בניגוד לעולם, שבו הנשים שולטות בפופ, בישראל של השנים האחרונות לא תזדקקו ליותר מאצבעות כף יד אחת כדי למנות את אלו שנמצאות כרגע בפלייליסט. בשנות ה-80, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי והזמרות הישראליות כיכבו בכל ז'אנר מוזיקלי. מהפופ (עפרה חזה, ירדנה ארזי וריטה), דרך הרוק (יהודית רביץ, קורין אלאל וריקי גל) ועד אמצע הדרך (גלי עטרי וחוה אלברשטיין). את נורית גלרון, מהזמרות הישראליות הגדולות והמצליחות בעשור ההוא ובכלל, היה קשה לתחום למשבצת אחת. למבצעת ולכותבת הייחודית הזאת, שחוגגת בימים אלו יום הולדת 70, יש יכולות ווקאליות של זמרת ג'אז, אוזן רגישה של זמרת פופ, תשוקה ותעוזה של רוקרית, חיבה לשירי משוררים ויכולת בחירה חכמה של שותפים מוזיקליים לדרך שהפכו אותה לבת-בית אצל מאזינים רבים ברחבי הארץ.
גלרון, שנולדה כנורית קְלימְבּוּרְד, גדלה בבית מוזיקלי. אמה, לאה סיטין, עוד הספיקה לשיר במסגרת הבריגדה היהודית. גם גלרון החלה את צעדיה הראשונים בעולם הצלילים במדים, בצוות הווי גולני. לאחר השחרור ולאורך המחצית הראשונה של שנות ה-70 היא נדדה בין הפקות שונות - מאלבומי שירי משוררים ועד פסטיבלי הילדים. ב-1978 היא התכנסה והוציאה את אלבומה הראשון והנהדר, ומאז לא ממש עצרה. ב-40 וקצת השנים שחלפו היא הוציאה כ-20 אלבומים נוספים. האחרון שבהם, "בקול שלי" שיצא לאחרונה, הוקדש דווקא לקאברים, ובהם "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, "עומד בשער" של עמיר בניון ו"הלא נודע" של דני סנדרסון, שגם בהם אפשר עוד ליהנות מהקול של גלרון שעמד בגבורה מול סימני הזמן.
מי שעוקב אחרי הקריירה של גלרון יגלה שהיא שרדה טוב יותר ממרבית הקולגות שלה. גם באלבומיה המאוחרים הסתתרו לא מעט רגעים יפים שהרדיו בחר משום מה להתעלם מהם, ופה היא דווקא חולקת שותפות גורל אכזרית עם רבים ורבות מהמחזור שלה. אבל זמרות גדולות באמת ניצבות מעל לאופנה. למזלה של גלרון, בשנות השיא שלה היו לה די והותר רגעים אדירים שסיפקו לה דלק גם להמשך. הנה עשרת הגדולים שבהם.
"מה יהיה בסופנו", 1978
לקח לנורית גלרון כמה שנים מתחילת הקריירה ועד שהשלימה את אלבומה הראשון שנשא את שמה ויצא בקיץ 1978. כל מי שהאזין לו אז הבין מיד שההמתנה הארוכה לא הייתה לשווא. "נורית גלרון" הוא עדיין אחד מתקליטי הבכורה היותר יפים שיצאו כאן אי פעם. כמו לא מעט אלבומים עבריים מהשנתונים ההם, גם הוא הציע נגיעות ג'אז-רוק רכות שסיפקו מיטב נגני התקופה, ובהם אלון אולארצ'יק, אלון הלל, אלונה טוראל, מתי כספי, שם טוב לוי וגרי אקשטיין וכמקובל אז, גם שפע שירי משוררים: יהודה עמיחי ("שיר ליל שבת"), "אהובתי שלי לבנת צוואר" (יעקב שבתאי), "שלכת" (יעקב אורלנד), "כשהייתי ציפור ביער" (אברהם חלפי) ו"כמעט" (יונתן רטוש). אך את המילים לשיר הכי יפה ומצליח ממנו הגיעו מהעט של לאה גולדברג. את הלחן כתב אשר ביטנסקי, שגם הפיק את האלבום, ואת העיבוד סיפק אילן וירצברג, השותף המוזיקלי המשמעותי ביותר לאורך הקריירה של גלרון. התוצאה המזהירה שנולדה מהחיבור הנשי-גברי המרובע הזה היא "מה יהיה בסופנו".
