לא מעט סוגיות שנויות במחלוקת מפלגות כרגע את העם היושב בציון, אבל נדמה שהבוערת בהן היא "המפקדת", שהפרק שסגר את העונה הראשונה שלה שודר אתמול (ב'). בדומה לסדרות קודמות של כאן, כמו "שעת נעילה", "מנאייכ", "טהרן" ו"חזרות", גם הטירונות הצה"לית של פלוגת געש יצרה שיח ער, ובתור התחלה אפשר לציין בזהירות שטלוויזיה שמייצרת שיח ער היא דבר חיובי, בהנחה שלא מעורבים באקט כיסאות פלסטיק ושכל הפטמות של כל הנוכחים שבות בשלום לבסיסן. הדיון בשאלה אם "המפקדת" אכזבה את הצופים שלה או דווקא הוציאה אותם שבעי רצון בצידה השני מקפל בתוכו את העובדה הפשוטה: רוב הצופים שהחלו לצפות בה נשארו איתה עד הסוף, רובם יודו שנהנו ממנה למרות מה שנתפס ככשלים - הישג מרשים בפני עצמו.
לא מעט טענות הופנו ומופנות כלפי האופן שבו הסדרה התקדמה, חלקן מוצדקות, חלקן עניין של השקפה וציפיות. "המפקדת" התחילה את דרכה כקומדיית אבסורד על ההתנהלות הצה"לית, איפשהו באמצע עשתה שיפט לדרמה חמודה על דמויות נשיות בצה"ל ופחות על האדישות והטמטום של מערכת גדולה ואטומה. הדמויות הלכו והתאפיינו על חשבון העלילה וחלק מהנרטיבים נזנחו באמצע ולא זכו לפיתוח הולם או לקלוז'ר (שמרית פשוט חזרה לאוהל למרות האיומים על חייה, מבלי שאף אחד מהמפקדים שלה מנסה לפתור את העניין; אח של חגו פשוט הועזב מהבסיס אחרי כמה פרקים שבהם הובהר לצופה שאם הוא יוצא בחוץ הוא מת והרודפים שלו הכניסו רחפן [!] לבסיס כדי למצוא אותו). חלק מהסצנות היו מופרכות או מנוסחות באופן ילדותי (היוש "שרמוטת התפוזים" על הגג) או לא קשורות לעלילה (טמפון בשמירה), והשיא הגיע בסצנת ניסיון ההתאבדות של ערבה בסוף פרק 9, שהרגישה תלושה לחלוטין מרוח הסדרה.
אבל גם ברגעיה הפחות טובים, "המפקדת" עדיין שמרה על מפלס פאן גבוה למדי, בעיקר הודות לציר השני והמוצלח שלה, הדמויות. הדמויות הראשיות אבל גם דמויות המשנה ואפילו אלו שהפציעו לרגע, היו מאופיינות לעילא ואפילו כשהן לא קידמו את העלילה הן יצרו מערכונים קטנים וחכמים שאמרו לנו משהו על קיבוץ הגלויות שהוא צה"ל ועל עצמנו. מעל כולן, אם ממריאים קצת למעלה אפשר לראות שבמרכז הסדרה עמדה דמות אחת, שכל ההתרחשויות נועדו לשרת אותה, והיא נועה המ"מית. נועה היא צה"ל. היא נאחזת בכללים ונהלים כאילו החיים שלה תלויים בהם, ובמידה מסוימת זאת האמת. עם אפס כישורים ביחסי אנוש, אין לה מזבח אחר להתחבא מאחוריו. על פניו, הצבא הוא המסגרת האידיאלית בשבילה - נהלים וכללים הם האלוהים של צה"ל. היררכיה וציות הם עשרת הדברות. אבל המציאות מוכיחה לה שמדובר בשקר - כדי להתנהל במסגרת שלא רואה אותך מבלי להישבר אתה חייב להתגמש, דבר שנועה לא מסוגלת לו.
הסוף של "המפקדת" לא מביא איתו הפי אנד, וזה נאמר לחיוב. העובדה שאף אחד מקווי העלילה לא זכה לקלוז'ר שהורגלנו אליו בדרמות לא פוגע בווייב של הסדרה, אלא דווקא תומך בה. האקראיות, חוסר התוחלת, הסתירות, הזליגה הסתמית של הסיטואציות הן חלק מהדי.אן.איי של הסדרה. נועה לא באמת התבגרה, היא קרסה ואז המשיכה. העובדה שהיא ביקשה "להתפטר" אחרי שלא הצליחה להתמודד עם האחריות שלה על ערבה, מעידה שהיא לא מנסה להתגמש או להיפתח, אלא פשוט מנסה להתחיל מחדש במקום אחר עם אותה הגישה. היא הושארה בתפקיד שלה למרות שהיא לא מתאימה לו בשיט, כי אלה הצרכים של המערכת. המערכת לא רואה אותה כמו שהיא לא ראתה את המפקדות ואת הטירוניות שלה, וזאת התורה הצה"לית כולה על רגל אחת. בחורה בעייתית מטירונות איתן והמפקדת הנלהבת שלה יכולות באותה קלות להפוך לקצינות. מפקדת יכולה לנסות להתאבד בבסיס ועדיין הצבא ינסה לטייח את זה במקום לסייע לה. נכון, זה כבר לא כל כך קומי, אבל זה עדיין מפנה זרקור לאבסורד.
הבטחה נוספת שהסדרה קיימה, ושאי אפשר לסכם את העונה בלי להזכיר אותה, היא הליהוק המצוין של "המפקדת". אלונה סער הצליחה לגייס אמפתיה אמיתית מהצופה אל דמות שהיא - בואו נודה באמת - לא קלה לחיבוב בלשון המעטה. היא ייצגה בכבוד את המורכבות שלה, את חוסר הביטחון והשבריריות שהשתקפו בעיני הבמבי שלה, את קשיות העורף בשפתיים ההדוקות, והצדיקה כל קלוז-אפ שהוענק לה. אותו כנ"ל לגבי מיה לנדסמן (ספיר) שלא זייפה לשנייה, כרמל בין (צימר), נועה אסטנג'לוב (צליל) ועלמה קיני (ערבה), שהעבירו את הטקסט המצוין שקיבלו בלי לאבד אף טיפה בדרך. תודה לעטרה פריש וניר ברגר על עונה מענגת, גם ברגעיה החלשים, ויאללה, לעבודה. כספי המיסים שלנו משתוקקים כבר לעונה השנייה.
