ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לאמא כסף. כבר מזמן תפסה את מקומי. שתוציא מהקיר, אמר. הגדולה לעגה לו, אני דווקא חשבתי שזה מצחיק. אמרתי לו שהאיש הרע סתם את החור בקיר, ושאי אפשר להוציא עוד כסף. הגדולה אמרה שזה לא נכון. בת שש בקושי, וכבר היא יודעת מה נכון ומה לא נכון. כשנגיע הביתה תעלו אל השכנה, היא תיתן לכם משהו. אבל הקטן רצה סוכרייה על מקל, לא משהו, והשתטח על הכביש באמצע מעבר החציה.
הצרחות שלו צבטו לי בבטן. הושטתי יד לעזור לו לקום, אבל הוא נכנס עמוק בתוך האספלט. מכוניות צפרו. לאנשים אין סבלנות לחכות. בבת אחת נעשיתי אילמת וגם חירשת. הגדולה אמרה שאני אעשה משהו, שזה מסוכן. ראיתי איך אני תופסת אותו בקפוצ'ון ומניפה אותו, כמו שמחזיקים עוף ברגליים. אלא שבמקום להניף אותו התחלתי ללכת מצד אל צד בעצבים של חדר המתנה. קראתי לו פעם, קראתי לו פעמיים. בסוף אמרתי, אם תתנהג יפה — ניסע מחר ללונה פארק. מעולם לא נסענו ללונה פארק. בקושי יצאנו מהעיר שעל ההר.
במקום הצרחות התחילו דילוגים. בדיבור אחד הוא קם, והתחיל מקפץ מרוב אושר כל הדרך הביתה. הגדולה אמרה שאני סתם אומרת. שבחיים אני לא אקח אותם ללונה פארק. היא נשרכה מאחור. בכוונה. לא הסכימה לתת לי יד. כמו כל דבר שאני מבטיחה, היא אמרה, אף פעם אני לא מקיימת. רציתי להגיד לה שהפעם היא טועה. לא אמרתי. לא רציתי לשבור לה את המילה באותו רגע. אבל בלב ידעתי שאת ההבטחה הזאת אני מתכוונת לקיים. הילדה הזאת נתנה לי הרבה כוח בחיים שלי.
בכניסה לבניין תפס אותנו בעל הבית. הוא היה מפיל אותנו למארבים שלו. להפחיד. עוד לא סוף החודש. לא הבנתי מה הוא רוצה הפעם. הצ'ק שלך חזר, הוא אמר. הקטן שאל: מה זה צ'ק. את רואה את הבחור הזה? שאל בעל הבית והפנה את סנטרו אל הבחור שעמד לצדו, זה היה בחור גדול מהמידות הסטנדרטיות, היום יום שני, יש לך עד יום חמישי להביא לו מזומן — אם לא, אני מחליף לך את המנעול. ככה זה היה מהחודש הראשון שגרנו אצלו. הכול באיומים. המזל שלנו שהוא גר בהתנחלות. לא יצא לנו לראות אותו הרבה.
קחי אותו לגינה, אמרתי לגדולה. לא רציתי שהם ישמעו את האיומים שלו. בסוף כל ויכוח כזה הוא לא רק החליף לי את המנעול, הוא גם אמר שהוא יזיין לי את הצורה. את זה בטח ובטח לא רציתי שהם ישמעו. אצלנו בבית מדברים יפה, הייתי אומרת להם, לא מקללים ולא צועקים. הגדולה עשתה מה שביקשתי וקראה לקטן להצטרף אליה, אבל הילד התבצר בַּלא אפשרי. לא רצה ללכת ולא רצה להישאר. בעצמו כבר לא ידע במה להאמין או למי. נו, תן יד לאחותך הגדולה. היא תעשה לך נד־נד. הוא כבר היה בן חמש, ואני המשכתי לדבר אליו כמו אל תינוק.
