"כשהרמטכ"ל יגיע לפקודה - הקשב! כל אחד מתמתח במקומו מבלי לקום, חגור עליכם, נשק בין הרגליים, מחסניות בחוץ. מפקדים, לוודא שמחסניות בחוץ! ברור? תרגולת. הקשב!". החיילים נדרכו ודשדשו במקומם. "משוחררים! ואני קורא למנחה הערב, דן כנר". מחיאות כפיים. הרס"ר יורד מהבמה והמנחה תופס את מקומו מול המיקרופון. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה, חול המועד סוכות תשמ"ג, אוקטובר 1982. איכשהו הייתי קשור לצוות שנועד להביא את אווירת החג לחיילים. מכיוון שברדיו קיבלו את הצעתי להעביר את המופע, יצאה מחיפה ניידת שידור ומירושלים הגיעו העורך "כושי" משה חן (אביו של כתב הטלוויזיה ניצן חן) והנהג הוותיק יוסף כהן ממחלקת התחבורה (כן, הייתה פעם מחלקה כזו ברשות השידור). אני נכחתי במקום לפני הגעתם.
הבמה הוקמה על שפת אגם קרעון שבבקעת הלבנון - לוקיישן מרהיב ששום במאי או מפיק לא היו מעזים לחלום עליו, בטח לא בימי מלחמה. מול הבמה על גבעונת באמפיתיאטרון טבעי ישבו עשרות חיילים שקיבלו צ'ופר - מופע לכבוד החג. כנר, שתפס את מקומו, חבש לראשו כיפה סרוגה בצבע אדום-בורדו והחל לקרוא בהטעמה פסוקים הקשורים לסוכות, כשבאוויר נשמע טרטור מעצבן שהלך והתגבר. הרחק באופק, במפגש השמיים הכחולים מול התכלת של אגם קרעון הרגוע, נראתה פתאום נקודה קטנה שהלכה ותפחה במהירות עד שקווי המתאר שרטטו ברקיע מסוק מסוג אנפה. ואז, ברעש הרוטור המחרחר שהפריע וקטע את המופע, נחת ההליקופטר סמוך לשפת האגם. הרס"ר שחיכה במקום הצדיע וליווה את הרמטכ"ל רפאל איתן עם חבורת קצינים מנקודת הנחיתה אל עבר הבמה. "הקשב!".
אם לפני כמה שניות החיילים בקהל לא שמו על המנחה, פתאום נהייתה דממה וברקע נשמע רק רחש גלים קטנים. רפול עלה לבמה והחיילים חזרו להתרווח במקומם (עד כמה שאפשר להתרווח על אדמת טרשים). "ברכת הרמטכ"ל", הכריז כנר ופינה את מקומו. רפול הוציא דף מקופל מכיסו, סקר את קהל החיילים והישיר מבט לעבר המנחה. אין זה דבר יומיומי שהמפקד העליון מגיע לחגוג עם חיילים, ועוד בלבנון על כל המשתמע מכך. שוב הסתכל אל החיילים במבט רציני וחזר להביט בקשיחות בכנר. באצבעותיו הגרומות מולל את הדף ושוב נתן את עיניו במנחה. דני, במבוכה, חייך את חיוכו הידוע ואני, שעמדתי בירכתי הבמה עם יוסף כהן ו"כושי", לחשתי שכנראה משהו עומד לקרות. ובינתיים - שקט פסטורלי עד שאפילו נדידת עופות המים במרחק על רקע השקיעה נשמעה כאן בבירור. המתח היה בשיאו. רפול התקרב למיקרופון כשפניו אל המנחה ואמר בתמיהה: "דן כנר, חזרת בתשובה? לפי הכיפה האדומה אתה יכול להיות רב בצנחנים". המתח נשבר, צחוקים ומחיאות כפיים. מיד לאחר מכן פרס הרמטכ"ל את דף ה-A4 שלו, הציץ בו, הרים את עיניו, קרא בקצב איטי: "חג ש-מ-ח", החזיר את הדף לכיס וירד מהבמה. זה היה הנאום הארוך ביותר שנשא רפאל איתן אי פעם. חבל שלא נרשם בגינס. ושוב מחיאות כפיים סוערות והמשך המופע.