"יום אחרון", 1979
שנה לאחר מכן, לגלרון כבר היה אלבום בכורה יפה ביד אך היא המשיכה לחפש את דרכה המוזיקלית. הזמרת המבטיחה – שאז כבר החלה לקיים – שבה והצהירה בראיונות שהיא לא שרה ג'אז, אך אלו שהאזינו לאלבומה הבא קצת התקשו להאמין לה. "נורית גלרון בהופעה חיה" שיצא ב-1979 הוא אלבום ג'אז מובהק (ויפה) שמזכיר מאלתרות מחוננות כמו קליאו ליין ופלורה פורים. אולי זו אחת הסיבות שהאלבום הדי נשכח ההוא לא הודפס בהמשך על גבי דיסק וגם בספוטיפיי לא תמצאו לו זכר (ובהחלט הגיע הזמן לתקן את העוול זה). רק שישה קטעים יש בו, ובכולם נהנתה גלרון לשיר ולאלתר (בכל זאת ג'אז), כשסביבה באולפן התמקמה רביעיית נגני עילית (רמי לוין, אהרל'ה קמינסקי, מורטון קם ואביאל סגל). הרגע הכי יפה כאן הוא עדיין הביצוע שלה ל"יום אחרון" של אברהם שלונסקי שהלחינו שלום חנוך ומאיר אריאל (עוד כנערים בקיבוץ משמרות), המוכר בעיקר מהביצוע הנהדר לא פחות של אריק איינשטיין.
"כולנו זקוקים לחסד", 1981
שנות ה-80 היו העשור של גלרון, והן נפתחו במה שנחשב בעיני רבים למשובח והמרשים שבאלבומיה – "שירים באמצע הלילה". במקום לצאת וללקט טקסטים מכמה משוררים, היא התרכזה הפעם באחד – נתן זך, שגם כתב הקדשה לאלבום. לא מעט קלאסיקות יצאו מכאן, ובהן "עד מחר", "כי האדם עץ השדה", "כשצלצלת רעד קולך" ו"כמעט טוב". מיטב מלחיני העת ההיא תרמו מכישוריהם, ובהם יוני רכטר, מתי כספי, שלום חנוך ושלמה יידוב לצד סשה ארגוב הוותיק יותר. זהו אלבום נטול פילרים, אך אם צריך לבחור רגע אחד מתוך ה-11 הנהדרים שבו (וזו באמת משימה קשה), הוא יהיה כנראה "כולנו זקוקים לחסד". את הלחן המנחם והמושלם סיפק וירצברג, שהעניק לגלרון עוד כמה וכמה רגעים מכוננים לגוף העבודות שלה גם בהמשך אותו עשור.
"יש לי סימפטיה", 1982
יש שירים שכשהם מתנגנים ברדיו אי אפשר שלא להגביר את הווליום ולהצטרף אליהם בשירה. ב"יש לי סימפטיה" זה קשה. הוא פשוט גדול על כולם. על גלרון הוא דווקא יושב בול. את השיר, שכתב מאיר ויזלטיר והלחין שלמה גרוניך (שגם ביצע אותו בעצמו בהמשך), היא ביצעה כבר בפסטיבל שירי המשוררים שערכה גלי צה"ל ב-1980 והוקדש ליום ההולדת ה-70 של תל אביב. שנתיים לאחר מכן הוא הפך לשיר הנושא של אלבומה הבא ("סימפטיה"), שבו תמצאו עוד אתגר קולי מורכב לא פחות בדמות "אני אשתגע". 45 שנה לאחר שנכתב, לתל אביב עדיין אין קונספציה ברורה. יש בה יותר מדי שכונות שבהן הטיח ממשיך ליפול מקירות הבתים וכשאין סגרים - היא בהחלט מתגלה כנדנדת פח רועשת. איכשהו, כשמחברים ביחד את כל החסרונות האלו מגלים שהיא דווקא נהדרת, בדיוק כמו השיר הבלתי אפשרי הזה לשירה.
"ילדות נשכחת", 1983
לאורך שנות ה-80, ובעצם גם אחריהן, היו לא מעט אנשים שהתבלבלו בין יהודית רביץ לבין גלרון. כסוג של בדיחה, שתי הזמרות המתולתלות החליטו לצאת במופע משותף ומצליח, ואפילו הקליטו קאבר חמוד ל"כשאת בוכה את לא יפה". שיתוף הפעולה הראשון שלהן היה ב"ילדות נשכחת" - רביץ הלחינה ברוך, ויעקב גלעד כתב את מה שהפך לאחד הטקסטים שורטי הלב הגדולים בשפה העברית. באופן טבעי, השיר הפך לחבר קבע בכל פלייליסט ליום הזיכרון. בכל יום אחר פשוט עצוב מדי להאזין לו, למרות שקשה לסרב לו כשהוא מתחיל להתנגן.
