יערה שחורי מתנחמת בבשורות טובות
כשניל גיימן וטרי פראצ'ט כתבו את "בשורות טובות", הם הרכיבו את ארבעת פרשי האפוקליפסה על אופנועים. בחזון יוחנן, ארבעת פרשי יום הדין היו רכובים על סוסים וזוהו כרעב, מלחמה, מוות ומגיפה. בשל המצאת הפניצילין, גיימן ופראצ'ט המירו את המגפה הישנה בזיהום העדכני. יש לומר שב-1989, השנה בה נכתב הספר, מחשבות על מגפה שתפשוט בעולם היו ערטילאיות למדי.
"בשורות טובות" אומנם חוזה שהעולם יגיע אל קצו ביום שבת (בחרו אתם באיזו שבת מדובר) ובכל זאת, זה הספר הכי מצחיק ומלא נחמה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע. ברשימת הדמויות תמצאו את האנטי-כרייסט שהוא בעצם ילד נחמד מאוד, את כלבו ואת חבריו שמתלבטים איך בדיוק עליהם לשחזר את האינקוויזיציה הספרדית; מלאך ושד שלאו דווקא מעוניינים לעזוב את חייהם הנוחים בכדור הארץ, צייד מכשפות וטלפנים בלתי נלאים. זאת פנטזיה אפוקליפטית פרועה אבל גם בריטית מאוד. בתוך מלחמת גוג ומגוג, כורים גרעיניים פעילים ומעשי הרס אקראיים, דווקא טוב לב, רשלנות חיננית ואנושיות מתגלים כגורם שמאזן את התוהו.
"בשורות טובות" נכתב בהנאה גדולה (גיימן ופראצ'ט כתבו את הטיוטה הראשונה תוך תשעה שבועות) ובשל אחד מאותם מקרים ממוזלים, כך הוא גם נקרא. בהקדמה לספר מעידים הכותבים שרוב העותקים של הספר שהובאו להם לחתימה נראים כאילו טבעו באמבטיה, נקרעו וחוברו מחדש או הוצתו. העותק שלי נראה בדיוק כך.
"בשורות טובות", ניל גיימן וטרי פראצ'ט, תרגום: תומר בן אהרון, מודן, 2019
דרור משעני נהנה מהומור צ'כי משובח
הומור הוא אחת התכונות המושכות בספרים, בעיניי, אולי מפני שברומנים שלי אין מספיק ממנו. הסופרים העבריים האהובים עליי הם אלה שגם מצחיקים אותי נורא (לא רק, הם גם עושים דברים אחרים): ממנדלי מו"ס, דרך א"ב יהושע ועד אורלי קסטל-בלום, דרור בורשטיין וסייד קשוע. אבל הסופר הכי מצחיק הוא קארל צ'אפק, הסופר הצ'כי שכמעט כל ספריו וסיפוריו מותחים חיוך רחב על פני מי שקורא אותם – נסו את הסיפורים בקובץ "האיש שידע לעופף" (תרגום: דב קווסטלר, הוצאת מחברות לספרות) - ואחדים מהם יכולים גם לגלגל את הקוראים על הרצפה מצחוק ממש, כמו הרומן "בית חרושת למוחלט".
המעשה במשפט: כימאי ממציא מנוע קיטור שמצליח להפיק מן החומר אנרגיה אינסופית; המנוע הזה יכול לשנות את כלכלת העולם כולו, כמובן, אבל לא רק אותה, כי לתהליך הפקת האנרגיה יש תופעת לוואי: המנוע פולט גז בלתי נראה ("המוחלט") שמעצים את האמונה באל והופך את בני האדם לנביאים, לחוזים, או לפחות למאמינים אדוקים. בונדי, התעשיין שקונה מהכימאי את המצאתו כדי להפיק ממנה הון, בטוח שאפשר להסתדר עם הנוכחות המתפשטת של אלוהים בעולם ("אין לי שום דבר נגד אלוהים, רק חשוב שהוא לא יפריע לנו לעבוד"), אבל התוצאות של עבודת המנועים, המשחררים לאוויר העולם את "המוחלט", הולכות ונעשות קיצוניות...