טורים נוספים של אברהם זיגמן:
כנראה שהיו לו עוד כמה משימות על הפרק כי לא עברו אלא כמה דקות ו"הקשב!" נשמע באוויר. הרמטכ"ל ופמליית הקצינים שלו קמו והלכו. בעודם חולפים על פנינו נשמעה קריאה נרגשת: "הרמטכ"ל, הרמטכ"ל". רפול עצר ואיתו נעצרו המלווים שהקיפו אותו. הוא הסתובב לאחור ויוסף כהן, נהגנו הוותיק, נעמד מול הרמטכ"ל פנים אל פנים ובירך אותו בברכה המסורתית בנוסח עדות המזרח: "שתזכה לשנים רבות נעימות וטובות ולמועדים טובים, אתה וביתך ובני ביתך". רפול, המופתע לא פחות מהקצינים שסבבו אותו, שאל: "ומי אתה?". יוסף הזדקף, כרסו שבקעה קדימה הקנתה לו מכובדות יתרה כמו אפנדי עם תרבוש, ובזמן שנגע בשפמו האפרפר ענה בקולו המחוספס משנים של עישון: "אני יוסף כהן, ס"ט, בנו של המקובל חכם אברהם הכהן זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא, יליד העיר העתיקה דור שמיני בארץ ו..." (ההמשך שהתבקש היה "ומדליק משואה זו לתפארת מדינת ישראל"). אבל כאן רפול קטע אותו ואמר בפנים רציניות ובקולו המאנפף: "ואני חשבתי שאתה מהגשש החיוור". כולם התגלגלו מצחוק. המברך והמתברך לחצו ידיים והאנפה נסקה לדרכה.
למזרח כל דבר שזז
כשבאתי מהחממות של הקיבוץ לרשות השידור, היה זה יוסף כהן שהכיר לי את ירושלים. בקרב אנשי האקדמיה הוא הוגדר כ"אינפורמנט אנתרופולוגי פולקלוריסטי אותנטי". בשבילי, יוסף היה ירושלמי שחי את הווית העיר יום-יום. הוא הצליח להעביר לי את הרהוריו ותחושותיו בשיטוטים אין ספור בשכונותיה של עיר הקודש והכיר לי את אנשיה הפשוטים, רוכליה וסוחריה בבוכרים ובמחנה יהודה. את ירושלים של מעלה הוא היטיב לתאר בסיפורי צדיקים, פלאות וניסים, סיפורי שדים ורוחות, והכל באינטונציה מיוחדת והעוויית פנים עד שנדמה שמעבר לפינה יצוץ פתאום כלב אימתני שחור (ומי מהירושלמים לא פוחד מכלבים?) ואז כהרף עין, בלחש סודי עתיק, תהפך הבריה המשונה לחתלתול לבן רך ומתפנק. אך את עיקר סיפוריו שמעתי כשנסענו להפקות מחוץ לעיר.
עבדתי אז בצמוד ליוסף בן-ישראל שהיה עורך בכיר ותחום אחריותו היה מדור פולקלור עדות המזרח. מתוקף תפקידו הוא חרש את הארץ במטרה למצוא אמנים ממוצא מזרחי ולהביא אותם לידיעת הציבור. בן-ישראל הוא זה שגילה מורה צעיר ממושב עולים ליד רמלה שאחר כך נודע כאושיית הזמר המזרחי ג'ו עמר, וכן זמר ונגן גיטרה שענה לשם אריסטידיס סאיסאנאס, הידוע יותר כאריס סאן. הוא גם זה שהקים וניצח על המקהלה המזרחית של קול ישראל, "מזמור שיר". לזכותו יש לזקוף את הבאת המנגינות הבוכריות להצגה "תעלולי נאסר א-דין" בתיאטרון הקאמרי בהפקה השנייה והפופולרית יותר של המחזמר בהנהלת אברהם דשא (פשנל) שבה הופיע בתפקיד הראשי חיים טופול. ואגב, חברי מקהלת "מזמור שיר" הם אלו שליוו את טופול בשיר "משיח הזקן" (יוחנן זראי, אוריאל אופק) בסרט "סאלח שבתי".