"השיר שהוא שר לי בגשם", 1984
לקראת אמצע האייטיז גלרון, שנתפסה עד אז כזמרת אמצע הדרך, החלה להתחבר בהדרגה לרוק. באלבום "נגיעה אחת רכה" שיצא ב-1984 היא קיבלה מתנה שלא רוצים להחזיר – "השיר שהוא שר לי בגשם". המילים הגיעו מיענקל'ה רוטבליט, הלחן הפשוט והכובש משמוליק קראוס וסולו הגיטרה מהאצבעות של יצחק קלפטר. השיר אמנם מתרחש בחורף, אך הסיפור על המחזר הלא ממש מחויב תופס בכל עונה ("הוא אמר בין ברק ובין רעם / עוד מילים שהיו אז אמת / ודברים שהיה בהם טעם / שעומד בי אפילו כעת"), וגם המסקנה המרירה-אופטימית אליה מגיעה המאוהבת-מאוכזבת ממנו (הוא נבל בן בליעל / אין אחר כמותו / אני אם כך או אם ככה / עוד אוהבת אותו").
"אתה הרי יודע", 1986
במחצית השנייה של שנות ה-80 גלרון כבר הייתה זמרת רוק לכל דבר, אבל היא זכתה בתואר נוסף וחשוב יותר – כותבת. המבצעת הנהדרת, שעד אז הסתפקה בסינון ואיסוף טקסטים של משוררים ופזמונאים, החלה באלבום "משהו בלבבה" גם לכתוב אותם. "אתה הרי יודע" היה הניסיון הגלרוני הראשון לתאר במילותיה את המשהו הזה שיש בלבה, והוא יצא מוצלח למדי ("אתה הרי יודע / רק האהבה קירבה אותי לחיים / ואני הרי הייתי כבר קרובה למקום אחר / רדופת שדים"). הלחן הדרמטי וההפקה המאוד אייטיזית שתרם איך לא, וירצברג, הדהדו את הבלבול הרומנטי שבו שרויה הכותבת-מבצעת ("תועה בין קירות חשופים / מגששת לפתח יציאה / עם האביב באת אלי / רק באביב יכולתי לחזור אל החיים").
"אחרינו המבול", 1989
המשבר הכלכלי-חברתי שיצרה הקורונה אמנם הוציא קורטוב של מחאה וזעם מצד לא מעט מוזיקאים בארץ, אבל בגדול - המוזיקה הישראלית היא חיה די ממושמעת שלא נוהגת להציב יותר מדי שאלות קשות לשלטון, מימין ומשמאל כאחד. לכמה רגעים, בעיקר על רקע האינתיפאדה הראשונה, היה נדמה שיש מקום לקולות אחרים ואמיצים, גם מצד גיבורי המיינסטרים של אז. אחד מהם היה של גלרון. ב"אחרינו המבול" היא כתבה ושרה ללחן של ארקדי דוכין הצעיר ש"אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", ומחתה כנגד האדישות התל אביבית נוכח המציאות האכזרית של תושבי השטחים. השיר הקודר והכועס עורר סערה, כצפוי, ונפסל לשידור בגלי צה"ל, אך הצליח איכשהו להשתחל למצעד השנתי, ואפילו סיים במקום ה-23.
"אתה פה חסר לי", 1992
שנות ה-80 הסתיימו, וקצב העבודה של גלרון לאורך הניינטיז הפך למעט איטי יותר. היא פתחה אותן ב-1992 עם האלבום "בתוך הסערות" בעל הקו המוזיקלי המפויס בהרבה. הלהיט הגדול מתוכו הגיע מהאחים לבית גפן, אביב ושירה, עם "אתה פה חסר לי". בניגוד לתדמית הפרועה של גפן הצעיר, זאת הייתה בלדה לא מאיימת בכלל שזכתה להצלחה עצומה ברדיו. הלהיט הזה סידר לגלרון כניסה חלקה לתוך העשור אחרי הכישלון המסחרי והסערה שעורר "אחרינו המבול". ולא פחות מכך, הוא מיצב את גפן כמלחין שכדאי לעקוב אחריו, גם לאלו שלא התחברו להופעתו הפרובוקטיבית.
"מעביר דף", 1996
היו שנים שתפוקת השירים של שלמה ארצי הייתה כה גבוהה, שהוא הרשה לעצמו לחלק כמה מהם לאחרים. לרשימה, שכללה עד אז את אריק סיני, אריק לביא, ריקי גל וריטה, הצטרפה גלרון ב-1996. היא קיבלה מארצי את מה שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים והמאוחרים בקריירה – "מעביר דף" המוכר יותר כ"המיסטיקנים הסינים". ארבע שנים לאחר מכן חידש ארצי את השיר בדואט עם גלרון באלבום הקאברים האולטרה מצליח שלו לעצמו, "אהבתיהם".
