לפני כשנתיים, חברת התקליטים האמריקנית "קולומביה רקורדס" פנתה למפיק המוזיקלי הישראלי אסף רודה ועניינה אותו בזמר צעיר וחדש שנע בין היפ הופ לקאנטרי. "פתאום מגיע ילד בן 19 מאטלנטה שזו הפעם השנייה שהוא טס בחיים שלו, והוא מזמין במסעדה את כל המנות כדי לטעום. זה היה כמו לראות בן אדם שנולד מחדש", נזכר רודה בריאיון ל-ynet בפעם הראשונה שפגש את ליל נאס אקס, אחד מהכוכבים הגדולים ביותר במוזיקה האמריקנית בימים אלה וקולגה קרובה.
"הוא התארח אז בסט של דיפלו באיזה פסטיבל ואנשים בדרך עצרו אותו לסלפי. ברגע שהבנתי מה הסיפור שלו, קלטתי שהוא גאון עם ראש על הכתפיים, ולמרות כל המעגל מסביבו הוא זה שמקבל את ההחלטות - החל מהשירים דרך ההופעות והדברים שהוא אומר לתקשורת. הוא מעורב בהכל, הרבה יותר ממה שהיה נהוג פעם. חלק מהעבודה שלי איתו ועם אמנים צעירים אחרים זה לעזור להם להבין מי נגד מי. זה שיש לך שיר במקום הראשון במצעד לא אומר שלא צריך להקיף אותך באנשים טובים שישמרו עליך. ואלו הסיבות שהוא מצליח ככה".
רודה נזכר בטירוף סביב Old Town Road - הלהיט הראשון של נאס בו אירח את בילי ריי סיירוס. "כשאתה מבין שיש שיר שגם אישה שחורה בת 70 מדרום ארצות הברית וגם ילד בן ארבע ברוסיה אוהבים, אתה קולט לאיזה קהלים זה יכול להגיע. החיבור שהוא יצר בין קאנטרי להיפ הופ עשה מהפכה. אתה טס להופעה במשחק הוקי ואין אף אדם שחור בקהל, וכולם שרים את זה. זה שהשיר נכנס למצעד של הקאנטרי זה דבר גדול, כי הממסד של הקאנטרי והדור היותר מבוגר באמריקה מאוד שמרנים, אבל הצעירים אוהבים את זה ולא אכפת להם איך הבחור נראה ומה הצבע שלו".
על פי רודה, נאס (שנולד בשם מונטרו לאמאר היל) לא תמיד היה הבחור האמיץ שיוצא מהארון בגיל 20 מול תעשיית הקאנטרי השמרנית ומוציא קליפים פרובוקטיביים שמסעירים את אמריקה כולה וגורמים לנייקי לאיים בתביעה. "הוא היה מאוד ביישן בהתחלה", מספר רודה, "אבל מיד אתה קולט שהראש שלו במקום אחר. הוא טיפוס קורע מצחוק. בכל פעם שהוא רואה אותי הוא אומר 'נעים מאוד להכיר אותך'. רגע לפני שהוא יצא מהארון הוא אסף אותנו וסיפר לנו את זה. זה לא היה קל עבורו, והוא גם קיבל בהמשך המון איומים על חייו, אבל הוא עמד בכל הלחצים. אמרתי לו שאני מאוד גאה בו על האומץ שלו, ועל זה שבגיל כזה צעיר הוא מנצל את הבמה כדי להעביר את המסרים שלו. הוא ענה לי שיש לו אחריות כלפי הקהל שלו והוא רוצה שאנשים יהיו גאים במי שהם. אבל מיד כשיצאנו מהחדר הוא זרק בצחוק למנהל שלו שהוא לא יכול להיות איתו ביחד כי הוא לא הטיפוס שלו".
