אחרי שהציפה את המסך עם אינסוף תכנים (באווירת "אכלו ככל שתצליחו לגלול - עד שלא תישאר לכם רשתית"), נדמה שנטפליקס מצאה מודל עסקי הגיוני הרבה יותר - סדרה אחת שיש בה הכל. מותחן מסתורי על אישה שבורחת מעברה המפוקפק? יש. סיפור התבגרות של נערה במקום חדש? יש. מערכת יחסים מרגשת בין אמא לבת (ואח קטן)? יש. דרמה עמוקה על הרס עצמי ופגיעות, הטרדה מינית ושריטות נפשיות? יש. ואם אתם מחפשים משהו ולא מצאתם אותו ב"ג'יני וג'ורג'יה" שעלתה השבוע בנטפליקס, תהיו בטוחים שהיא תרפרר אליו באחד מהדיאלוגים המהירים והמלוטשים שהיא משליכה על הצופה. לא שיש לה ברירה – הם חייבים לדבר מהר כדי להספיק להכניס הכל.
"ג'יני וג'ורג'יה" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"ג'יני וג'ורג'יה" הוכתרה עוד בטרם עלתה כיורשת של "בנות גילמור", והיא לא מתכחשת לתואר אלא מאמצת אותו בחום. כשג'ורג'יה (בריאן האווי, "מגרש השדים"), מנסה לפייס את הבת המתבגרת שלה ג'יני (אנטוניה ג'נטרי), היא מכריזה שהן "כמו 'בנות גילמור' רק עם ציצים גדולים יותר". גם הדיאלוגים השנונים, אינספור הקריצות למראי מקום מהטלוויזיה והקולנוע, וכמובן הנרטיב עצמו – אמא חד הורית צעירה שהיא בעצם סוג של חברה של הבת שלה – הופכים את "ג'יני וג'ורג'יה" לסדרה שנטפליקס תפתה אתכם לצפות בה אם אהבתם את "בנות גילמור" (אבל שנאתם את החידוש). אלא שב-20 השנים שעברו מאז עלתה "בנות גילמור" לאוויר הטלוויזיה שלכם שינתה את פניה. "ג'יני וג'ורג'יה" לא מסתפקת בסיפור אינטימי וקטן על אמא ובת בעיירה קרה עם כמה עלילות רומנטיות מסביב, וזה מה שהופך אותה בסופו של דבר מארוחה צנועה לבופה מסחרר ולעתים חסר מיקוד.
זה לא הופך את "ג'יני וג'ורג'יה" לסדרה בלתי צפייה. מעל הכל ברור שהיא נוצרה כסדרת פאן. בכל זאת מדובר בקומדיה והדמויות שלה על פי רוב לא נתקלות במכשולים מדכאים מדי. ג'ורג'יה היא דמות נהדרת ומהנה מאוד והאווי מצליחה ללכד אל תוכה לכדי אדם אחד הגיוני את כל הקצוות שהתסריט משליך עליה. רגע אחד היא "אמילי בפריז" שמפתיעה את הבוס שלה עם רעיונות שיווק מתקתקים ורגע אחרי זה היא "מאחורי עיניה", רדופת פלאשבקים מהעבר שחושפים טראומות ישנות ואפלות, אבל זה עובד. ג'נטרי קצת פחות כריזמטית, ואולי זה כי הנרטיב שלה כמתבגרת קצת יותר קלישאתי ורוב הזמן היא מדשדשת במשולש רומנטי שהיא הצלע הפאסיבית בתוכו, אבל דמויות המתבגרים שסביבה מחפות עליה לא פעם. דמויות המשנה, ובראשן ג'ניפר רוברטסון בתפקיד השכנה של ג'ורג'יה, נותנות גם הן עבודה טובה מתחת לאלונקה.
הרגעים החלשים של "ג'יני וג'ורג'יה" הם, כאמור, דווקא אלה ששורבבו פנימה בניסיון לשוות לסדרה עומק ואג'נדה, כאילו מישהו בחדר התסריטאים אמר "בואו נזרוק פנימה גם כמה נרטיבים שנטפליקס אוהבים – גיוון אתני, התמודדות MeToo, סקס של מתבגרים, סוד גדול שהולך ונחשף, כל הג'אז הזה - ונעטוף את הכל בצלופן מתוק ומפתה". התוצאה היא מובלעות סגנוניות שלא בהכרח משתלבות בשפה הצבעונית של הסדרה וזורקות את הצופה החוצה ממנה בכל פעם שהן צצות על המסך. כשכל העומס הזה נזרק לעשרה פרקים (של שעה כל אחד) אין ברירה אלא לקדם את העלילה במהירות עם התרחשויות שקבילות לגלולת אסטרונאוטים – דחוסות, משביעות ויש בהן הכל, אבל נעדרות את ההנאה ההדרגתית שיש בארוחה. אם תצליחו לסלוח ל"ג'יני וג'ורג'יה" על היומרה הזאת ותתמסרו לחיי העיירה הקטנה הטריוויאליים שלה, היא עשויה אפילו למלא חלק מהריק שהותירו אחריהן רורי ולורליי גילמור.