"בית חרושת למוחלט", קארל צ'אפק, תרגום: הלנה שמואלי, הוצאת ירון גולן, 152 עמודים, 1998
ניר ברעם נזכר בחיוך במתפלספים של הניינטיז
קשה לצחוק בימים כאלה, ובצדק. הסחות הדעת עובדות עד לנקודה מסוימת, ונדמה שאנחנו כבר קרובים אליה. כל הסחת דעת גם מסתיימת במעין יקיצה לדברים כמו שהם, לאי הוודאות. לפעמים היקיצה מהסחת הדעת מפחידה ולא שווה את הסחת הדעת, ומצד שני קשה להיות כאן כל הזמן. ספר אחד שהצחיק אותי תמיד הוא "יומולדת שמח, נוח" של נועם זיו. ספר שמתאר את הרפתקאותיו של נוח בתל אביב. נוח הוא טיפוס מהורהר, גמלוני, קצת בטלן, שלא באמת יודע לתפקד בעולם הזה או לפחות בעולם שהיה בשנות התשעים. החוויה היסודית של נוח היא בהיותו לא מובן, מרוחק ממרכז העניינים, שואל שאלות שלא מעניינות אנשים אחרים, לפעמים פילוסופיות מדי - בעוד כמה ממכריו תובעים ממנו להיות יותר נוכח בעולם כמו שהוא.
החוויה הזו של נוח הופכת את רוב האינטראקציות בספר למשעשעות, לדיבור בין חרשים, שני אנשים מדברים לכאורה אבל לא על אותו דבר. אחד כאן והאחר במקום אחר. כולנו מכירים את החוויה הזו. אנשים יכולים להבין אנשים אחרים רק דרך הקורדינאטות שהם מכירים: הטיפוס התכליתי יותר לא מבין את האדם הלא תכליתי ולהפך. ואף כשנמצא לנוח האדם לדבר אתו על השאלות הגדולות לכאורה - הדבר מוביל שוב למבוי סתום. מה הטעם בכל זה? שואל נוח לפעמים, כמעט בייאוש, פשוט להיות?
"יומולדת שמח, נוח", נועם זיו, משכל, 230 עמודים, 1992
עדי קיסר צוחקת עם לוין ושימבורסקה
אם ניתוח או ביקורת טקסט שמורים בדרך כלל לסוג מסוים של יצירות ספרותיות, הטקסטים המגוונים שבהם בוחרת שימבורסקה ב"קריאת רשות" מפתיעים וכוללים כמה בחירות משעשעות של ממש. ההומור בספר טמון בכמה אלמנטים; כשהשולי הופך מרכזי (חלק מהטקסטים שמאירה שימבורסקה לא זוכים בדרך כלל להתייחסות), התבנית המוכרת שמשמשת אותה לכתיבה מקורית ולא צפויה וכמובן האנושיות שבבסיס הדברים. הנימה של שימבורסקה מבדרת ומשחקית ומתוכו היא מחלצת אמירות יפיפיות על התרבות והקיום האנושי. למעשה, רק הקאבר של הספר עצמו מעלה חיוך ומשמח את הלב.
בספר "הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים" עושה לוין שימוש מבריק בכל הקונבנציות הקומיות שעומדות לרשותו; הדמויות החד פעמיות, הדיאלוגים שהולכים בעולם ולא הולכים לשום מקום, הסיטואציות המופרכות, החזרות, הגיבורים המפוקפקים והערכים הנעלים שכל הזמן מתנגשים חזיתית בעליבות החיים. זו תצוגת תכלית לסגנון הכתיבה הייחודי של לוין, השימוש המתוחכם בשפה ובצליליה, שמות הדמויות שמתפוצצים בפה (חלק מהשמות בספר משמשים עד היום כינויים ביני ובין חברים שלי), וההמצאות הלשוניות. מתחת לשנינות המושחזת הזה מבעבע עולם שאין בו הרבה היגיון ופשר, ובכל פעם שחושבים שזה לא יכול להיות מופרע יותר, לוין לוקח את זה עוד קצת רחוק.
