הסופר גיל ססובר הוציא רומן חדש, והוא בהחלט נלהב לגביו. אבל לא פחות מכך הוא מתרגש ממסמך אחר, שיצא כמעט בסמוך, ולא תוכלו למצוא בחנויות. קוראים לו "חזון לדיג בר קיימא" והוא ה"אני מאמין" של איגוד הדייגים בישראל, שססובר משמש כמזכיר שלו. "כתבתי את זה במשך כמה שבועות. כמו שברגמן אמר על 'תמונות מחיי נישואין' – 'חייתי שבעים שנה כדי שאוכל לכתוב את זה בשלושה שבועות'", הוא מצהיר. ססובר אומנם עוד לא בן שבעים, הוא רק בן 47, אבל כבר יש לו סיפורים שמספיקים בשביל כפול מגילו. מהים ומהיבשה.
בריאיונות קודמים שנעשו איתו, הציגו תמיד את הנמל. פה הוא עומד על הסיפון, שם הוא יושב על אבן יפואית, בעוד הבריזה פורעת את שיערו. אבל בזמן שהמצלמות התמקדו בחביות הדגים, על השולחן שלו המשיכו להיערם הספרים. הספרייה פשוט כבר מלאה עד אפס מקום. כשהוא רוצה לשלוף ספר, בשביל להראות לי הקדשה או סיפור אהוב, הוא נאלץ להזיז עשרה אחרים. הוא גר במעלה סמטה קטנה, מעל התרנגולים בחצר של השכנים. בגלל התאורה הלילית – הם כבר מזמן לא מחכים לאור ראשון, אלא צווחים כל הלילה. בדיוק כשהוא מסביר לי על כך, ססובר מקבל שיחת טלפון. היא נפתחת בערבית, ממשיכה בעברית ומתובלת בשמות של דגים מוכרים. טונה, לוקוס, אתם יודעים. השעה מוקדמת, אבל היום של הדייגים מתחיל יותר מוקדם.
"לולו", הרומן החדש של ססובר (הוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא התשיעי מבין ספריו, שכוללים גם את ספר הצילומים והמתכונים המצליח "52 שבועות, 52 דגים", שהוציא עם הצלם תומר אפלבאום - ואת "ים יפו", שיצא לפני שנתיים. "לולו" מספר על מישהו בשם גיל (לתשומת לבם של הביוגרפים) שמנהל רומן עם בחורה ששמה כשם הספר. הוא בן ארבעים ומשהו, היא בת עשרים ומשהו, והוא מכנה אותה "ילדה-אישה". הם מתקרבים כמו מגנטים, מסתערים זה על זו כמו מגפה, מדברים קצת על ספרות ואז עוד קצת על ספרות. הוא יורד לדוג, היא חולמת, ויש גם גיחות לחו"ל. העולמות שלהם מתהפכים, אבל בסנכרון מושלם. ססובר המציא חלק מזה, אבל לא את הכול.
"החלק הראשון של הספר מבוסס כביכול על היחסים עם אותה ילדה-אישה שהייתי איתה. היא נורא נהנתה מזה שאני כותב עליה ושיש לה 'חיים מקבילים'. זה הצחיק ושימח אותה. עד שיום אחר היא אמרה 'אוקיי, תודה רבה, אני רוצה להיות אדם פרטי', ומאז ניתקה איתי קשר. אמרתי לה, 'תגידי לי, את נורמלית? זה רק ספר'. ואז החלפתי את השם שלה, וקראתי לה לולו, ונפתח לי החופש לשחק עם הדמות ולהכניס אלמנטים, משפטים, דיאלוגים וסצנות שלא היו במציאות", הוא מספר. "כשהגעתי לדראפט הראשון שלחתי את זה להוצאת 'כנרת' והעורכת שלי אמרה שאי אפשר לעמוד בפני זה. אז פשוט התחלתי לשבת על זה כל יום שעות".
מטריד אותך מה יחשבו על זה שיצאת עם מישהי צעירה?