ידעתי שהוא האחרון שלי. לא יהיו לי עוד ילדים. גם השניים האלה נפלטו לעולם מיצר החיים שלהם. אותו יצר שדחף הצידה את יצר החיים שלי. ההרכב הגופני שלי השתנה. הפיזי. גם הנפשי בעצם. כל התהליך הזה של כניסה ויציאה כרוך בחילופי חומרים. בשינויים הורמונליים. הגוף מסתער על החלבונים, תאים מתחלקים, הוא מפריש וממלא אותך בתוהו. זה קרה לי. פעמיים.
שלא בפניהם, האשמתי אותם. את הילדים. היו לי כל הסיבות לכך. אבל מסביבי אמרו שיש דברים שאני צריכה לשמור לעצמי. שאין כל סיבה להגיד כל מה שיושב על קצה הלשון. אני ממושמעת מטבעי, וזה מה שעשיתי. הכול לטובת הילדים, הם אמרו. זה מה שהיה חשוב. טובת הילדים.
הקטן נזכר שוב בסוכרייה על מקל. חזרנו להתחלה. ככה זה היה כל הזמן. לא התקדמנו לשום מקום. כבר לא היה לי במה לשכנע אותו. הזכרתי לו את הנסיעה ללונה פארק. זאת היתה טעות. בעל הבית התחיל מיד עם ההרצאות. מהדיבורים שלו היה אפשר לחשוב שהוא מנהל בנק לפחות, ורק אני לא לומדת. לא יודעת לנהל תקציב. זה בן אדם שלא רואה אותךְ. את מבוטלת מבחינתו.
הצטערתי שלא הצעתי לילדים לבקר בכוכבית, כמו שאני מציעה בדרך כלל. שלושתנו אהבנו לבקר שם, ובתוך כמה דקות היינו משכנעים את הנהג להטיס אותנו. הגדולה אמרה שהוא לא נהג אלא אסטרונאוט רובוטי. הוא דיבר בשפה שרק היא הבינה. גרמה לכך שגם הקטן וגם אני נהיה תלויים בה. בראשית ימיה של כוכבית גרו בה אך ורק רובוטים. אנחנו היינו תיירים בני אֶרץ.
באחת הפעמים, כשהיינו כבר על ספינת החלל, אמרה הגדולה שאם נתנהג יפה גם אנחנו נוכל להפוך לרובוטים. היא רצתה לטעת בנו תקווה. תקווה זה מה שחסַר לנו. בעיקר. והיא ידעה את זה בדיוק כמוני. הקטן התפלץ מהרעיון, הוא ממש לא רצה להיהפך לרובוט, והתחיל בוכה שהוא רוצה הביתה. הוא השתגע ממש. בעט לכל הכיוונים. זה ילד שמאבד את השמיעה ברגע של משבר. בדיוק כמוני. הסברתי לו, בשלב הזה כבר אי אפשר לרדת מהספינה. כלום לא עזר. הבטחתי לשמור עליו. אחביא אותך מתחת למעיל שלי, כמו גור של קנגורו. אף רובוט לא ימצא אותך. הוא אהב את המחבוא הזה. בסוף אמרתי שבני אדם מפותחים יותר מרובוטים והוא בן אדם, כמוני וכמו אחותו. אם לא נרצה — לא יהפכו אותנו. הגדולה אמרה שאולי אנחנו יותר מפותחים אבל לא יותר חזקים. היה בזה משהו. היא חכמה הילדה הזאת, והיא ניצלה את החוכמה לטובתה. הקטן התעוות לי בין הידיים, כמו עובר שהסתבך בחבל הטבור. הפנים שלו הכחילו, הדופק האט. הוא נכנס למצוקה. משהו מכל זה היה זכור לי. פנסים גדולים של חדר לידה. חדר ניתוח אולי. שעון קיר.
הלו?! אמר בעל הבית ונופף ביד הגסה שלו מול העיניים שלי. את שומעת מה שאני אומר לך, או שאת לא שומעת מה שאני אומר לך?!