"קריאת רשות", ויסלבה שימבורסקה, תרגום: רפי וייכרט, הוצאת חרגול, 175 עמודים, 2005
"הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים", חנוך לוין, הספריה החדשה, 332 עמודים, 1994
דרור בורשטיין חוזר אל קלאסיקה רוסית
זה כנראה הספר המצחיק ביותר שקראתי. מזרן לאורח באכסניה מתואר כ"משהו הדומה למזרן לא גדול, חבוט ושטוח כמו חביתית, ואולי משומן כמוה". המזרן הוא לא ממש מזרן אלא "משהו הדומה למזרן", והיות שמזרן שרק דומה למזרן הוא דבר די עמום, הופך אותו גוגול לחביתית (עלה של בלינצ'ס). ומרגע שהופיעה החביתית, אי אפשר שלא לשאול אם המזרן רק דק כמו הבלינצ'ס או שהם חולקים עוד תכונות. אז המזרן הוא "אולי" - רק אולי - משומן. ואז, אחרי רגע, אנו מדמים את הגיבור הולך לישון בתוך בלינצ'ס, הופך למילוי של המזרן. וזה לא נוח, כי הוא דק מדי, וחלקלק. במקום אחר אנו שומעים שעל מגש יש ספלי תה רבּים "כציפורים על שפת הים". זה דימוי מופרך, אבל לא מופרך לחלוטין. ציפורים? אולי בגלל הידיות הקטנות?
יש לגוגול גם הומור אחר, שקשור להפניית מבט מתעניינת ומפורטת בדברים זניחים. זה קורה מיד בפסקת הפתיחה של הרומן, וגם, למשל, כשמתואר, לכאורה בלי צורך עלילתי, איזה סֶגֶן, שהזמין חמישה זוגות מגפיים, והוא כל כך נהנה למדוד את מגפיו שהוא לא מצליח להירדם מרוב התפעלות מהמגפיים שלו עצמו. ובמשתמע גם מהרגליים שלו עצמו. הוא נועל אותם ומניף את הרגליים. זה הכול. הוא לא יודע שאנחנו רואים אותו כל הזמן. ואולי זה מה שמצחיק.
"נפשות מתות", ניקולאי גוגול, מרוסית: רנה ליטוין, הספריה החדשה, 496 עמודים, 2013
אילנה ברנשטיין מזמינה אתכם לניסוי מחשבתי
לחוש נצחי, להאמין שאתה בגבהים, להתבונן באחרת בשנתה, לרוקן מילה ממשמעותה, להשתיק את הקול בטלוויזיה, להמציא את כותרות החדשות, לנסות לא לחשוב, לשאת את הפטפטנים לחשוב שהאנושות היא טעות, להיעשות קדוש או תליין – אלה הם רק עשרה מתוך 101 ניסויים שאולי נרצה לערוך בבית בימים אלה. בעיקר את השלושה האחרונים, המאפשרים שחרור של תוקפנות שאינה מזיקה לסובבים אותנו לצד סיפוק, נחמה, ומילוי תשוקות שאינן מפירות את החוק. פורעי חוק, כך למדנו, מקומם בכנסת. ואת הניסויים האלה – הכוללים הוראות לביצועם – אפשר למצוא בספר "פילוסופיה בחיי היום-יום, 101 ניסויים" מאת הפילוסוף רוז'ה פול דרואה. על הניסויים שכותרותיהם "לדמיין שאתה עומד למות" או "להקפיא את החולף" – אפשר, ואף מומלץ, לדלג.
לדוגמה בניסוי מספר 96 - להרוג אנשים בראש – הדגש הוא על המילה ראש, זהו תרגיל מחשבתי לא קריאה להסתה, פול דרואה הוא פילוסוף, איש ספר, לא רוצח המונים, מוסבר לקוראת כי משך הניסוי המומלץ הוא בין רבע שעה לעשרים דקות. הניסוי אינו מצריך חומרים, והשפעתו מנחמת, כך מובטח. כותב פול דרואה: "תבחר את המקום, הרגע, האופן... העז ללכת על מחזה אימים, מראות של דם וקרביים, עינויי המרקיז דה סאד... אל תחשוש לעורר בתוכך את הנטיות השליליות... נהפוך הוא. ככל שתקדם בברכה את התענוג הפרטי הזה, כך תהיה מסוגל יותר – אחרי שהשבעת את תאוות הנקם שלך בתמונות – לכבד כראוי את זכותו היסודית של זולתך, שממשיך לחיות כרגיל, לחיים ולשלמות הגוף. הבן זונה..."
