שורה של כלי נגינה שבורים שוכבים במערום במתנ"ס בירושלים, ולכל אחד מהם מצורף פתק שמתאר את מצבו: "יכול להתאים לאפקטים", "יחסית פועל", "מנגן פחות או יותר", "מנגן אם לוחצים מאוד חזק" והמעניין ביותר: "אולי אפשר להוציא סאונד אבל עדיף להפוך לכיור/משתנה/פסל". אלו הם רק חלק מהתיאורים של הכלים שנאספו מרחבי העיר, והמופיעים בפתיחת הסרט התיעודי "תזמורת הכלים השבורים" של הבמאי יובל המאירי. המערום לא נועד כדי להבחין בין כלי נגינה שאפשר לתקן או לזרוק, וכולם נאספו מראש דווקא בזכות הפגמים שלהם, לטובת קונצרט ייחודי של כלי נגינה פגומים.
במסגרת הקונצרט, שנקרא "שלם" והוצג לפני כשנה וחצי במסגרת פסטיבל מקודשת בירושלים, כמאה נגנים ביצעו שלוש יצירות מקוריות בעזרת כינורות עם מיתרים קרועים, פסנתר עם קלידים חסרים, חצוצרות חלודות, תופים חצי קרועים וכדומה. סרטו של המאירי, שיוקרן בפסטיבל דוקאביב שנפתח היום (ה'), עוקב אחר ההכנות לקונצרט בניהולו האמנותי של עמנואל ויצטום והמנצח תום כהן, עד לרגע השיא.
"ברגע ששמעתי על הרעיון חשבתי שהדרך לקונצרט יכולה להיות יותר מעניינת מהתוצאה עצמה", מסביר הבמאי את בחירתו בנושא, "רציתי לראות איך התהליך הזה קורה. זה היה פרויקט שיצאתי אליו עם הרבה אי ודאות, כי היו מלא תכנונים אבל לא ידענו איך הדברים יראו בסוף".
הרעיון לקונצרט מבוסס על מופע דומה שהתקיים בפילדלפיה, ומי שהביאה את לארץ הייתה מיכל ואעקנין, המנהלת האמנותית של פסטיבל מקודשת בזמנו. "היא כל הזמן חיפשה דרכים לספר את הסיפור של ירושלים. כשהיא נתקלה בפרויקט ההוא בפילדלפיה היא אמרה שזה משהו שצריך לעשות בירושלים כי הניסיון הזה של לייצר הרמוניה מתוך כלים שבורים ולא שלמים - זו החוויה שלה מהעיר. הכול קצת לא עובד וקצת חורק, ומצד שני העיר ממשיכה להתנהל, ממשיכה לנגן. היה ברור שברגע שמביאים את זה לירושלים אז כל הקונספט משתנה - פתאום אוספים כלים שבורים מרחבי העיר אז יש גם כלים אותנטיים שלא היו בקונצרט המקורי".
גם מאה חברי התזמורת השבורה באים מרקעים שונים בעיר. חלקם דתיים, חלקם פלסטינים ממזרח ירושלים, חלקם נגנים מקצועיים וחלקם חובבנים. "זה היה ממש מעורב ירושלמי", מסביר המאירי, "הרוב לא הכירו אחד את השני וזה היה מאוד מעניין כי חלקם גם לא דיברו את אותה השפה, וגם במוזיקה לא כולם תקשרו באותו האופן - היו נגנים בסגנון קלאסי מערבי לצד נגנים שניגנו מוזיקה ערבית שאין לה תווים".
איך ניגשת לתהליך התיעוד?
"כמו לסרט טבע. נכנסתי לג'ונגל הזה וניסיתי להתבונן ולתפוס כמה שיותר. הקונצרט עסק בדברים שבורים ואני חושב שככה גם בניתי את הסרט הזה, מכל מיני חלקים שבורים שראינו. די בהתחלה החלטתי לא לעקוב אחר גיבור אחד כי זה לא פרויקט של בן אדם אחד. ברגע שהבנו את זה היינו עסוקים בלתפוס רגעים, ובסופו של דבר אספנו מלא שברים של החוויה הזאת".
