אם האישה שעומדת מאחורי "שידוכים סטייל הודו", ריאליטי, ה-ניחשתם נכון, שידוכים המי-סופר כמה שעלה השבוע בנטפליקס, הייתה יודעת כמה הודים היא עומדת לעצבן, אולי היא היתה חושבת פעמיים. מצד שני, סמריטי מונדרה (ההודית, כן?) אולי הביאה את המצלמה אבל אין ספק שהמציאות היא זאת שסיפקה את החומרים, ואולי היא צריכה להיות הכתובת לכל הטענות.
(קרדיט: באדיבות נטפליקס)
אם אתם צופי טלוויזיה ממוצעים קשה להאמין שצלחתם את קריירת הצפייה שלכם מבלי להשתדך בשלב זה או אחר לתוכנית זיווגים כלשהי. "שידוכים סטייל הודו" משתלבת בדור החדש של הז'אנר, זה שמאחד תחת כנפיו את כל מדוכאי ומיואשי הרשתות החברתיות והאפליקציות. בהתאמה היא מנסה לייצר מערכת עוקפת שתסייע למטופלים שלה להיגמל מהפזיזות בשיפוט ותכריח אותם לתת צ'אנס לבני זוג פוטנציאליים. אצלנו קוראים לזה חתונמי ומגייסים לשם כך את מדע הזיעה והפסיכולוגיה. ב"שידוכים סטייל הודו" (Indian Matchmaking) חוזרים (אם כי חלקם מעולם לא עזבו) לשיטה הישנה והטובה של תת היבשת: שידוך.
סימה טפריה היא שדכנית ממומביי שמגיעה לכל מקום שיש בו קהילה הודית עם צעירים שהגיעו לגיל שאפשר להתחיל להתייאש מהאפליקציות ולחפש מבוגר אחראי שיזווג אותם. במקום לרחרח חולצות נרתמים לעסק אסטרולוג, מתקשר וכמיטב המסורת גם ההורים של המשודך. מעל כולם זורחת סימה, שבגן עדן שמור לה מקום טוב בגולדן רינג אם לא על הבמה עצמה. אחרי חמש דקות של שיחה היא תאבחן את הסיבה שבגללה הקליינט שלה עדיין רווק פוחז, תברר מה הקריטריונים שהוא מחפש ותנסה להתאים לו בן/ת זוג מתוך המאגר האימתני שלה.
שישה לקוחות מאתגרים (ואמידים) מככבים ב"שידוכים", ביניהם תוכלו לפגוש את פראדיומן, צעיר חתיך ובררן שגר במומביי ומעדיף לתפור לאלים ההודים שמלות קטנות מאשר לפגוש כלות פוטנציאליות; אפארנה, צעירה אמריקנית שאפתנית ומצליחה ש"שונאת קומדיה", בררנית כמו פראדיומן אבל פחות חיננית ולכן חוטפת הרבה יותר אש; ונדיה, כנראה ההיפך הגמור של שניהם, גינאית ממוצא הודי, חייכנית ונוחה, שלהוטה למצוא בן זוג ומוכנה להתגמש עד לרמת ה'יש דופק' כדי לפתח מערכת יחסים.
כולם צעירים מודרנים שמתמרנים ביקום החופף בין העולם המערבי החילוני ובין המסורת ההודית הלוחצת והדומיננטית, בעיקר כשזה מגיע לנישואים. סימה פוגשת את הצעירים וכמובן את האימהות שלהם, ובהמשך משגרת אליהם קורות חיים ותמונות של מועמדים פוטנציאליים, איתם הם יפגשו כדי לבדוק התאמה אפשרית. הפגישות הן דייטים רגילים (אם אתם מחשיבים דייט רגיל כדייט שבו אימא שלכם יושבת לידכם ושותה מימוזה), בהן המשודכים מיישרים קו בסוגיות פרקטיות כמו כסף, ילדים וקריירה, ומקווים שהרומנטיקה תצליח להשלים את הפער.
בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרת ריאליטי טראשית באופיה, שתמיד תתעדף דרמה טובה וסיפור ערוך היטב על פני נאמנות למציאות (הפתעה!), יש משהו בלתי צפוי בביקורות הזועמות והאמוציונאליות שהתוכנית ספגה, בעיקר מצד צופים ממוצא הודי, שהאשימו אותה באנטי-פמיניזם ובייצוג לא מוצלח של המסורת ההודית. וכל זה למרות שהיוצרת הקפידה על האופן המתון והכמעט לא שיפוטי שבו מוצגים אלמנטים, שלצופה מבחוץ נתפסים כקרינג'ים או סתם מוזרים ובכל ריאליטי אחר כבר היו מוקפצים לדרגת ביזאר.
די ברור ש"שידוכים" לא התכוונה לייצר כזאת מהומה. היא לא סדרה תיעודית ולא מתיימרת לחקור את היתרונות והחסרונות של מערכת השידוכים, אלא משכשכת במתחם הריאליטי האסקפיסטי. היא נועדה בעיקר לשמש עוד זרוע בגיוון האתני של נטפליקס, לקרוץ קודם כל לצופים ההודים שיוכלו לראות בה את עצמם, ואז לשאר. בשבילנו זאת אולי אקזוטיקה אבל עבור לא מעט צופים הודים היא פשוט תיאור של החיים שהם מכירים מקרוב והמציאות שהם מתנהלים בה. אם היא הייתה נכנסת לעובי הקורה וחוקרת יותר לעומק את עולם השידוכים, כולל המקרים הפחות מוצלחים, היא כנראה לא הייתה כל כך מבדרת וכולנו היינו מקבלים את הקורה הזאת בראש.
בסופו של יום סימה טפריה היא פשוט עוד צינור דרכו אנשים תאבי נישואים עם הורים עוד יותר תאבי נישואים יוכלו לפגוש בני זוג פוטנציאליים. הם היו יכולים באותה מידה לפגוש אותם גם בבר או בעבודה. נכון, סימה מפצירה בכל המשודכים שלה להתפשר ושוב להתפשר, למרות שדי ברור שהסיבה שרובם הגיעו אליה מלכתחילה היא חוסר הנכונות או היכולת שלהם להתגמש, אבל זה רלוונטי לכל מערכת יחסים זוגית. את רוב העניין, כמו בחיים עצמם כנראה, מייצרות דווקא המשפחות של המשודכים והמעורבות שלהן בתהליך, כי כמו שטוענים ההודים, בנישואים המשפחות הן אלו שמתחתנות. שיהיה במזל.
