בבוקר שאחרי טקס האוסקר, בשלהי לילה של שכרון חושים, הוליווד מתעוררת למציאות חדשה. מציאות חדשה מדומה. מפיקים, במאים, שחקנים ואנשי צוות כאלה או אחרים מתבוננים במראה ומרגישים לא רע עם עצמם. קורי השינה מעטרים עפעפיים נפוחים כתזכורת להילולה הלילית, הפה מדיף עדיין ריח של אלכוהול והאישונים מורחבים, אבל לפחות בעיני עצמם הם נראים טוב מאי פעם. ליברלים, פלורליסטים, קוסמופוליטים והרבה פחות נרקיסיסטים. הם חלק מתעשיית קולנוע שמראה פתיחות לעולם, מביטה הרחק מעבר לים ומאזינה לשפות זרות. הזכייה של "פרזיטים" של בונג ג'ון-הו הקוריאני באוסקר לסרט הטוב ביותר, והתשבוחות שהורעפו עליו מכל עבר, חשפו את הפנים היפות של הוליווד. פנים מפוצצי בוטוקס, אבל מלאי הבעה - נחושה עם גדלות נפש ואומץ. אלא שמאחורי כל זה עומדת בעיקר חוסר התעוזה והנרפות של היוצרים האמריקנים.
"פרזיטים" זוכה באוסקר
הבמאי בונג ג'ון-הו הוא יוצר מוערך בארצו, בזירה הבינלאומית וגם בארצות הברית. הוא כבר הספיק לשתף פעולה עם מפיקים ושחקנים אמריקנים בפרויקטים דוברי אנגלית כמו "רכבת הקרח" בכיכובם של כריס אוואנס, אד האריס, ג'יימי בל וטילדה סווינטון (שאף עובדה לאחרונה לסדרה ברשת HBO) ו"אוקג'ה" מבית נטפליקס בכיכובם של סווינטון, ג'ייק ג'ילנהול, פול דאנו ולילי קולינס. אולם דווקא "פרזיטים" שעלילתו מתחוללת כל כולה בקוריאה, בהשתתפות שחקנים מקומיים ובשפתם, היה זה שסחף את בוחרי האקדמיה לקולנוע והניע אותם להעניק לו ארבעה פסלונים בקטגוריות התסריט המקורי, הבימוי, הסרט הזר והסרט הטוב ביותר. מדובר בהישג מפתיע בקדמת הבמה של הקולנוע האמריקני הפטרוני והמרוכז בעצמו, אבל עוד לפני שנסגרו הקלפיות, ממש לא היה צריך להמתין לקולות הבמאים כדי לחוש בהערכה העצומה והפרגון מהם נהנתה דרמת המתח הקומית של בונג ג'ון-הו שהגיע למירוץ מצויד בפרס דקל הזהב מקאן.
יצירת מופת מטלטלת ומצמררת - זוהי הגדרה שרבים הסכימו איתה בארצות הברית, בליווי שלל מחמאות קלישאתיות יותר או פחות שהוצמדו ל"פרזיטים". היוצרים האמריקנים, המבקרים וגם רבים מהצופים התלהבו מהסאטירה החברתית שהציג בונג ג'ון-הו בדרכו הערמומית כריבוד מעמדי מזויף, בעולם בו הפער בין עניים לעשירים גדול מאי פעם. ואכן, מדובר בסרט עשוי היטב, המגולל סיפור מתח פתלתל שמשולבים בו רגעים חביבים של הומור, זוועות מדממות, וגם מסרים ביקורתיים נוקבים. הוא נעדר ניואנסים ורצוף בתפניות עלילתיות מופרכות, ובעיקר בתפיסה הסכמטית נטולת המורכבות של הבמאי שמנסה להמשיל מעמדות למרחבים ממשיים שניתן לתחום אותם פיזית. מעמדות הם לא קרונות ברכבת, גם לא אחוזה מפוארת ומרתף תחתיה, ובכל זאת בונג ג'ון-הו הצליח לחדור את הגבולות הגיאוגרפיים כל הדרך מהמזרח הרחוק ללוס אנג'לס שבחוף המערבי. אבל אין מדובר באומץ שלו, אלא בפחדנות שלהם.