רודה מסביר כי נאס, שהוציא בינתיים רק סינגלים (שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד), עובד בצורה הטובה ביותר לתקופה. "הרבה חברות תקליטים רצו אותו, וחלק גם הציעו לו יותר כסף כדי להקליט ישר אלבום שלם, אבל הוא בחר ללכת עם מי שזרם עם האינפוט הקריאטיבי שלו. אנשים בגילו מבינים את העולם של הילדים בטיקטוק, וזה כוח שתעשיית המוזיקה מתחילה לנצל. את השיר Montero (Call Me by Your Name) שעושה עכשיו רעש בגלל שיש בו את הפרסומת של נאס עם נעלי נייקי מדממות, הוא השמיע לי לפני כמה חודשים ומיד אהבתי אותו, גם בגלל העמדה הנועזת לצאת נגד השמרנות והקיבעון האמריקני. אני בטוח שבחברת התקליטים שלו ידעו כבר אז מה זה יעשה, אבל זאת האמת שלו וזה יפה שהתעשייה מחבקת את זה". על פי רודה, נאס הוא כבר כוכב פופ לכל דבר, והאלבום שהוא כן יוציא בקרוב, יפתיע מאוד את אלו שקיטלגו אותו. "יש לו שם קטע שמזכיר מאוד את נירוונה, וכשאתה נכנס לשירים בפלייליסט הפרטי שלו, אתה מגלה שהוא שומע גם המון רוק".
כמו נאס, האמנים שרודה עובד איתם אולי צומחים ברשתות החברתיות, אבל הוא מנסה לכוון אותם לדבר האמיתי - לבמה. "טיקטוק מייצר משהו מאוד אינסטנטי וקצר ואתה חייב לתפוס בתוך שניות את ההוק. פופ תמיד הלך יד ביד עם הטכנולוגיה. החבר'ה שאני עובד איתם פרחו בין לילה ברשת ואני זה שמקבל את הטלפון מחברות התקליטים כדי לבחון אם יש עם מה לעבוד רגע לפני שיחתימו אותם. אני מנסה להסביר להם שעם כל הכבוד למיליון לייקים, גם למחיאות הכפיים של הקהל אחרי שהוא שומע שיר שכתבת יש עדיין ערך עצום".
רודה הספיק לעבוד בעבר גם עם אריאנה גרנדה, מכוכבות הפופ הגדולות בעולם בשנים האחרונות. "זה היה ב-2013, ממש בתחילת הדרך שלה", הוא נזכר, "היא בדיוק עברה אז מעולם המשחק אל המוזיקה, וחיברו אותי אליה בתור מפיק מוזיקלי במטרה להרכיב את הלהקה שליוותה אותה. היא אמנם הייתה ילדה אז, ועוד אחת שהגיעה מתחום המשחק, אבל ברגע שהיא פתחה את הפה והתחילה לשיר היה ברור שהיא לא פראיירית בכלל. ערכנו חזרות במשך כמה שבועות לקראת הופעה שזכתה להצלחה. קצת אחרי ההופעה הזאת היא חתמה על חוזה עם המנהל שלה וכשהרכיבו את הצוות החדש סביבה לא התקשרו אליי", הוא צוחק.
"לפעמים אתה מרגיש כמו רוקסטאר"
כמו לא מעט מוזיקאים ישראלים בשני העשורים האחרונים, גם המסלול המקצועי של רודה, 40, נראה די בטוח. לימודים ברימון, נגינה כגיטריסט בהרכבי רוק מקומיים וחלומות על התברגות בתעשייה. אבל לרודה היו שאיפות אחרות, ולפני 13 שנה הוא טס ללוס אנג'לס כדי להגשים אותן. "תכננתי להגיע לשנה כדי לראות אם אצליח, ומאז אני כאן", הוא מספר מביתו בקליפורניה. "עם כל הכבוד לאסף רודה מפתח תקווה, אף אחד לא חיכה לי פה, אבל בגלל שגם בתל אביב לא חיכו לי, החלטתי לנסות ולהשקיע את הזמן והמאמצים שלי. הגעתי בלי להכיר אף אחד והתחלתי לחפש עבודות, ובכל פעם ששמעתי שמישהו צריך גיטריסט ניסיתי להגיע אליו ולנגן איתו. וככה לאט לאט ומעבודה לעבודה הגעתי לדברים יותר גדולים".