אני שומעת, אמרתי, ודחקתי בקטן שייתן יד לאחותו וילך איתה לגינה. נו, אמרתי והאצתי בו, תן יד לאחותך. ידעתי שאסור לי להגיד מילה נוספת על הלונה פארק. הדבר האחרון שהייתי מסוגלת לשאת באותו רגע היו הצעקות שלו. הבן אדם הזה, בעל הבית שלנו, לא יודע לדבר. כבר במשפט השני הוא מרים את הקול. קורע לךְ את חוט המחשבה. מי שצועק לא תמיד צודק, אמרה לו הגדולה. שמחתי שהצלחתי ללמד אותה משהו חשוב. בעל הבית אמר שיש לה פה לגדולה שלי. הסתכלתי על השפתיים שלה, הן היו כחולות. הזרועות שלה השתלשלו מחוץ לשרוולי המעיל שהתקצרו. רק בגלל הרזון היא עוד הצליחה לכפתר אותו. הבנתי שגינה זה רעיון רע. בסוף נתתי לה את המפתח. שיעלו לדירה, שיעשו מה שהם רוצים. יכולתי לטפל בכל דבר בנפרד אבל לא כשהכול נופל עליי בבת אחת.
הסתכלתי על הילדים. הם היו זרוקים על המיטה כמו בובות שמאסו בהן. הם היו קטנים מאוד. לפעמים נדמָה לי שנעצרה להם הגדילה. נתקעו בשלב הילדות. אולי חסרו להם ויטמינים או קרן שמש לחזק את העצמות. נקלענו לחורף שאין לו סוף. העפעפיים של הקטן רעדו, כאילו ראה מישהו בחלום או משהו. נהיו לו סיוטי רובוטים. הצעתי לשנות את העלילה. הגדולה לא ויתרה. הרגיע אותה לחשוב שאנחנו עושים מה שהיא רוצה. בסוף היא הסכימה להוסיף פרק חדש. קיבלנו זכויות משנה על הכוכב שלה. לקטן לא נשקפה עוד סכנה רובוטית. כוכבית התאימה את עצמה לנעשה על כדור הארץ.
כשהם ישנים הם כמו מלאכים, אמרה לי פעם אמא שהכרתי בגלגול הקודם, אבל במשך היום מתחשק לי לרצוח אותם. זאת היתה אמא שלא התביישה להגיד את מה שהיא חושבת. אם הייתי יודעת שזה מה שמחכה לי, הוסיפה ואמרה, לא הייתי יולדת אותם. דברי בשקט, אמרתי לה, והיא המשיכה. לא היה אכפת לה. שכל העולם ישמע. מתי התחלפו היוצרות? ממתי ילדים חשובים יותר מההורים שלהם?! לא היתה לה סבלנות לילדים שלה. לא סבלנות ולא זמן. אבל גם אשמה לא היתה לה. הם לא הפחידו אותה, כמו שהילדים שלי הפחידו אותי.
בזמן שהיא התעסקה בעניינים שלה הם המשיכו לגדול כמו שאר הילדים. גדלו מעצמם, חשבתי. יש לי קריירה, היא אמרה, ואני על הקריירה שלי לא אוותר בעד שום הון שבעולם. לא הון ולא ילד. האישה הזאת הבינה את עצמה. קריירה! אמרתי בקול רם. היה למילה הזאת טעם של אתר נופש. הרגשתי אותה על הלשון. חשבתי על הילדים שלי, ועל המצב שהם הביאו יחד איתם. מיום שהם נולדו נהפכתי בעצמי לילדה קטנה.
יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה.
