הפקת "המדיום" החדשה שעלתה בימים אלו באופרה הישראלית מציעה לצופיה שעה של שהות בעולם אחר. לכאורה, מדובר בחוויה קומפקטית בעולם מרוחק מאיתנו. גיבורת האופרה, מאדאם פלורה, מוצאת את פרנסתה בהעלאת רוחות ילדיהם המתים של לקוחותיה, האדון והגברת גובינו והגברת נולן, המתקשים לעכל את המוות. לא מדובר בתופעה חד-פעמית, אלא בבילוי קבוע של ההורים השכולים המוכנים לממן את מסע האשליות השבועי. לצורך המחשת האפקטים, מסתייעת פלורה בשני צעירים: בתה, מוניקה, המפיקה מגרונה את קולותיהם של הילדים המתים וטובי, ילד אילם שפלורה אימצה, שממונה על יצירת האשליה בעזרת אפקטים וחפצים שונים. שיאה של עלילת האופרה מתרחשת, כצפוי, על סף פיצוץ, ברגע שפלורה משוכנעת שרוחו של מת אכן נגעה בה. אז מתפרץ גיהנום. עד לאותו רגע היא שולטת במצב, אך ברגע שמשהו או מישהו נוגע בה - היא הופכת בבת אחת מספקית תשובות למשאלות לב בלתי מוסברות של אנשים, למי שמחפשת בעצמה את התשובה.
"למרות הסביבה המוזרה והסוף המבעית, 'המדיום' הוא מחזה על אידאות", אמר עליה בעבר מחבר האופרה, ג'אן קרלו מנוטי. "זהו מחזה המתאר את הטרגדיה של אישה הקרועה בין שני עולמות - עולם המציאות שהיא אינה יכולה להבין עד תום ועולם העל-טבעי שבו היא לא מאמינה". מנוטי החל לחבר את האופרה ב-1945 (היא הועלתה לראשונה לבמה במאי 1946), אך הרעיון הראשוני צץ כבר בשנת 1936 בעיר הקטנה סנט וולפגנג, ליד זלצבורג שבאוסטריה. "שכנים הזמינו אותי לסיאנס בביתם", סיפר, "קיבלתי את הזמנתם, אבל אני חייב להודות שזה היה בצחוק, בקריצה אירונית. כשהחל הסיאנס, התחלתי לחוש חוסר נחת. למרות שלא חוויתי אירועים יוצאי דופן, ראיתי שמארחיי, בתשוקה הפתטית שלהם, ראו ושמעו את בתם דודלי. חשתי מרומה. הכוח היצירתי שהיה באמונה ובשכנוע שלהם גרם לי לבחון מחדש את הציניות שלי ואת הרבדים השונים של המציאות... לפלורה אין כל בעיית מצפון לרמות את הלקוחות עד שמשהו קורה. משהו שהיא לא מוכנה לקראתו. המקרה חסר המשמעות שהיא אינה יכולה להסביר מערער בבת אחת את הביטחון העצמי שלה ודוחף אותה אל גבול הטירוף מרוב פחד. מרגע זה ואילך היא זועמת על לקוחותיה הפתטיים והנאיביים שעדיין מאמינים בכוחותיה. היא זועמת על טובי האילם שאולי מסתיר מאחורי השקט הנצחי שלו את התשובה לשאלה נטולת המענה שלה. מוניקה, באהבתה התמימה והפשוטה לטובי ולפלורה, מנסה לגשר בין שניהם. אבל פלורה, מתוך החרדה וחוסר הביטחון שהיא נתונה בהם, מתמלאת דחף עצום להרוג את טובי 'הרוח', הסמל לייסורים המטאפיזיים שהיא עוברת, הייסורים שירדפו אותה באמצעות החידה של השקט הנצחי".
הרעיון של מנוטי לשלב דמות של אילם באמנות שעיקרה הוא קולות זמרים ומוזיקה תזמורתית היה מהפכני והציב גבולות חדשים למדיום המערערים את המוסכמות של אמנות האופרה.