המציאות מורכבת יותר מהתיאור של רודה. "לישראלים אין הרבה פחד, וגם אני חשבתי שאנחת פה ותוך שנייה ההזדמנויות יגיעו. הרמה של המוזיקאים בארץ מאוד גבוהה והם לא נופלים מאף אחד כאן, ובהתחלה לא הבנתי למה לא כולם מגיעים. אבל אחרי כמה חודשים קולטים שהמוזיקה היא רק פן אחד בעסק הזה, ובסוף מה שקובע זו המנטליות והמחויבות שלך. וכן, צריך גם הרבה מזל".
אחרי שהחל לנגן קצת בעיר, רודה הבין שמי שרוצה לעבוד באמת באמריקה צריך גם להסתובב בה. אם בישראל הנגנים כבר ישנים בבית שעתיים-גג אחרי הופעה, בארצות הברית ההופעות מצריכות הרבה זמן בדרכים, לעיתים גם חודשים. "הופעתי בלוס אנג'לס במשך כמה שנים, הכרתי כבר את כולם והתפרנסתי מאוד יפה מהפקות פה, אבל בגלל הרצון לעבוד עם אמנים גדולים יותר הבנתי שאני חייב גם לצאת מהעיר". זה רק נשמע קל. "אתה מגיע לאודישנים לפני סיבוב הופעות ומגלה שהתחרות מאוד קשה, ואתה חייב להיות במיליון אחוז שלך. לפעמים אתה טס מלוס אנג'לס לניו יורק רק בשביל אודישן, או שאתה לומד את כל השירים של האמן למרות שביקשו ממך להכין רק שיר אחד. זה לקח לי הרבה זמן ולא פעם הרגשתי שפספסתי הזדמנויות". מי שאולי מחדדת את הפער בין כאן לשם היא המילה "אחריות" עליה הוא חוזר לא פעם. "מוזיקאים זה עם לא כל כך אחראי", הוא צוחק, "אבל אם למשל צריך להיות בלובי של המלון בשש בבוקר כי אחרת 30 איש יפספסו טיסה בגללך, אתה חייב להגיע בזמן. זה לא מספיק להרשים אנשים בנגינה שלך".
עם אחריות, כישרון וכן, גם הרבה מזל, אחרי כמה שנים בעיר המלאכים רודה קיבל סוף סוף את הטלפון ששדרג את מעמדו - כמעט כמו בסרטים, כשהחל לעבוד עם דיוויד ארצ'ולטה, שזכה במקום השני בעונה השביעית של "אמריקן איידול". "זה היה סיבוב ההופעות הראשון שיצאתי אליו, ומשם כבר דברים התגלגלו. אתה יוצר קשרים ופוגש אנשים, וכשאתה נכנס למעגלים האלו ומקבל חותמת מהתעשייה הטלפון כבר מצלצל". מקרה נוסף ששם את רודה על המפה, התרחש באחד הטורים שהתלווה אל המוזיקאי צ'רלי פות'. "ישבנו בחדר אמנים באיזה מועדון וצ'רלי רצה שאנגן משהו", הוא מספר, "הוא הוציא את הטלפון שלו, ביקש מכולם מסביב להיות בשקט והקליט אותי בטלפון שלו. אחרי כמה חודשים יצא השיר We Don’t Talk Anymore שהוא שר עם סלינה גומז, וההקלטה שהוא הקליט בטלפון שלו זו הגיטרה בשיר".