ואם לא קלעתי לטעמך אפשר תמיד לנסות לשתות כשמשתינים, כפי שמוצע בניסוי מספר 13. השפעתו, לדברי פול דרואה – פותחת.
"פילוסופיה בחיי היום-יום: 101 ניסויים", רוז'ה פול דרואה, מצרפתית: דן דאור, הוצאת חרגול, 216 עמודים, 2003
אודי שרבני מתענג על הלוליינות של אז'אר
אני כל-כך אוהב את אמיל אז'אר שאם אני מבקש מספרנית ספר של אמיל אז'אר והיא אומרת לי שזה נמצא במדף של רומן גארי - אני מלשין עליה. אמיל אז'אר הוא ישות בפני עצמה וראוי להיות במדף משלו, מופרד מהאני שיצר אותו, הסופר רומן גארי. "חיבוק-גדול", הספר הראשון שכתב תחת השם החדש, הוא לא ספר מצחיק, אלא מכמיר-צחוק. אנסה לנסח למה הוא כזה, ואם לא אצליח אז תמיד יש את "פשוט תקראו".
מר קוזן חי בדירה קטנה בפריז עם פיתון באורך מטר וחצי בשם "חיבוק-גדול". זהו כמובן מצב אלים כלפי החברה, אבסורדי, אבל אז'אר לוקח את האבסורד והופך אותו; לא הנחש הוא העניין כאן, אלא עיניי החברה שלא מורגלות למחזה שכזה. בעיני רוחו, מר קוזן, פועל כשורה והמניע שלו הוא לא "לשים מראה בפני החברה" או להביך אותה - אצל אז'אר, מה שנדמה אירוני או מתנשא, היא בעצם האמת של קוזן; בדידות איומה, חמלה וניסיון לשותפות גורל. הפשט של קוזן לא נהיר לאנשים ולשכבות שהם שמים עליהם, ועל כן הם מפוחדים. לא (רק) בגלל הנחש.
אבל יותר מכל, אז'אר הוא לוליין תחבירי. המשפטים שלו מתפלשים עם המציאות בסתימוּת נהדרת וכל-כך מצחיקה עד שהאבסורד הופך להיות מובן; אז'אר קושר את "המניע" עם "התוצאה" לכדי אחד, בדיוק כמו קוזן ונחש הפיתון – אחד הם. במהלך מבריק, הוא משדך בין הבמה לבין אחורי הקלעים; הבמה היא הדמות וחיית המחמד שלו (עלילת הספר), ואחורי הקלעים הם הכותב והמשפטים שלו (מעשה הכתיבה). שני זוגות שכל זוג מתלפף עם עצמו, ולבסוף אל התלפפות שני הזוגות. ראוי לציין גם את דורית שילה, מתרגמת הספר, שללא ספק אכלה חצץ בניסיון להעביר ולהבהיר את גיבור הספר הזה והלך מחשבתו, והצליחה נהדר.
"חיבוק-גדול", אמיל אז'אר, מצרפתית: דורית שילה, עם עובד, 245 עמודים, 2017
אילת שמיר מתמסרת לסרקזם של קארבר
"איש אחד עיוור, ידיד ותיק של אשתי, הוא היה בדרך אלינו, ללון לילה אחד." במילים אלו, בנוסח ישיר, רזה ועוקצני, נפתח סיפורו הקצר והמופתי של ריימונד קארבר "קתדראלה", שחותם את הקובץ "דבר קטן וטוב" בתרגומו של מוקי רון.