"לא, ממש לא. הייתה לי תקופה שכל בנות הזוג שלי היו צעירות. עכשיו נניח הייתי עם מישהי יותר מבוגרת, עם ילד", הוא אומר ומסביר את משיכתו לדור הצעיר יותר: "זה אולי ישמע פשטני, אבל אני חושב שזה דור שרחוק יותר מהשואה, ואני מבטיח לך שהוא גדל אחרת לגמרי מהדור שלי. ההורים שלהם נורמליים. זה נכון גם לנשים וגם לגברים – כולם יודעים שפות, כולם טיילו בעולם. הרי 'לולו' לא סתם מכירה את ארתור רובינשנטיין ונינה סימון ושומעת תקליטים ומגדלת צמחים ולומדת צרפתית".
זה דור פתוח יותר לעולם?
"בספר הוא קורא לה 'החפץ חיים'. אני חושב שאפשר להגיד באופן מוחלט שיש משהו פי מאה יותר בריא ויפה ונכון בדור הזה, ואין לי שום כוונה להצטער".
הכתיבה של ססובר מלאת תשוקה, מתפרעת באמצע וכאוטית בקצוות ויש בה משהו חושני להפליא (את אחד מספריו הראשונים, "משתה", הוא מגדיר כספר פורנו, לא פחות). הוא לגמרי מודע להיותו יוצא דופן בספרות העברית, המתונה בכללותה, וגם על כך הוא מסרב להתנצל. זו פשוט הכתיבה שהוא אוהב. במילים אחרות: הוא פחות טיפוס של עמוס עוז וא"ב יהושע, והרבה יותר טיפוס של עמוס קינן ויורם קניוק. בזמן כתיבת "לולו", הוא הושפע במיוחד משני סופרים – הנרי מילר, עם "חוג הסרטן" שלו, ועוד יותר מכך, יעקב בוצ'ן. סופר ישראלי שרק מעטים מכירים מקרב הציבור הרחב, למרות שפירסם ספרים רבים, זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה ופעם אחת בפרס ברנשטיין. מרגע שססובר נחשף לספריו, הוא נכבש בכישופו – ואף הקדיש לו את "לולו".
הייתה להם רק פגישה אחת, וגם היא הייתה משונה למדי. ססובר דיבר על בוצ'ן בתחנת הרדיו "כאן תרבות" ועשר דקות לאחר מכן קיבל ממנו מייל – בוצ'ן מזמין אותו להצגה שהוא כתב ב"הקאמרי". כצפוי, כלום לא הלך חלק. "לא זיהיתי אותו, כי הוא גידל זקן. פתאום בא אליי בן אדם עם סנדוויץ', לא שואל אותי מה 'מה שלומך', אלא 'אתה רעב?'. ואין משהו יותר שואתי מזה". אבל ססובר לא הופתע ולא נרתע. "מראש היה ברור לי שהוא אדם מסוגר, לא מישהו שיושב בתל אביב בברים ומשוויץ בסיפורים שלו. אחרת הוא היה יותר מוכר. אם תעשה עליו גוגל, תמצא ארבעה דברים וזהו". ססובר, אולי קצת אאוטסיידר בעצמו, נמשך בדיוק לדמויות מסוג הזה.
"הייתי מקבל איומים כל יום: 'תעוף מפה, יא כאלב'"
גיל ססובר נולד בחיפה (עיר הולדתו של גיל ססובר אחר, שגם את שמו כנראה יצא לכם לשמוע), ומרגיש שמגיל צעיר גורלו נקשר בגלים. אומנם הוא לא נולד לבית של עובדי כפיים, אלא למשפחה בעלת אמצעים – אביו היה נשיא איגוד המשתמשים בהובלה הימית ונשיא לשכת מסחר חיפה, אבל ססובר ידע כבר מגיל צעיר מה הוא רוצה: להפשיל שרוולים ולהרגיש את המלח. בשנת 2003, כמה שנים אחרי שחרורו מהצבא (בחיל הים, איך לא) עבר ליפו, לרחוב הדולפין. שכן שלו בשם סעדו הבחין כי הוא חוזר כמעט כל לילה – או בוקר – שפוך מבילוי אחר, וקרא לו להתייצב בנמל. מי יודע, אולי הוא יאהב את זה. ססובר נתפס בחכתו.
