כל אחד מגיע ממורשת אחרת, אבל כולם רוצים להשתייך לקבוצת זהות גדולה יותר. גם ב-JAM יש חברים מכל מיני עדות, מקומות ומקצועות שונים, ולמרות זאת אנחנו מוצאים שפה משותפת, ויש דיאלוג.
"כשמדובר בדמויות של ישראלים, אני חושבת שצריך להיות אותנטיים ככל האפשר, אז עדיף ללהק ישראלים. אבל אם זה לא עובד, אז השלב הבא הוא ללהק יהודים. אני יודעת למשל שבקהילה האפריקנית-אמריקנית יש זעם על כך ששחקנים בריטים שחורים מגלמים אפריקנים-אמריקנים. אז כן, צריך להיות הכי קרובים למקור, אבל ברור שיש גם גורמים נוספים. אי אפשר ללהק מישהו שהוא שחקן נוראי רק בגלל שהוא ישראלי או אמריקני. זה לא יעבוד. שירה האס לוהקה לסדרה על גולדה מאיר למרות שגולדה בכלל גדלה בוויסקונסין, אבל יש לה רקע של החוויה הישראלית - וזה עובד בשבילי. מצד שני, אם היו מלהקים שחקנית יהודייה מדהימה שגדלה בוויסקונסין, זה גם מקובל עליי".