הזמן: ערב אחד. המקום: ביתו של המספר בחוף המזרחי. הגיבורים: שלושה – המספר ואשתו, שניהם בפרק ב' של חייהם, נשואים בנישואי פשרה, כמו רוב הזוגות אצל קארבר; והעיוור, רוברט, גבר שהתאלמן לא מכבר מאשתו, והוא בדרכו לבקר את קרובי אשתו המנוחה. פעם, לפני שנים, עבדה אצלו אשתו של המספר. היא הייתה מקריאה לו חומרים משרדיים, וכך התיידדו. נישואיה הראשונים לא עלו יפה והיא ניסתה להתאבד, וכל אותה תקופת משבר בחייה, שבסופה גם נפרדה מבעלה הראשון ונישאה מחדש, הייתה בקשר עם רוברט באמצעות קלטות שהקליטו זה לזה.
את הערב הכפוי הזה בין שני הגברים והאישה מטעין קארבר באופן עמוק אבל גם מצחיק מאוד, ובעיקר בזכות לשונו הארסית של המספר – אלכוהוליסט, אתיאיסט וציניקן "חסר ידידים", כפי שמגדירה אותו אשתו. בסרקזם בוטה הוא מתאר את יחסו לאורח החריג, שאולי ניצל בעבר את עיוורונו כדי למשש את פניה של אשתו ואולי גם למטה מהם. לקראת סופו של הערב תתחלף העוינות הזאת באינטימיות אנושית מפתיעה, אבל בינתיים, בארוחת הערב המשותפת, המספר צופה בהשתאות משועשעת – והקורא עמו – באורחו העיוור שמתמודד להפליא עם משימת האכילה. אמפתיה אין כאן, היא עדיין מחכה לשעתה.
"קתדראלה", מתוך "דבר קטן וטוב", ריימונד קארבר, תרגום: משה רון, הוצאת כתר, 167 עמודים, 1987
שושקה אנגלמאיר מחפשת תשובה
אם אתם רוצים לקרוא את אוסף המכתבים הכי מצחיקים שנכתבו לאלוהים, לפחות מאז שנברא היקום, ממליצה על "שאלות קשות לאללה", של נעה ידלין. זה ספר שגרם לי לפרכוסי צחוק בלתי נשלטים בבידוד. לשאלה "מאיזה גיל ידעת שאתה אלוהים?" הקב"ה עונה בכנות מפתיעה: "זוכר את עצמי, בן שלוש או ארבע, כל הילדים משחקים בחיילים ומפסלים בפימו דובוני אכפת לי ורק אני מפסל את השואה הארמנית וממציא לברבי מחלות סופניות".
הספר מתמודד באומץ עם שאלות פילוסופיות עמוקות, כמו: "האם חיות יכולות להגיע לגיהינום? למה יש קלוריות באוכל? מי גילם את שליח הפיצה בסרט הפורנו המקראי זרנוקה של איב?" וחושף טפח מאחורי הקלעים של העשייה האלוקית.
הספר הזה גם חזה בצורה מדויקת את הופעת הקורונה בחיינו. לשאלה "איך אתה ממציא את המחלות?" היושב במרומים עונה: "החלה מקננת בי התחושה כאילו נושא התחלואה, אותו מאגר פוטנציאלי אדיר של דמיון, חזון, משובה ורוח נעורים... דורך במידה מסוימת במקום ואינו מאתגר עוד את השיח הציבורי... וישר אני קולט ... מן עיגול כזה מחלואה, עם משהו בלתי אסתטי שנוזל לו מכל הכוונים." אם זה לא תיאור מדויק של וירוס הקורונה אני לא יודעת מה כן.
לקראת הסיום, המכתב נותן מקום לאופטימיות זהירה: "מנקודה זו והלאה החל הנושא לקבל פוש מאוד חיובי. בימים אלה, אגב, אנחנו שוקדים על סרטן מסוג חדש והפתעתי, שיושק, בלי נדר, לקראת החגים". אז נעה ידלין הזאתי לא רק מגלגלת מצחוק, היא גם נביאה בעירה. בגב הספר כתוב על המחבר: "אלוהים, יזם ואמן מיצג, מתגורר באזור המרכז. ספרו האחרון, התנ"ך (הוצאה עצמית) היה לרב מכר".
"שאלות קשות לאללה", נעה ידלין, הוצאת חרגול, 135 עמודים, 2005