די היה במחשבה על הילדים כדי להכניס את הגוף שלי לכוננות. נדרכתי כולי, אפשר לומר. הם דואגים לזה. והם יודעים מה שהם עושים. מישהו, שם למעלה, מתַחזק את צבא האימהות על הכדור שלנו. עוד לפני שהם נולדו נדרכתי. הגוף שלי רצה להגן על התינוק לפני שהוא נולד אפילו. אהבתי אותו עוד בהיותו בבטן. ראיתי אותנו, פנטזיה של אמא ותינוק, מכירים יחד את הסובב אותנו. לומדים את היסודות. תוהים על פלאי עולם. נראינו כמו בפרסומות לחיתולים שהקרינו אז בקולנוע. רצנו זה אחר זה בשדות בר, היה הרבה טבע סינתטי בחיים שלנו, רדפנו אחרי פרפרים, אספנו צדפים על שפת הים, התגלגלנו על גבעות חול. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן. בהיריון את רומנטית. זה עוזר לעיכול הבאות.
נולדה הראשונה. ההיריון היה קשה, והלידה עוד יותר. אבל הפה שלהם אמר שזה שווה הכול. כלומר התינוקת שווה את כל הסבל שעברתי ואת כל הסבל שנכון לי. הם עודדו אותי, ואמרו לי איזו אמא טובה אהיה. האמנתי להם. גם הוא אמר, והוא אהב אותי ואת האמא שנהייתי. ואני אהבתי שהוא אוהב אותי. אבל מיהו? לא זכרתי. וזה גם לא משנה. לא מי הוא ולא מה הוא אמר.
אחרי שירד גשם, שעתיים ללא הפסקה, השמים התבהרו חלקית והיה אפשר ללכת לספרייה. ביקשתי מהגדולה שתלך במקומי. בשבילי. תעשו סיבוב, אמרתי לה, קחי את אח שלך. גמרתי את הספר ולא ידעתי מה לעשות עם כל המחשבות שתפסו את מקום הקריאה. זאת היתה הפעם הראשונה שקראתי על אישה שהיא ממש כמוני, בסוף הסיפור היא מתה. אם תצאו קצת מהבית אני אתן לכם כסף לקנות סוכרייה על מקל. הקטן שמע סוכרייה על מקל, ונעמד על רגליו. אני לא המשרתת שלךְ, אמרה הגדולה, היו לה כל מיני רעיונות, אם את חושבת שאת גרה בארמון. פעם בכמה ימים יצא ממנה הכעס שהספיק להצטבר. לא ידעתי מי לימד אותה לדבר ככה, באיזה כוכב היא שמעה דיבורים כאלה. היינו עייפות מאוד, אני והאמא שנהייתי, לא היה לנו כוח לפתוח את הפה.
אתה נשאר עם אחותך, אמרתי לקטן ולבשתי מעיל. אני אביא לך את הסוכרייה שלך כשאחזור הביתה. אמא צריכה לנשום, הסברתי לו. מאז הלידות הנשימה הלכה ותפסה מקום מרכזי בחיים שלי. שמעתי שאפשר לתרגל את הנשימה. ואני תירגלתי. שמעו אותי נושמת. שואפת או נושפת. לשמור על נשימה סדירה היה נחוץ, כמו להקפיד על שעות שינה. כל הזמן ארבו סכנות. בכל צעד היתה מקופלת מעידה.
בחוץ הסתובבו אימהות עם עגלות. היו כאלה שמאחוריהן התנדנדו עוד ילד או שניים. היו להן פנים ארוכות שמקבלים באימהוּת. רזון לא בריא של אפיסת כוחות. הן הסתובבו סחור־סחור במטרה להמהיר את הערב. זה לא עזר. הילדים רצו כל מיני דברים שהן לא יכלו לתת. הילדים לא הבינו את זה.