זו לא הפעם הראשונה שבה המאירי עוסק בחפצים ביצירותיו. במהלך לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב הוא יצר את הסרט "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה", שהורכב כולו מחפצים דוממים שתיארו את היום האחרון של אימו לפני שהיא הלכה לעולמה. הסרט, שהתחיל בכלל בתור תרגיל ניסיוני, התקבל לשלל פסטיבלים ברחבי העולם ואף זכה בפרס בפסטיבל סאנדנס. בהמשך הוא גם יצר את הצגת היחיד "צינורות", המובססת על סיפור קצר של אתגר קרת, שגם עוסקת בחפצים ובמשמעות שלהם בעולמו של היוצר.
"אני נמשך לאופי של חפצים ולהקבלה בין חפצים לאנשים. גם מערכות היחסים בין חפצים לאנשים מסקרנות אותי, במיוחד כשמדובר על חפצים לא מושלמים. למשל חצוצרה תקינה - אני יכול להתרשם מהצורה שלה והמוזיקה שלה, אבל אם יש בה משהו פגום זה נכנס לי ללב. אז לראות בן אדם שניגש לחצוצרה צולעת ומתאמץ להפיק ממנה איזשהו צליל וזה יוצא אחרת ממה שהוא ציפה - זה מאוד אנושי בעיני".
"בעיקר התאהבתי בכלים האלה כדמויות ובסופו של דבר אני רואה בדברים האלה את עצמנו, המקומות שאנחנו מגמגמים ומקרטעים ולא בדיוק מדויקים", הוא מוסיף, "בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו משווים את עצמנו למשהו, אני כקולנוען משווה את עצמי לכל מיני דברים שראיתי, ומה אני צריך להיות ואיך הסרט אמור להיות, וזו בדיוק השאלה איך חצוצרה אמורה לנגן. אמורים להיות לחליל שתיים-שלוש אוקטבות אבל לחליל הזה יש רק אוקטבה אחת וזה מהמם בעיניי - הבחירה להגיד שהאוקטבה הזאת היא האוקטבה הכי חשובה כרגע, כי זו האוקטבה שהכלי יכול לנגן".
אבל הסרט מספר לא רק על הכלים השבורים, אלא גם מביא את סיפוריהם של האנשים שמנגנים עליהם. "כשמזמינים נגנים לנגן על כלים שבורים מגיעים אנשים עם אומץ ונכונות להראות פגיעות. השברים הגלויים הם השברים של הכלים, אבל חיפשתי דווקא את השברים של האנשים עצמם", הוא מסביר.
היו אנשים שתפסו אותך במיוחד?
"הייתה מישהי בשם יעל דבורה, שניגנה על חליל שיש בו נזילת אוויר, שזה ביטוי מאוד פואטי בעיניי בפני עצמו, אבל מעבר לזה, היא בעצמה מתקשה בנשימה ונעזרת במחולל חמצן. היא החליטה לחזור לנגן בשביל להתאמן בנשימה, והחיבור שלה עם החליל היה ממש נוגע ללב. או לור, שמנגנת על אורגנית שאי אפשר להשמיע בה שני קלידים באותו זמן, רק אחד כל פעם. היא מספרת, שבבית היא מדברת ערבית, אבל בבית הספר שלה מדברים באנגלית ואת לימודי המוזיקה שלה היא עושה בעברית. שפה אחת בכל פעם. זה סוג של שבר סמוי, שנחשף באופן ממש עדין בין המילים של האנשים".
מה קרה לכלים בסוף?
"חלק מהכלים הגיעו מאנשים פרטיים וחלק הגיעו מכל מני מחסנים של חדרי מוזיקה והרוב חזרו לבעליהם. חלק מהקסם של החיבור הזה היה שהוא נולד וחי לרגע אחד, ואחר כך הכלים חזרו חזרה למקומות שלהם. אני גם יודע שאחד הנגנים עבד עם נערים בסיכון שמתקנים כלי נגינה, והוא לקח כמה מהכלים כדי שיעברו תיקון. גם היה איזה קלוז'ר נחמד".
