התחרות השנתית לכתיבת סיפורים קצרים של "עברית" שהתקיימה השנה בפעם הרביעית, בשיתוף הסופר יובל אברמוביץ', הגיעה לסיומה והוכרזו שלוש זוכות. הפעם משתתפי התחרות התבקשו לכתוב טקסטים של עד 500 מילה בנושא "הפעם הראשונה".
הזוכה במקום הראשון היא יעל זרביב, על סיפורה "180 מעלות" (שמובא במלואו בתום הכתבה). על פי אנשי "עברית", "סיפור זה הוא הברקה בלתי צפויה שמחדירה חוכמה, רגש והומור דווקא אל המקומות והחפצים הכי בנאליים בחיינו". על זכייתה במקום הראשון בתחרות קיבלה זרביב סדנת כתיבה עם יובל אברמוביץ' באתונה ו-10 ספרים דיגיטליים לקריאה ב"עברית".
במקום השני זכתה ברורית וולס ובמקום השלישי נועה אנגל, שזכו אף הן בפרסים. בנוסף לזוכות, 200 הנרשמים הראשונים לתחרות זכו בהרצאה מיוחדת של יובל אברמוביץ' על כתיבה.
השופטים בתחרות היו הסופרים יובל אברמוביץ', מאירה ברנע גולדברג, ענת לב אדלר, נעה ידלין ורן בן נון 20 הסיפורים הטובים ביותר שהוגשו לתחרות נבחרו על ידי הסופרים ונאגדו לאסופה "סיפורי הפעם הראשונה", המוצעת כעת לקריאה ב"עברית" וניתן להורידה בחינם כאן.
180 מעלות / יעל זרביב
שמי Graetz AK230, אבל אתה יכול לקרוא לי Graetz.
בגלגול הקודם הייתי סתם טוסטר, ועכשיו אני טוסטר אובן, בן לאימא טוסטר ולאבא אובן.
אני בן חמש. את כל חיי הבוגרים העברתי במטבח תל אביבי אבל למעשה נולדתי בסין, לא זוכר בדיוק איפה. לא נשאר לי מבטא. בגדול אני חושב שהתאקלמתי כאן יפה ושאני בסדר עם המסורת היהודית, למרות שנולדתי בודהיסט. אני חולה על חלות, טוסטים, פסטות מוקרמות, כל הפחמימות הריקות האלה מעיפות לי ת'טיימר.
אני חלבי בלבד וצוחקים עליי המון בגלל זה, בעיקר החבר'ה מהמגירות. אבל לי זה לא מזיז. אני מזמן כבר מחוץ לקופסה. הם פשוט מקנאים בזה שיש לי ייחודיות, שאני לא נותן לכל קציצה להיכנס לי בין הגרילים. שיקנאו.
כל פסח מכריחים אותי לצאת לחופשת בוידם. בעלת הבית טוענת שאני כל כך מלא בפירורים שאין בכלל טעם לנסות להפוך אותי לכשר, אפילו עם האמאמא של הקרצוף. לי ברור שזה בגלל העצלנות שלה, אבל מי שואל אותי בכלל. כל פסח אני כאילו נמכר לערבי ונקנה ממנו מחדש שבעה ימים אחר כך, כמו איזה עבד מלוכלך שנמאס ממנו. זה יצר אצלי פחד נטישה והרגשה שיש בי משהו טרף ולא ראוי לאכילה.
מורפי המיקרו טוען שדיכאון האביב והמועקה העונתית שמתלווה אליו, זה הכל רק בגוף החימום שלי, שאין לזה אחיזה במציאות. הוא אומר שהוא היה מת להיפטר מיכולת הניקוי העצמית הארורה הזאת שלו ולצאת לחופשה פעם בשנה כמוני. היה מת שלא יפתחו אותו כל דקה שבוע שלם בשנה. "לך זקוקים והרבה", אמרתי למורפי כשהתלונן ערב אחד על תשישות מרוב חמומים. "אתה אמנם עובד קשה אבל יש בחייך סיפוק, לא כמוני", סיננתי דקה לפני שסיימתי לחמם פיתה.
את מורפי, חברי הקרוב ביותר הן פיזית (אני מונח עליו) ונפשית, הכרתי לפני חודש בערך. בפעם הראשונה שראיתי אותו שנאתי אותו מיד, ממש שנאה ממבט ראשון. עוד לא ראיתי תנור יפה כמוהו. כולו מצופה כסף כמו מראה, לוק מודרני, צעיר יפה ותמים. כל מה שאני כבר לא אהיה. המראה שלו סנוור לי ת'תרמוסטט.
עם הזמן למדתי להכיר אותו והבנתי שמתחת לנצנצים האלה מסתתר גוף חימום פגוע בדיוק כמו שלי.
עכשיו הוא חבר הנפש שלי, מורפי ריצ'ארד. מדי פעם אני קורה לו ריצ' והוא מת על זה כי זה מזכיר לו את הילדות שלו בבריטניה.
"לפעמים אני מרגיש שנוצרנו פגומים", אני אומר למורפי, "מעניין אם ככה מרגישים כולם".
מורפי אומר לי לשתוק ולא לפתוח פה לשטן כי עוד חודש בדיוק נגמרת לו האחריות והוא לא מסוגל לשמוע על שום פגם.
פעם הייתי מאוהב. קראו לה פיליפס והיא הייתה מערבלת. לי לא הפריע שהיה לה שם זכרי וזרועות ברזל.
אהבתי את האידיאליזם שלה. היא האמינה בחברה הומוגנית, בלי הבדלי טקסטורה, טעם וריח. יום אחד מורפי בישר לי שפיליפס נמצאה ללא רוח חיים בפח האשפה של המטבח. זה השאיר בי חתיכת חור בפסי האוורור. מעולם לא אהיה אותו ה-graetz שהייתי לפני שהכרתי אותה.
"נראה לי שהתקררתי", אמרתי למורפי לפני כמה ימים, כשדמעות שומן נוזלות על פני דלת הזכוכית שלי. "איבדתי את הרצון לחמם".
מורפי הסתכל עליי ושתק. הוא השתדל שלא לזוז, רק נתן מקום וגב למשקל הכאב שלי. הוא לא עשה הרבה, אבל בפנים-בפנים, הרגשתי שאף אחד מעולם לא תמך בי ככה.