הגינה רטובה, אמרה אחת האימהות שהכרתי מהמוסדות, היא דיברה בהיגיון. נופפתי לה לשלום קטן בזמן שחלפנו זו על פני זו. החליטה להתעלם. אתם תתלכלכו בבוץ, היא הסבירה לילדים שלה. לא היה לה כוח לעשות כביסה בכל יום. אבל הם לא הבינו. ברגליים שלהם היתה גינה. הרגליים שלהם רצו לטפס, לרוץ, לקפוץ. אחד הילדים שלה התיישב על המדרכה. הוא היה ילד שמתיישב, שלי אהב להשתטח. ראו עליו שזה לא חדש לו. הוא הרגיש מאוד נוח לפני ההתפרצות.
אם אתה לא בא איתי — עכשיו! היא צעקה, אני משאירה אותך פה. הוא לא השתכנע, משך בכתפיים ולא אמר מילה. המשיכה ללכת. יום אחד אני אשים אותך בפנימייה, צעקה בפעם השנייה. אני אבוא לבקר אותך עם שוקולד ביד ואז תדע שאני אמא טובה.
הסתובבתי כדי לראות. הכרתי כבר את ההצגה, אלא שבכל פעם היה לה סוף אחר. שמעתי את הבכי שלו מטפס בכל הצינורות, עומד לבקוע מהרמקול שהיה לו במקום פֶּה. הילד הזה הרים את השכונה עם הצווחות שלו. הוא היה מוּכּר בין האימהות. אבל היא לא התרגשה והמשיכה ללכת. מתחה את הגבול מהכיוון שלה. השאירה אותו מאחור משקשק מפחד. עד אז לא שמעתי על איום בפנימייה. בדרך כלל השתמשו האימהות באותם איומים. זה היה מקורי.
הדבקתי אותו בצעדי האמא שלי. אתה רוצה לנצח? שאלתי. מרוב הלם שמישהו מדבר איתו הוא השתתק באמצע השורה של הבכי. תן לי יד ונעשה לאמא שלך הפתעה. היד שלו כבר היתה בכף היד שלי, ועם השרוול של היד השנייה הוא מרח את הנוזלים שגעשו לו על הפנים. הלכנו במהירות כדי להשיג אותה. גם אימהות אפשר להכניס לפנימייה, קוראים לזה מוסד, לחשתי לו באוזן רגע לפני שנעמדנו לידה. מילימטר הפריד ביני לבין מוסד.
תורידי את הידיים שלך מהבן שלי. מטונפת אחת. תדאגי קודם לילדים שלך. ניסיתי להחזיר את היד אבל הבן שלה לא הרפה. אני ניצחתי אותך, הוא אמר לה. חטפתי ממנו את היד שלי. אבל ללכת לא הלכתי. והיא: כמה פעמים אמרתי לך לא להתקרב לזרים?! תן לי לראות אותך, אמרה ותפסה בשרוול שלו. מזל גדול שלא קרה לך כלום. אחרי שהיא בדקה אותו מכל הכיוונים, היא הרימה אותו על הידיים ונישקה אותו בקולניות מתגרה של אמא מזויפת. יקר שלי, אחד ויחיד שלי, ילד אהוב שלי. בדרך כלל לא התערבתי בעניינים של ילדים של אחרים.
הספרנית אמרה שיש לה ספר בדיוק בשבילי, היא הכירה היטב את הטעם שלי בספרים, ונתנה לי ספר על איש שנכנס למיטה של אמא שלו ולא יוצא ממנה עד יום מותו. לי לא היתה מיטה כזאת, מיטה שאפשר לתפוס בשיטת המיטה החמה, וזה ציער אותי. הבנתי מיד שאני הולכת להישרף יחד עם הדפים האלה.
ידעתי שיהיה לי מה לקרוא במשך תקופה ארוכה. קראתי את הספר פעם ופעמיים לפני שהחזרתי אותו לספרייה. ניגנתי אותו בראש. רציתי ללמוד את התווים שלו. בכל עמוד שפתחתי ראיתי את הפנים שלי, כמו במראה.
"מחר ניסע ללונה פארק", אילנה ברנשטיין, כנרת זמורה דביר, 224 עמודים