אמנם רודה פנטז על הרגע שבו ייצא לדרכים, אבל כשכבר הגיע לשם, זה לא תמיד היה קל. "היו מקרים שירדנו מהאוטובוס של הלהקה ועברנו ישר למטוס פרטי כי הזמר קיבל הצעה להופעה במקום אחר, או כשאתה טס להופעה בטקס מיס יוניברס, או עולה מהופעה בלוס אנג'לס ישר למטוס ללונדון - נוחת, מנגן וחוזר אחרי כמה שעות מהשלג לגשם. אז כן, לפעמים אתה מרגיש כמו רוקסטאר". לדבריו, בהרבה מקרים לזמר או ללהקה באמת אין מושג באיזו עיר הם מופיעים. "כשאתה יורד מהבמה ונכנס לאוטובוס של הלהקה ויש לך שם טלוויזיה וצחוקים, ואתה נרדם לכמה שעות ומתעורר ביעד הבא של הסיבוב, אתה לא תמיד יודע איפה אתה. ניגנתי במקומות בארצות הברית שעד שלא הראו לי על הדף שהייתי בהם, לא האמנתי. ואני בכלל לא מדבר על סיבובי הופעות באסיה, ששם ממש קשה לעקוב אחרי המקומות. אבל אני מאוד אוהב את זה וגם למדתי לארוז בקלות", הוא צוחק. "אבל לא הכל זוהר. במשך שנים ישנתי במוטלים שהרגשתי שעוד רגע מישהו יירצח שם. אבל זה המקצוע ובגלל המוזיקה ויתרתי על הרבה דברים".
מה שעוד גרם לו להאט קצת את הקצב הוא שינוי הסטטוס המשפחתי. "תמיד חלמתי לנגן מול 50 אלף איש ולקבל גיטרות בחינם ולעשות בוכטות, אבל עכשיו, בגיל 40 וכשיש לי ילד, אני רוצה גם נורמליות בחיים. זה תחום של ילדים בני 20 והם ברמה גבוהה, והבנתי שאם אפשר לשלם להם רבע ממה שישלמו לי ולקבל משהו לא פחות טוב, יבחרו בהם. אתה יכול להיות חלק מסיבוב הופעות שנמשך שלוש שנים, וכשהוא מסתיים ומתחילים אחד חדש אתה קולט שמישהו החליף אותך. זה שובר לב אבל צריך ללמוד לחיות עם זה ולהבין שזה לא אישי ולא קשור לאם אתה נחמד או לא. מדובר בביזנס, כיפי אבל גם אכזרי".
בארץ יש לפעמים תחושה של חבר מביא חבר. גם באמריקה זה עובד ככה?
"האמריקנים מאוד לא אוהבים קומבינות, והחיים בסיבובי הופעות הם קשים. טסים הרבה, ולפעמים בשביל לנגן 20 דקות בהופעת חימום נוסעים שמונה שעות. גם כאן יש קליקות, אבל הן נובעות מכך שכבר הוכחת שאפשר לסמוך עלייך ושלא יצטרכו להתעסק איתך בענייני משמעת. אבל אסור להסתנוור. ישבתי בפגישות עם בכירים מחברות תקליטים שאפילו לא חלמתי שיום אחד אחלוק איתם חדר, אבל כל הזמן הקפדתי שלא להסתכל עליהם כמעריץ, אלא להראות שאני איש מקצוע רציני. הרבה מקבלים הזדמנות, אבל לא זוכים להזדמנות שנייה".
תפקידו של המפיק המוזיקלי קיבל כוח עצום בפופ של ימינו, זה טוב או רע?
