לא מלאך - מנסתרות המכתבים המצונזרים
"אל תקרעי את המכתבים. אין לך מכתב שאין בו מילה
שאין אדם בקצה העולם זקוק לה"
(ביאליק לאיטה ילין)
אלף וחמש מאות ממכתבי ביאליק, שאותם כינס פ' לחובר בשנים הסמוכות למות המשורר, הם אוצר בלום להכרת ביאליק מצדדיו השונים. אך למרות עושרם הרב לא מעטים ממכתבים אלה לוקים בחסר, מאחר שהושמטו מהם מילים, משפטים או אף קטעים - מה שפוגם לא רק בלחלוחית הטבעית ובסגנון האותנטי שלהם, אלא גם במידת היכולת לעמוד על מלוא משמעותם. הטיוטות שחיבר ביאליק לא רק ליצירות שלו אלא גם למכתביו מעידות על המשקל שייחס לכל תג ותג שהוציא מתחת ידו; ועל הערך שלדעתו עשוי להיות אף למילה בודדת של מכתב אפשר ללמוד גם מהאזהרה שבמוטו, שאותה השמיע המשורר באוזני איטה ילין (אשת פרופ' דוד ילין), כאשר ראה אותה מבערת מכתבים ישנים. על רקע זה נברר מה היו המניעים להשמטות האמורות ונחשוף כמה וכמה מהן שהועלמו מהעין.
בתכתובת שבין עגנון לביאליק שכינסה אמונה ירון נמצא בין היתר את הפנייה המחורזת הבאה:
לאדוננו רח"ן ביאליק נ"י
מידידו הנאמן עגנון ש"י
בא אלי איש פלוני סופר ומשורר ומו"ל
הלא הוא יעקב פיכמן שידו בכֹל [...]
והעתיר עלי הוי עתרת דברים
ליתן לו לדפוס את מכתביך היקרים
אשר חקקתים על לבי ואִתם אמתיק סוד [...]
ובכן הוריני בחסדך הוי הודי ואדוני
והודיעני במכתב אם לשמוע בקולו
האם אעשה כחפץ פיכמננו או לא [...]
על כך השיב ביאליק לעגנון: "מותר אתה לפרסם אלה מן המכתבים שיש בהם איזה דבר של ממש ושאין בהם משום הלבנת פנים, חלילה". מידת זהירות זו שלא לבייש את נמעני המכתבים או את אלה שמוזכרים בהם היא שעמדה גם לנגד עיני לחובר, הן כשהכריע מה לכנס לאסופת המכתבים ומה להותיר בחוץ, והן כשהחליט מה לצנזר בגוף המכתבים שבחר לפרסם, כפי שציין בהקדמתו: "שמר המְכַנֵס על כבוד אנשים [...] והשמיט לפעמים שֵם [...] ויש שהשמיט גם פסוק אחד או פסוקים אחדים, שלא ניתנו לפרסום, או שפרסומם נראה לו כמיותר".
כך, לדוגמה, מחק לחובר ממכתבי ביאליק עשרות שמות של נזקקים וקשי יום (סופרים, אלמנות, חולים) אשר הסתייעו במשורר הלאומי. כמו כן הִרבה להצפין את שמותיהם של מחברים אשר על פרי עטם הוציא ביאליק משפט שאינו מחמיא במיוחד והזכיר אותם (אם בכלל) כשהם מצועפים בראשי תיבות לא מזוהים. אלא שלחובר לא הסתפק בצנזורה מהסוג האמור, וכנראה שמתוך רצון "להגן" על שמו של ביאליק ועל כבוד האישים או הגופים שהיו מושאי ביקורתו ראה חירות לעצמו למחוק במכתבים רבים גם ביטויים חריפים או גסים, אשר לטעמו לא נתפסו יאים דיים להתפרסם בשמו של מי שמעוטר בכתר המשורר הלאומי. מחיקות אלה חוצות את כל סוגי המכתבים של ביאליק, הן האישיים, הן הציבוריים, הן אלה הנוגעים ליצירתו הפיוטית והן אלה העוסקים בפעילותו כמתרגם, כעורך, כמו"ל וכמחולל תרבות.