בזכות "מהווי המזרח", תוכנית הרדיו שערך והפיק בן-ישראל, הגיעו לפריפריה מיטב אמני הארץ. מי עד אז העלה בדעתו ששוקולד מנטה מסטיק תשרנה שיר מהבלקן או שהגששים יבצעו שיר מגיאורגיה במילים עבריות? זו הייתה אובססיה של איש אחד לְמַזְרֵחַ כל דבר שזז ולסלסל כל דבר שעומד. אך עיקר תפארתו הייתה "פסטיבל הזמר המזרחי" - תחרות זמר שיזם, ערך והפיק. לצורך זה הצליח בן-ישראל לגייס לניהול המקצועי את משה וילנסקי, אחד מגדולי המוזיקאים בארץ (ופולני כבד), ולשכנע את הנהלת רשות השידור בנחיצות התחרות ("רק תביא מימון", אמרו לו). הפסטיבל, שהתקיים בין השנים 1971 ל-1982, היה אירוע שהניב להיטים הנחשבים היום נכסי צאן ברזל כמו "יעקב התמים", "חידה את לי", "עונג שבת", "הפרח בגני" ועוד. נתגלו בו מלחינים שהטביעו את חותמם כיהודה בדיחי ואביהו מדינה וזמרים כאורי שבח, שימי תבורי, זוהר ארגוב, עפרה חזה והרשימה עוד ארוכה. למעשה, מי שהקים את התשתית של הזמר המזרחי הים תיכוני, שהפך ממוקצה בשעתו למיינסטרים בזמננו, לטוב ולמוטב, הוא לא אחר מאשר בן-ישראל, ועל כך צריכים להודות לו כל אוהבי הז'אנר.
4 צפייה בגלריה
פסטיבל הזמר המזרחי. משמאל לימין: יוסף בן-ישראל, משה וילנסקי, רבקה זוהר ומוטי פליישר
(צילום: באדיבות יהודית בן-ישראל)
מפסטיבל הזמר המזרחי לקולות החיילים
על פי תקנון הפסטיבל, ניתן היה לשלוח את השירים המוצעים לתחרות בתווים, סרטי הקלטה או קלטות. מכיוון שרוב השולחים לא כתבו תווים, הצטברו עשרות קלטות וגלילי סרטים ועליי הוטלה המשימה להעתיקם לסרט אחד גדול, כך שחברי ועדת השיפוט יוכלו לשמוע את כל החומר ברצף אחד. ההנחייה הייתה שלא מוותרים על אף שיר, גם אם הוא נשמע כמו קשקוש מוזיקלי או אפילו טעות בכתובת. בין הקלטות הרבות שהגיעו, אשר רובן היו באיכות ירודה, בלטה אחת שבשל מצבה הטכני כמעט ונזרקה לפח. כשסוף סוף הצלחנו להעבירה, נשמע קולה של אישה ללא ליווי כלי. היה משהו אותנטי, פשוט וכן, הן בזמרתה והן בשיר, אם כי מילותיו (לדעת הוועדה) היו זקוקות לשיפור. שם השיר היה "הביתה" ואת הלחן והמילים המקוריות כתבה אביבה אהרון. על תקן המשפר הביאו את יורם טהרלב ולביצוע השיר המחודש הביאו זמרת צעירה יוצאת להקת גולני, שרה בדישי. התרגשותה של אהרון, עקרת בית ממושב מרגליות, עברה על גדותיה כשהתבשרה ששירה נכנס לתחרות. מתוך רצון להביע את עוצמת הוקרתה היא שלחה לנו ממיטב התפוחים והאגסים של מטע מושבה. אמנם הכמות שנשלחה לא הייתה מספיקה לפתיחת סניף של רמי לוי, אבל חנות בוטיק יכולנו בהחלט לפתוח, וכך חילקנו את הפירות לחברינו ברדיו ובמשך שבוע שלם התענגנו על טעם גן עדן.
