עשר שנים אחרי שהתאבד בתא המאסר שלו, מצטרפת פרשיית דודו טופז רשמית למעגל החשיפות האינסופיות, זה שאחת לזמן מה מציף אל פני השטח הקלטות נדירות, עדויות חדשות ותמלילי חקירות. מעגל שמאכלסות חברות של כבוד כמו מלחמת יום כיפור, מותה של עפרה חזה, ילדי תימן ועכשיו גם דודו טופז. הצורך האנושי לשפוך אור והיגיון על אירועים חריגים ולא הגיוניים ממריץ אותנו - ואת התקשורת במקביל - להמשיך ולחטט בפרשיות גם עשרות שנים מאוחר יותר.
מתוך הפרק של "חשיפה" על דודו טופז
(באדיבות קשת)
הפעם זוהי תוכנית התחקירים החדשה של חיים אתגר, "חשיפה", שעלתה אמש (א') בקשת. סרט בן שני חלקים (השני ישודר ביום ד', 21:15), שעוקב אחר החודשים האחרונים בחייו של טופז - החל מהתקיפה הראשונה של מנכ"ל קשת, אבי ניר, ועד התאבדותו של טופז בתא המעצר. בקשת מסבירים את העיסוק בפרשה בכך ש"תיק טופז נפתח מחדש", הגדרה קצת ערטילאית - הרי החקירה הסתיימה מזמן, ואיש לא פתח את התיק מחדש. החוקרים התראיינו כי ראיינו אותם. ההתייחסות של קשת לפרשה בסרט הזה אכן נבחנת בשבע עיניים בגלל הקשר האישי שלה למקרה. בקשת מודעים לזה, ואולי זאת הסיבה שלמרות הרייטינג הגבוה שמן הסתם קיבל הסרט, לא שודרו במהלכו פרסומות, לפחות לא בחלקו הראשון.
אולי זו הקרבה האישית של אתגר לטופז, אולי הקשר האישי של קשת לפרשיה - כך או כך, "חקירה באפלה" לא לוקה בכשלים של רוב התכניות שמוביל אתגר, והיא עשויה היטב, מותחת למרות שכולנו מכירים 90 אחוז מהסיפור ובעיקר את סופו, ועושה שימוש מהפנט בחומרי ארכיון. לא מזיקה העובדה שטופז עצמו הוא איש כן מאוד וחשוף (תכונה שמן הסתם הוקצנה בחסות השימוש המוגזם שעשה בתרופות ובכימיקלים חוקיים וחוקיים פחות), שפותח חלון נדיר למאבק הנרקיסיסטי שהתחולל בתוכו במהלך התקופה הזאת, מאבק בין שיגעון הגדלות לצורך המתמיד באישור. מצד שני טופז הוא מקרה נדיר בו המציאות מאשרת לאדם, לפחות במהלך שנות הפריחה שלו והיו הרבה כאלו, ששיגעון הגדלות שלו מוצדק והוא אכן מורם מעם. הסרט מצליח להמחיש את כל אלה בבהירות מעוררת פלצות.
בזמן שכוכבים נולדים כאן ללא הרף, "חשיפה" נתנה שיעור מאלף על נפילתו של כוכב. בדרך כלל כוכבים דועכים נסוגים אל מחוזות אנונימיים יותר, חלקם מוותרים וחלקם ממשיכים להזין את עצמם במה שנשאר מהתהילה. עולם הבידור, היום אולי יותר מתמיד, מחליף מלכים בתדירות שנטפליקס מעלה סדרות חדשות. למעט ראיונות פה ושם, חלקם חשופים יותר וחלקם פחות, אנחנו לא באמת יכולים להבין מה עובר על האנשים האלה, שהרמנו והורדנו. הסרט על טופז מקעקע את המעשים שלו ובמקביל גם מספק הצצה אנתרופולוגית לנפש שלו, והצפייה במדרון הזה היא מצמררת. אנחנו מזדעזעים מביטויים שהיו מקובלים על חלקנו בזמנו - הוא אשכרה הלך לרענן שקד הביתה והזמין אותו למכות! ושידר את זה בטלוויזיה! - אבל אירועים לא פחות מצמררים עדיין מתרחשים מסביבנו (ותעיד ההשוואה בין טופז לנתניהו שחוזרת שוב ושוב ברשתות החברתיות ועלתה גם בקשת עצמה, במערכון של "ארץ נהדרת" בעונה הקודמת).
ומילה על חלקה של המשטרה בפרשה: הציר שבחרה ההפקה להניע סביבו את הסרט הוא החקירה המשטרתית - עדויות החוקרים על כל שלב בחקירה והדרך שבחרה להרשיע את טופז. אם יש נרטיב שחוזר על עצמו כמעט בכל דוקו-פשע ישראלי, ושמדהים אותי בכל פעם מחדש, הוא אוזלת היד של המשטרה.
חוץ מלכתוב להם באופן ברור שמדובר בו, טופז עשה הכל כדי להיחשף. שוב ושוב מסבירים החוקרים שטופז לא היה עבריין שמורגל בחדרי חקירות, בנורמות או בנימוסי השולחן של העולם התחתון. ובכל זאת, למרות אינסוף העקבות שהשאיר אחריו, המשטרה לא הצליחה לחבר בין התקיפות של אבי ניר, סוכן השחקנים בועז בן ציון ושירה מרגלית. גם כשמרגלית עצמה אמרה להם שלדעתה מדובר בטופז, הכיוון הזה לא נבדק לעומק. זה קרה רק כשטופז עצמו הלך צעד אחד רחוק מדי. אם יש שני לקחים שהייתי לוקחת מהסיפור הזה, ילדים, האחד הוא הסכנה שבשימוש לא נכון בתרופות פסיכיאטריות, בעיקר אצל אנשים עם אישיות גבולית, והשנייה היא שלא הייתי בונה על חקירה משטרתית כשאני מצפה להגנה.