"נכון בחסקה יש את הדייג הזה שעומד על הסיפון מקדימה ומחזיק את מעקה הנירוסטה? אז זה היה החלום שלי. לא ידעתי מה הם עושים. זה פשוט נראה לי הדבר הכי כיף בעולם. ובפעם הראשונה שעשיתי את זה, אמרתי - 'הגשמתי את כל החלומות שלי'".
זו הייתה רק ההתחלה. סעדו, שהיה אז יושב ראש עמותת דייגי יפו, לא יודע קרוא וכתוב, אז הוא ביקש את עזרתו של ססובר בכתיבת פרוטוקול. "התחלתי להיות המזכיר שלו, ומשם נכנסתי לפוליטיקה של הדיג". במשך שנים הוא שמר על יחסים טובים עם שאר הדייגים, אבל לפני כארבע שנים הדברים התחילו להשתבש. נמל יפו סער סביב השאלה מה יש לעשות בהאנגרים שנמצאים בתחומו, ובמאבק שהתחולל ססובר קיבל קיבל תפקיד משמעותי ותפס צד. את זה של הדייגים. "מצד אחד, סעדו לא יודע לקרוא או לכתוב, אז היה לי המון כח. ומצד שני, הייתי הכי חלש. כי אין לי אחים בתחום ואני בכלל חיפאי ואני לא ערבי ולא אדקור אף אחד ולא אזמין חיסול. אז הייתה תקופה שהייתי מקבל איומים כל יום. שבעה דייגים היו באים ומאיימים עליי בפינה. 'תעוף מפה, יא כאלב, יא אבן שרמיט'".
בהתחלה הוא לא התרגש מהאיומים, אך בהדרגה הם נעשו יותר ויותר ממשיים, עד שכבר היה קשה להתעלם. בשלב מסוים, אחד מאנשי הנמל החל להלך עליו אימים. "בתקופה ההיא כבר הייתי בחרדות ופחדים", ססובר משחזר. "יום אחד הוא שם עליי יד – והוא איש ענק – ואומר לי, 'אתה סיימת, תעוף מפה'. אז לקחתי את האוטו, והיה ברור לי שיותר אני לא חוזר לנמל".
איך לא עזבת אחרי זה את הדייג?
"בהתחלה אמרתי 'אין לי כח, אני לא מסתובב בפחד ביפו אפילו לשבוע'. זה קרה ביום בשבת, וביום ראשון כבר הייתי במלטה", הוא מספר. רק בחלוף חצי שנה, ואחרי שהאיומים פסקו והעניינים מעט נרגעו, ססובר העז לחזור לנמל.
"שמע, לא היה לי מי שישמור עליי. למשל, אני מתאמן באגרוף כל יום, אז הם מסתלבטים עליי. הם אומרים לי, 'אם אתה רוצה ללכת מכות ביפו, אתה צריך לדעת JMJ. אני שואל מה זה, ומחמוד עונה לי, 'זה ג'ק מלפוף ג'רידה', זאת אומרת, 'ג'ק מלופף בעיתון'. הם כמו גיבורי על - אחד אוהב מקל עם מסמר, אחד אוהב אקדחים, אחד אוהב פצצות, אחד אוהב סכינים, אחד אוהב חרבות. לכל אחד יש את הנשק שלו".
והם מלמדים אותך?
"לא, ואני גם לא רוצה. ברגע שזה מתקרב אליי אני הולך".
לאורך כל החודשים שבהם הורחק מהנמל, ססובר לא עזב את תפקידו כמזכיר של יושב ראש העמותה. לאחר שחזר הוא אף הפך למזכיר העמותה, כשמעליו רק יושב הראש סעדו. בהמשך, ויותר מעשור לאחר שעגן לראשונה ביפו, הוא הוביל הקמת איגוד הדייגים הארצי. "זה הדבר הכי גדול שעשיתי. שעשינו", הוא אומר.
אתה מרגיש שייך ביפו?
"אין לי לאן לסגת. נח לי להיות זר פה, במקום שלהם, בשפה שלהם, בתרבות שלהם. קניתי את הבית הזה, ונראה לי שאזדקן פה. משנה לשנה זה רק מעמיק. אני זוכר שסעדו אמר לי פעם שבאהבה זה לא משנה כמה יש לך, אתה רק רוצה עוד. וכל שנה אני רק יותר אוהב את הנמל. לקח המון שנים עד שהצלחתי להיות חלק אינטגרלי. זה ההישג הכי גדול שלי".