על אף שהשיר "הביתה" לא נבחר לאחד המקומות הראשונים בתחרות, הוא בכל זאת זכה לפופולריות רבה עם השמעות רבות וביצועים שונים. מי חשב אז שהשיר מהפסטיבל המזרחי עתיד להיות שיר של חיילים (במיוחד בתוכנית "קולה של אמא") ובסיטואציות מסוימות גם יקבל קונוטציה פוליטית? האם המלחינה והמחבר חשבו על המטען החבוי בתוך הצירוף "הביתה לחזור"?
47 שנים לא שוחחתי עם אהרון. צלצלתי למזכירות מושב מרגליות כדי לוודא שהיא עדיין שם. מזכירה צעירה שלא הכירה את בן-ישראל וגם לא את אהרון לא הבינה על מה אני מדבר. היא שמעה במעורפל על כותבת שירים, ובאשר למישהו מהוותיקים שאולי יודע יותר - היא לא יכולה למסור פרטים בגלל חוק צנעת הפרט. וכאן החל מסע פתלתל ומסקרן רצוף חידות ורמזים. איכשהו הבנתי בין השורות שאביבה ירדה למושב יסוד המעלה. הרהרתי ביני לבין עצמי אל מי כדאי לפנות במושבה הוותיקה. אל הרב המקומי, כמובן - הרב רייצס, שליחו של הרבי מליובאוויטש ליסוד המעלה (והרי חב"ד עם כל הלב). אם אין לו רוח הקודש, לפחות הוא יכול לדעת על פי השמועה היכן אפשר למצוא את אביבה. ואכן, הרב לא ידע, לא שמע ולא הכיר את אביבה אהרון, ואפילו את השיר "הביתה" מעולם לא זמזם. אבל אצל העזר כנגדו הבריקה ההשראה, והרבנית הציעה שאפנה לאחד מוותיקי המקום - אריק לובובסקי, בן לאחת ממשפחות המייסדים. לאריק זה, שרק יהיה בריא עד 120, יש הארד דיסק גדוש בראש שאינו זקוק לגיבוי, אלא הכל נשמר בזיכרונו כאילו קרה זה היום. כשסוף סוף איתרתי את אריק (באמצעות בתו), הוא ענה לי בזמר על שאלתי אם שמע על תושבת המקום בשם אביבה אהרון: "הביתה לחזור / הביתה אל השקט...", ואז ידעתי שאני בדרך הנכונה. הצלבתי מידע ממקורות גלויים ברשתות החברתיות, ובעזרת אנשים טובים (וגם עם קצת מזל) הגעתי לבני המשפחה שהובילו אותי כמו במשחק סימני דרך לביתה של אביבה אהרון. הפגישה הטלפונית הייתה מרגשת. אביבה נותרה פשוטה ואמיתית כפי שהייתה. צנועה, אמנית בנפשה ולהפתעתי גם כותבת שירה בשפה הערבית. האם כששלחה את השיר לפסטיבל המזרחי חשבה שהוא עתיד להגיע כעבור שנים לתפוצה גדולה כל כך ולהוות ביטוי לרגשות עזים כל כך? סהדי במרומים ששמעתי בטלפון איך אביבה מסמיקה.
כשהיינו ברכב בדרך חזרה לירושלים לאחר אותו מופע באגם קרעון שבלבנון באמצע המלחמה, יוסף כהן נהגנו הוותיק הפסיק את שטף סיפוריו קצת לפני השעה 12 בלילה כדי לשמוע חדשות. "כושי" כיוון את הרדיו לרשת ב' ופתאום קפץ במקומו: "היי, זה השיר של בת דודה שלי, אביבה אהרון!", ושלושתנו עם זיופים קטנים פה ושם היינו להקת הליווי של שרה בדישי: "הביתה לחזור / מכל תלאות ויגע / הביתה לחזור ולו גם רק לרגע...".
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