יותר מהכל, הזכייה ההיסטורית של "פרזיטים" מעידה על המשבר המהותי שעובר על תעשיית הקולנוע והתרבות האמריקנית ככלל המעוגנת ברוח התקינות הפוליטית וממוסמרת אליה. הוליווד מפחדת מהצל של עצמה. וזוהי הסיבה האמיתית שהיא הולכת בעקבות צללים של אחרים. "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו זכה לשבחים אבל גם לביקורת שנובעת מזמן המסך המועט וכמעט נטול המלל שהקדיש למרגו רובי, לצד הסתייגות גדולה מסצנת הסיום שנישאת על גבי אלימות בוטה נגד נשים - גם נגד גברים, ובכל זאת גם נשים. יש פה חוצפה מרושעת מצד טרנטינו שמתריסה כנגד ההתחסדות הליברלית, וככל שהיא מהנה, כך היא מרגיזה. ככל שהיא מבטאת נועזות אמנותית של הבמאי, כך היא נתקלת בפחדנות של מתנגדיו.
מפגן הפחדנות הגדול יותר הוא זה שקיבל את פניו המאופרים והמחרידים של "ג'וקר" - יצירת מופת מטלטלת ומצמררת על פי הגדרת כותב שורות אלה, וסרט השנה שלו. בניגוד ל"פרזיטים" מדובר בדרמת מתח גדושה בביקורת חברתית שמדממת מתוך הלב הפועם של החברה האמריקנית. ההצלחה המסחרית האדירה של הסרט מביאה עימה תקווה חדשה לקולנוע המסחרי בארצות הברית ועשויה לשנות את חוקי המשחק בהוליווד, שמבקשת להחניף לילדים ולחדור לכיס של הוריהם - במקום לחדור לתודעה שלהם. למרות ההתלהבות של הקהל הרחב, הבמאי טוד פיליפס עמד למשפט פומבי על חריגות על כל סעיף של תקינות פוליטית - מתמיכה באלימות נגד עשירים, נגד שוטרים או נגד נשים ועד הזדהות עם עבריינים, תשושי נפש או לחילופין עם דונלד טראמפ. כל אלה בעיות מהחצר האחורית של ארצות הברית, סוגיות מורכבות שיוצרים אמיצים כמו פיליפס מנסים להציף אל המסך הגדול. אבל דווקא הקולגות מעדיפים לעצום עין.
תרבות התקינות הפוליטית חלחלה לכל מקום בארצות הברית - ממוסדות השלטון בוושינגטון, דרך הקמפוסים של הרווארד, ייל ושאר האוניברסיטאות ברחבי המדינה, ועד לאולפנים של לוס אנג'לס. דונלד טראמפ הוא תגובת נגד לכך בזירה הציבורית, ממש כמו "ג'וקר" בזירה הקולנועית. השלכות נוספות של המגמה הזאת היא הדחיקה של הסרטים העצמאיים מטקס האוסקר השנה. מבין תשעת המועמדים בקטגוריה המרכזית, "פרזיטים" הוא היחיד שאינו סרט אולפנים (את "ג'וקר" הפיקה חברת ברון העצמאית, אך הוא נתמך על ידי האחים וורנר המחזיקים בזכויות על הדמות). בעידן בו מפיקים עצמאיים מתקשים למצוא מימון לסרטים יוצאי דופן ועם צאתם לבתי הקולנוע מתקשים למצוא קהל רוכשי כרטיסים, ראשי האולפנים בהוליווד מעדיפים להתנער מהם ומשאירים אותם ואת המטענים המכבידים שלהם מאחור.