האופרה הקצרה מציעה ניגוד, ואולי פרדוקס, שבין דמות אילמת לדמויות שרות, ועל המלחין מוטלת המלאכה לגשר בין השניים. נוכחות של אילם באופרה הוא מעשה קיצוני, המבטא רצון לנסח לאופרה שפה חדשה ושונה בתוך המדיום העתיק. עיסוק האופרה "המדיום" במדיום האופראי נובע גם מהכותרת, וכך שואלת "המדיום" את המדיום: "האם אני עדיין אופרה? ואם אני אופרה, מהי אופרה ומה מחוצה לה?".
את התשובה המוזיקלית מציע מנוטי בסצנה הנקראת "הוולס של מוניקה". לכאורה, מוניקה, אחותו החורגת של טובי האילם, שרה את האריה. אולם למעשה זהו דואט, כיוון שמוניקה שרה את תפקידה שלה ואת תפקידו של טובי. האריה מסתיימת במילים המרגשות: "טובי, רצוני שתדע כי קולך הוא הקול היפה ביותר בעולם". מבחינתה, יש לו, לאילם, את הקול היפה בעולם משום שהוא חסר קול. אין קול יפה יותר מקול שאינו נשמע. במובן זה דומה הקול הבלתי נשמע של טובי לזעקה האילמת שאין מחרידה ממנה, בדומה לציורו המפורסם של אדוורד מונק. עם זאת, ניתן לפרש את דבריה כאילו טוענת מוניקה שקולה שלה הוא היפה בעולם, כיוון שהיא זו ששרה את קולו של טובי. היא אוהבת את המילים שטובי כביכול אומר לה כפי שהיא שרה אותן. מסובך? מורכב? מאתגר? זהו מנוטי.
בישראל זכתה "המדיום" לכמה וכמה הפקות לאורך השנים. על הראשונה ניצח בשעתו גארי ברתיני באנסמבל הקאמרי. הפקה מעניינת נוספת העלתה תזמורת הרחוב הירושלמית לפני כשלוש שנים באולם הבית שלה, שהוא מוסך בירושלים. על הבימוי הייתה אחראית איילת גולן והמנצח היה עידו שפיטלניק. "היצירה הזו היא מאסטרפיס", הוא מספר כיום על ההחלטה שלו להעלות אז את "המדיום". "עוד נקודה חשובה היא שהאופרה מושרת באנגלית, כך שזה בהחלט גורם מושך. אך בעיקר, זו המוזיקה המגוונת הכוללת רגעים שהם ברודוויי מוחלטים ורגעים אפלים ודרמטיים שבהקשר אחר הקהל אולי היה מתקשה לעכל. יתרון נוסף הוא שמשך האופרה הוא שעה אחת. זה זמן אידיאלי, בעיקר בתקופת הקורונה".
יעל קרת, המנהלת המוזיקלית של ההפקה החדשה באופרה הישראלית, שמשתתפת בה גם כפסנתרנית, מסכימה שאחד השיקולים בבחירת "המדיום" נבע מן המצב האובייקטיבי. "אכן, ההחלטה הראשונה היתה כמענה למגבלות הקורונה. מספר הצופים ומספר המשתתפים היה מוגבל, וכיוון שאי אפשר לקיים הופעה עם תזמורת, המחשבה הלכה לכיוונים קאמריים יותר. למרות שעכשיו המגבלות הרבה פחות נוקשות, עם הזמן התלהבנו מן הרעיון של ההפקה ומן הסגנון שלה, והחלטנו להשאיר אותה כמו שהיא, למרות שניתן להעמיד את האופרה עם ההרכב התזמורתי המקורי של 15 נגנים ולהכניס הרבה קהל. חשנו שבכורח הזה, שנוצר מסוג של כפייה, יש משהו שמאוד מתאים ליצירה הזאת, לאינטימיות, להלך הרוח. בעצם, הישיבה של הקהל על הבמה במעין 'ח' סביב המשתתפים יוצרת תחושה שבה המציאות מחקה את האמנות".
אז הקהל הופך לחלק מן המופע?