"אתה חייב להתחבר למוזיקה שאתה עובד איתה, ואני צריך להזכיר לעצמי שזה שאני אוהב אלבום כמו O.K. Computer של רדיוהד, זה לא מה שהולך היום. בפופ, שיר מלפני שנתיים או סאונד של תוף סנר מלפני שלוש שנים כבר נחשב למיושן. זה נכון שמוזיקליות כמו שהייתה בסבנטיז כבר לא קיימת היום, אבל זו האופנה. אתה מסתכל על ילדים שמקשיבים למוזיקה והחוויה האנושית לא השתנתה. ילדים עושים היום בבית דברים מטורפים, ומי שמנסה להיאחז במה שהיה פעם חייב להבין שהעולם התקדם. גם ההורים שלנו הזדעזעו ממה שאנחנו שמענו פעם. אתה שומע היום שיר ברמקול של הטלפון, ולמרות שזה נשמע רע, אם הוא לא עושה לך את זה אז הוא לא יעבוד, ולא משנה איזה ציוד יש לך בבית. אבל מעבר לנוסטלגיה יש גם משהו מאוד מצער בזה, אבל אני מרגיש שזה כן חוזר, כמו למשל אצל טיילור סוויפט שהוציאה שני אלבומי פולק".
לא רק ההורות האטה את קדחת הנסיעות של רודה, גם הקורונה עשתה את שלה. "התחום שלי היה הראשון שנפגע, ובינתיים הוא עוד לא ממש חזר פה", הוא אומר, "אבל התעשייה התאפסה על עצמה די מהר וגם ההופעות בסטרימינג עזרו".
בישראל ההופעות חזרו ואפילו רד הוט צ'ילי פפרס רוצים לבוא לכאן כי הכל פתוח עם החיסונים. רואים שם את האופק?
"הייתי בארץ לפני חודש וזה באמת מדהים. בלוס אנג'לס נמצאים שנות אור מזה. ייקח זמן עד שיחסנו פה את כולם, אבל חברות התקליטים מרגישות שהראשון שיקפוץ על ההזדמנות כשהכל יחזור הוא זה שירוויח בגדול, ותאריכים להופעות מתחילים להתמלא לקראת הקיץ והחורף. זה יחזור בגדול כי הקהל מחכה לזה".
אתה מעודכן במה שקורה במוזיקה הישראלית?
"אני משתדל לדעת מה קורה, וממה שאני שומע - הפופ בארץ מתחיל להיות יותר מגניב. יש לי פינה חמה לישראל, אני עדיין אותו אסף מפתח תקווה ולא ייקחו את זה ממני. אני תמיד שמח לנגן עם אמנים ישראלים שמגיעים לכאן, וגם נינט ויוסי מזרחי הם חברים טובים והופעתי איתם".
מה הסיכוי של אמן פופ ישראלי לכבוש את אמריקה באמת?
"לנועה קירל, למשל, יש חוזה ב'אטלנטיק רקורדס' ואלו לא אנשים שעושים טובות למישהו. כנראה שהמעריצים שלה בארץ והישראלים בעולם הם מסה מספיקה כדי להתחיל לעבוד איתה. אבל פופ הוא עולם מאוד אכזרי. כל הזמן יבדקו מה הגיל שלה, איך היא נראית והאם היא יודעת לרקוד. אני מאחל לה הצלחה, אבל זה יהיה מאוד קשה, גם בגלל הקטע של השפה. לא רק בשירה, אלא גם באופן שבו מתקשרים עם המעריצים והיא תהיה חייבת לדעת לדבר למרכז של אמריקה. אבל דברים משתנים היום מהר, ואם יהיה לה להיט בטיקטוק שיצליח גם ברדיו, זה בהחלט אפשרי".
עם מי אתה עוד חולם לעבוד?
"ברגע שתוציא את האגו מהשאלה ותנטרל את מי שאני מעריץ - וגדלתי על רדיוהד וגאנז אנד רוזס - חשוב לי לעבוד עם מי שיקדם אותי בקריירה, ועבדתי עם הרבה אנשים שחלמתי להגיע אליהם. הייתי שמח לעבוד עם ביונסה ובילי אייליש, אבל הרצון שלי הוא להיות בחזית הדברים החדשים ולהפיק אלבומים, גם כהשקעה לעתיד, כמו עם נאס".