אין פלא שבטקס פרסי הספיריט שמוקדשים להפקות עצמאיות אפשר היה להרגיש התמרמרות ברוח "הדושבגים מהאוסקר" מנאום הניצחון של אדם סנדלר. טקס האוסקר הנוצץ, שבעבר העלה על נס סרטים קטנים כמו "ספוטלייט" ו"אור ירח" הפך להיות בלתי חדיר לקולנוענים החצופים האלה, הבלתי מרוסנים. טריי שולטס למשל חתר תחת חומת האש הזאת בסרטו המפעים "גלים", אלא שדמות ראשית של צעיר מבית אפריקני-אמריקני טוב שרוצח את חברתו ונכלא בגין פשע שביצע באמת הוא לא משהו שאפשר להציג ולדון בו בתנאי השיח הנוכחי. זוהי פריבילגיה שנתונה לבמאים זרים כמו בונג ג'ון-הו שמביאים סיפורים מהטריטוריה נטולת המגבלות שלהם. דמיינו לעצמכם מותחן מתוצרת ארצות הברית ובו נחיל של פליטים מאפריקה או המזרח התיכון שמסתערים על שוטרים לבנים. אתם יכולים לצפות בתרחיש זה ב"עלובי החיים" של לדז' ליי הצרפתי שנכלל בין המועמדים לאוסקר הזר, אבל הפקה אמריקנית כזאת תישאר בדמיונכם בלבד.
אפשר לייחל אולי שהקולנוע העצמאי יחלץ את היוצרים האמריקנים מהביצה הטובענית והתובענית בה הם פועלים, אך גם הסביבה שלהם נגועה בתקינות פוליטית, כפי שאפשר היה להרגיש בפסטיבל סאנדנס לפני שבועיים (שם מקפידים לשמור על איזון תמידי על רקע אתני ומגדרי), אבל גם בטקס פרסי הספיריט. בפרס הסרט הטוב ביותר במעמד זה זכה "הפרידה" של לולו וונג - דרמה מלבבת, סנטימנטלית וממש לא מטלטלת על פערי דורות במשפחה סינית. במקרה או שלא, בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס זכתה הדרמה "מינארי" של לי אייזק צ'ונג, בן להורים קוריאנים שהיגרו לארצות הברית, והמהדהדת את סיפורם.
בהיעדר תנופה יצירתית ונועזות אמיתית בתוך הקולנוע האמריקני, כל מה שנותר הוא לפנות החוצה ולתור אחר סיפורים של אחרים. סיפורים שנשמעים רבי משמעות גם בשפה זרה, ומדברים על בעיות שנכונות גם לחברה האמריקנית, רק בלי לערער על מה שמותר ואסור להגיד בגבולות השיח הציבורי שמתקיים בה. מה שמותר לבונג ג'ון-הו לא בהכרח מותר לפיליפס, ובטח לא לטרנטינו. להציג אלימות קשה נגד עשירים, התעללות בנשים אלו הן פריבילגיות ששמורות לקולנוענים מאסיה, דרום אמריקה, ולפעמים גם אירופה. לעזאזל, הבמאים הזרים אפילו לא מחויבים לפרוטוקול של ייצוג אתני או מגדרי בסרטים שלהם. לרוע מזלם, המקבילים האמריקנים שלהם, בשר מבשרה של הוליווד, מקופחים מלכתחילה במגבלות השיח שהם כלואים בו. אלו שמצליחים להיחלץ מכבלי התקינות הפוליטית ומשלשלאות פוליטיקת הזהויות בארצות הברית, לא יזכו בפרס על אומץ לבם. זה פשוט לא מסתדר עם הציפיות המקובלות בשיח המקומי.
יתכן שהזכייה של "פרזיטים" באוסקר לסרט הטוב ביותר היא אכן אירוע מכונן שיקדם את הפתיחות של הוליווד לעולם, התפתחות מבורכת במיוחד בהתחשב בכך שהשוק הבינלאומי הפך למשענת חשובה עבור האולפנים מול השוק האמריקני שהפך לקנה רצוץ. אבל לפני שמפנים מבט החוצה לסין, מקסיקו, צרפת או ישראל, תעשיית הקולנוע האמריקנית צריכה להתבונן פנימה באופן כן, גלוי, מעמיק ונועז באמת. לחלץ מהקרביים שלה תכנים חתרניים, ביקורתיים, בוטים, אלימים, מקוריים. בלי עידון ובלי בוטוקס. אבל בהתחשב בכיוון שאליו הולכים היום האולפנים, פסטיבלי הסרטים בארצות הברית, והטקסים השונים במהלך עונת הפרסים, כנראה שהיוצרים האמריקנים המגונדרים והמבוסמים ימשיכו להתבונן על עצמם במראה ולחייך, כשמולם משתקפת בבואה של מישהו אחר. דרום קוריאני, למשל.