"הייתי לוקח שלוק, ומתפרק לאלף חתיכות"
כמו כל אדם באשר הוא, גם ססובר נאבק תמיד בשני מישורים במקביל: עם התמודדויות בחוץ ובפנים. בשבוע שנפגשנו, החברה להגנת הטבע הטילה פצצה, שוב. הם פתחו בקמפיין להכניס את הדאור – אחד ממיני הלוקוס, זה שהתפוצה שלו היא הגדולה ביותר – לרשימת ערכי הטבע המוגנים, ואף הגישו בג"צ בעניין. בעבר הם כבר ניסו לעשות את זה, וכשלו. גם הפעם, בדיוק כמו בפעמים הקודמות, ססובר נערך להשיב מלחמה, למען 1,000 משפחות של דייגים רשומים ו"למען זכותו של הציבור לקבל דגים טריים ולהשתמש בים". לדבריו, " עד עכשיו הדבר היחיד שהם הצליחו לעשות זה לאגד את כולם להילחם בהם. היום כל מי שמשתמש בים - חוץ מחברות הגז - בעצם מאוחד".
אז יש את העימותים האלה, מול ארגונים ממשלתיים ובעלי הון ומי לא, ויש את מה שקורה בתוך הנפש פנימה. לפני שש שנים ססובר סבל מהפרעה נפשית קשה, אותה תיעד בספר "דה-פרסונליזציה".
מה זה בעצם?
"בוא נגיד ככה. בסיכנזפורניה אתה שומע קול ולא יודע שהוא שלך, אבל בדה-פרוסנליזציה אתה שומע קול, יודע שהוא שלך - אבל לא מרגיש ככה. זה כל המרחק בין שתי המחלות האלה. וזה שיגעון לכל עניין ודבר. בהחמרה של זה, אתה לא יכול להזיז את הרגל. אתה יודע שהיא שלך אבל אתה לא יכול לתת לה הוראות".
בימים שבהם הצליח להזיז את רגליו, הוא הסתובב עם המחלה בעולם. "אמרתי שאני לא נכנע. עשיתי את המינימום של המינימום התפקודי", הוא מספר. בשבועות הראשונים הוא היה בטוח שזו חרדה, עד שאחד מחבריו הטובים ביותר, פסיכיאטר, הבין במה מדובר - ונתן לו את הכדורים הנכונים. "כשהיו לי התקפי חרדה, בכל פעם שהייתי שותה זה היה נרגע, מהשלוק הראשון. אבל כאן, כשהייתי לוקח שלוק, פשוט הייתי מתפרק לאלף חתיכות. אז הבנתי שזה משהו אחר".
בדיעבד, אתה יודע להגיד ממה זה נבע?
"הפסיכיאטר אמר שזה מאה אחוז מהאלכוהול. הייתי שותה כמו חזיר. שלושה, ארבעה, חמישה ליטר כל יום, עם כמה צ'ייסרים שיש. חמש עשרה, עשרים, שלושים". אבל קרו עוד דברים, שכנראה היוו זרז להתפרצות: עסק ביש כלכלי שאליו ססובר נכנס, שגרם להפסדים כספיים למשפחתו, והפסקת הכתיבה שלו, שלא מרצונו, בפורטל שעסק באוכל וטיולים. "אני זוכר שהייתי בתקופה קקה, אבל לא התרגשתי מזה. ואז היה את הלילה שבו שידרו את אליפות אוסטרליה הפתוחה בטניס וראיתי אותה עם חבר. בבוקר – בכניסה ליפו – פתאום הכול התפרץ. בשנייה אחת, פתאום לא היה לי מושג מי אני".
אתה פוחד שזה יחזור?
"לא, כי אני חי אחרת לגמרי. אני קם בבוקר, הולך לדגים, מתאמן באגרוף כל יום, כותב כל יום, אני שותה עשירית ממה ששתיתי ולא נוגע בסמים. בסך הכול אני במצב הכי טוב שהייתי. הכי יציב והכי שמח והכי פורה, ומאוד מבסוט מאיפה שהגעתי ואיך החיים שלי נראים. בחיי".