"לא לא. הבמה היא עדיין במה והקהל הוא עדיין קהל, אבל יש תחושה מאד אינטימית ובלתי אמצעית. והקהל – כ-250 צופים - נמצא על הבמה עם הנגנים. ההפרדה המסורתית של אולם גדול ובמה לא קיימת פה. גם הבחירה להעמיד את האופרה בנוסח של שני פסנתרים - שכתב מנוטי בעצמו מתוך מגבלה - מוכיחה את עצמה. זה מאוד מתאים לאופי הריתמי של היצירה וגם לאפקטים שמנוטי כתב, המדמים התרחשויות שונות בזמן הסיאנס. הנוכחות של שני הפסנתרים כחלק אינטגרלי מן התפאורה העוטפים את הבמה משני הצדדים, יוצרת תחושה כמו-קלסטרופובית, כשהסאונד מגיע אליך מכל הכיוונים. זה סוג של מרכיב שקיים גם ביצירה עצמה. עלילת האופרה מתרחשת בתוך בית חנוק מאוד וטעון רגשית. אז בעצם כל הביטוי הפיזי שהבמאית שירית לי וייס יצרה גם על הבמה וגם ביחסים שבין הדמויות, מבטא את המועקה ואת הקלסטרופוביה באמצעים ויזואליים, בסאונד ובבימוי עצמו".
על פי קרת, העובדה שגם שי בלוך (פלורה) וגם טל גנור (מוניקה) שרו את התפקידים הראשיים הללו בעבר בהפקות שונות, ניכרת באופן חיובי ביותר. "שתיהן מגיעות לחופש הבעתי יוצא דופן בדרך שהן מבצעות את התפקידים. מדובר בשני תפקידים לא קלים כלל. הם כתובים בצורה מאוד מתוחכמת, מבחינה טונאלית וגם מבחינה ריתמית. אני חושבת שהקילומטראז' שלהן מיטיב עם הביצוע. זה ניכר בהתנהלות על הבמה, בספונטניות ובאותנטיות".
מנוטי לא קרא ליצירה הזו אופרה, אלא מיוזיק-דרמה.
"נכון, ולכן זה נושק לז'אנרים אחרים. ברור שהתיאטרון והקולנוע היו לו בראש בזמן הכתיבה. לא סתם הוא עצמו היה שותף להפקה קולנועית של 'המדיום' זמן לא רב אחרי הצגת הבכורה. סרט מאוד מצליח, אגב. ההפקה שלנו מנסה להתכתב עם ההיבטים הכביכול פחות אופראיים של היצירה, ומבליטה אותם בצורה טובה. אני אומרת את זה בעיקר משום שאנשים שאינם קהל האופרה המובהק, אלא כאלו שאוהבים תיאטרון, קולנוע ותנועה, ייהנו מהחוויה הזאת. זו אינה חוויה אופראית 'פר אקסלנס'. לא במוזיקה וגם לא בחוויה הבימתית שלה. אנחנו מאוד מתרגשים כי כל המבנה שבנינו על הבמה הוא עיצוב חדש לגמרי, וזו פעם ראשונה שאנחנו משתמשים בבמה גם כאולם, כשהקהל יושב עליה. אני לא רוצה לגלות את כל הסודות, אבל הקהל יהיה מופתע. אפילו הכניסה של הקהל לא שגרתית והיא חלק מהמופע. וכן, הנגישות של הקהל לאופרה נובעת חד משמעית גם מן העובדה שהאופרה מושרת באנגלית. וכמו באופרות אחרות שחוברו במאה ה-20, יש כאן שילוב של ריאליזם - אופרה שמדברת בשפה ובמושגים שאנחנו מכירים יחד עם העל-טבעי המלא במיסטיקה, משמעויות סותרות, קונפליקטים וסימני שאלה שמשאירים הרבה מקום לדמיון של הקהל, של האמנים וגם של הבמאית".
מן הדברים שלך אפשר לחשוב לאופרה יש קשר למצב הרוח הלאומי העכשווי.
"כן, בהחלט. הרי המילה הכי נוכחת ברשתות החברתיות היום היא 'אסקפיזם'. גם בחוויה שהאופרה מציעה יש מידה לא מבוטלת של אסקפיזם. עולם אחר לגמרי שנוכח בעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה, ויש בה יסודות מיסטיים ואמנותיים. בוא נגיד שזה לא יהיה כמו להדליק טלוויזיה".