"זהו זה!" - האיחוד
(באדיבות כאן)
"זהו זה!" כבר תפסה מקום של כבוד על מדף המיתולוגיה בזכות שני עשורים של שכרון חושים, אבל אין ספק שאחת משעותיה היפות הייתה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ואולי זה מה שהניע את המהלך הנוכחי – כמו במלחמה ההיא, גם המאבק בקורונה הוא קרב מייאש ותלוש משהו שמנהל העורף, וגם הסיבוב הזה מגיע עם חומרי גלם מעולים שרק מחכים ליד חכמה שתהפוך אותם לקאלט.
אמנם השיבוץ הפעם אחר בתכלית - מתוכנית אחר צהריים "זהו זה!" הפכה לתוכנית פריים טיים שנשענת על מקפצת הרייטינג של מהדורת החדשות - אבל צוות היוצרים מאוד דומה לזה המקורי. אל דניאל לפין, הכותב, הצטרפו נטלי מרכוס ואסף בייזר (היוצרים של "היהודים באים" המצוינת) ורמי ורד, אתי אנטה, העורכת המיתולוגית, וכמובן המגישים, סר דב גליקמן, שלמה בראבא, גידי גוב, אבי קושניר ומוני מושונוב. התקהלות ראויה לכל הדעות. בראיונות מוקדמים התחייבה החבורה "לעשות משהו שנכון לתקופתנו ולא לנסות לחקות את מה שהיה", אבל בפועל הכל ב"זהו זה!" רפרר לעבר. אם זה הבאבא בובה, הזקנים על הספסל, יאצק, יו ניים איט. הכל נשען על כרעיה המאתגרים של הנוסטלגיה.
ברור שהאתגר האמיתי הוא כמובן לצלוח את העונה הזאת מבלי להחריב את הזיכרונות היפים של כולנו, אבל בהתחשב בשיבוץ המחייב של התוכנית (מול "ארץ נהדרת") והבילד אפ העליז שהערוץ הציבורי השקיע בו, חייבים להודות שהפרק הראשון של "זהו זה!" היה חמוד ותו לא. בהתחשב בקאדר הכותבים שלה, הייתה לתוכנית אופציה ללכת על כתיבה חדה ומהודקת הרבה יותר, אבל "זהו זה!" עשתה בחירה מושכלת בנוסטלגיה (כי באנו רק לעשות שמח בתקופה הקשה הזו), מה שריכך את הקצוות וטשטש את העוקץ. התוצאה היא מערכונים עם פוטנציאל (הרופא הערבי, הוואטסה, אפילו הזקנים על הספסל) שהפואנטה הטובה שלהם התמרחה או נלעסה יתר על המידה, והשאירה אותנו בעיקר עם הכימיה הנהדרת בין המגישים והנחמה שבחזרה למקום מוכר ואהוב.
אלה ימים מוזרים לטלוויזיה. מצד אחד הצורך באינפורמציה ובבידור גורם מושיב הרבה יותר אנשים מול המסך (גם במקרה של ערוץ כאן, שסופרים בעיקר את הדיגיטל), ומצד שני המפרסמים הולכים ומתמעטים כי למי יש כסף – לפרסם או לקנות את מה שמפרסמים. רוב הפקות הטלוויזיה נעצרות כי סגר ונכנסות, כמו החיים עצמם, להולד. בימים כאלה אולי אי אפשר להיות בררניים - אפילו נטפליקס ויתרו על ה-HD - ומצד שני, האצבע על השלט לא תשקר. "זהו זה!" לא תהפוך לתוכנית סאטירה קצבית ונועזת והשאלה היא כמה זמן יחזיק נס כד הנוסטלגיה את הצופים המתרפקים מול המסך. הימור שלי: לפחות עד מחר, באחת וחצי בשידור החוזר.