סימנים למגמה "סטרילית" זו נמצא כבר במכתב האוטוביוגרפי משנת 1903 ששיגר ביאליק ליוסף קלוזנר, ואשר על ההתלבטויות והעמל שהשקיע המשורר בכל מילה ומילה שבו יעידו ארבעה נוסחי כתבי היד שלו ששרדו. כך, לדוגמה, בקטע שבו מבקש ביאליק לאפיין את המורים שלימדו אותו בחדר נדפס "רוב מלמדַי בילדותי היו, כשאר רוב המלמדים", כאשר מאחורי שלושת הקווים שסימן לחובר מסתתרות "מחמאות" שחָלַק ביאליק לרבותיו: "או בורים והדיוטים או טפשים שלא מן המניין". על דרך זו גם השמיט לחובר את תוארי הכבוד "גזלן, חמסן, רשע בן רשע, רמאי בן רמאי" שבהם כינה ביאליק את הרבי. לחובר מצא לנכון לגונן גם על כבוד הגמרא, ובתיאור התרחקותו של ביאליק מהעיסוק בה מחק את משפט הווידוי הבא: "למדתי עד כדי הקאה... מן רגש זהום וגיעול פנימי היה תוקפני אחרי שתים שלש שעה של לעיסת גמרא". לחובר גם השמיט משום מה את החלק השני והחשוב של הקדמת ביאליק למכתבו האמור, שבו מצביע המשורר על דילמות הכרוכות בכתיבה של קורות חיים, תוך שהוא מציין ש"מאורע קטן וקל לכאורה פעמים הוא חשוב יותר לעניין זה מכמה מאורעות גדולים". בחלק מושמט זה גם מבחין ביאליק בין "ביוגרפיה סתם, פרוטוקולית ופספורטית" לבין "ביוגרפיה של הרוח והתפתחותו" (שבעיניו קרובה יותר ל"אמנות"), ומתנצל בפני קלוזנר על כך שהוא נאלץ להגיש לו רק "רשימה פרוטוקולית מקוטעת".
בהקשר ביוגרפי נמצא גם את דברי הווידוי הבאים שכתב ביאליק לפיכמן: "לא אכחד ממך כי דבריך המעטים והטובים אלי מפרק לפרק מתיזים טיפות של נחמה ללבי. רואה אני כי יש לי עוד בעולם רֵע נאמן אשר הקצה לי פינה חבויה בלִבו, ואני כמעט נואשתי מאמנות רעים [...] היה ברוך לי אפוא על המעט הזה אשר תגמיעני בכפות של תה מזמן לזמן". התבטאות מתמיהה זאת עומדת בסתירה לחיבה העצומה שעטפה את ביאליק מכל צד, ונראה לי לקשור אותה להלכי נפש דיכאוניים שפקדו את המשורר מעת לעת, שבהם חש עצמו במצב של היעדר נחת, ניתוק וקיפאון. לכך עשויים לרמוז משפטיו הנוספים של ביאליק המצוטטים בזאת מתוך המשכו של אותו מכתב: "מרמז אתה על סערה נעימה אשר עברה על נפשך. מקנא אני בך. אני מתפלל לרוח מצויה שאינה". את המשפטים האלה החליט לחובר לצנזר, אולי משום שמצא בהם גילוי אישי מדי שאינו ראוי לחשיפה פומבית.
בלשון משוחררת במיוחד התכתב ביאליק עם הסופר ש' בן ציון. את אחד ממכתביו אליו פותח ביאליק במשפט: "לזוגתי הצנועה והחנפה כחתול והמתוקה כלקריץ וכנופת צופים מרת אלתר גוטמן שתחיה", ועל לידת בן חדש לידידו זה ממהר המשורר לברכו במילים "מזל טוב, החרוץ", כשהוא מוסיף: "מזיק גדול אתה. לך בכוחך זה ופרית ורבית". אלא שגם כאן השמיט לחובר חידוד הומוריסטי שבו חתם ביאליק את דבריו: "את יתדתך במקום נאמן תקעת, ותלית עליו עוד צאצא אחד".
צנזורה מסוג דומה נקט לחובר אף במכתב ששיגר ביאליק אל ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן) במרס 1930, שבו ביקש ממנו שלא להיפרד (עקב מחלוקת) משותפו לעריכה הזוגית של כתב העת מֹאזניִם: "לא טובה בעיני הסתלקותך ברגע האחרון", כותב לו ביאליק, ומוסיף מָשָל למעשה שלילי זה: "כך עשתה דלילה לשמשון". והנה, גם פה החסיר לחובר את משפט החתימה של דברי ביאליק המבאר את טיבו של אותו מעשה: "שנשמטה מתחתיו בסוף בִּיאָה". כלומר, שבעצם מהלך הזיווג התנתקה הגברת מגיבורנו והותירה אותו כשחצִי תאוותו במכחולו.
בין היתר צנזר לחובר גם התבטאויות חריפות של ביאליק בגנות עיתונים עבריים מרכזיים בני זמנו. "העיתונות היומית היא שהורגת את הספרים ואת הקוראים", כתב ביאליק אל ש' בן ציון בינואר 1904, כשהוא מכנה את התועמלנים שלה "כלבים". אך לא רק את הכלבים סילק לחובר מהמכתב אלא אף את דימויה של העיתונות לבית בושת: "אל תלך אל הקובה של זונות", התרה ביאליק בבן ציון בניסיון להניא אותו מליטול חלק בבמות העיתונאיות, ובכך להשחית את הזרע הספרותי שלו לבטלה.
כשלושה עשורים לאחר מכן נמצא את ביאליק שב ומסתייג מעיתונות אשר במקום להציג לנמעניה "עובדות כמות שהן וגופי מעשים בהווייתם" הריהי מאחזת את עיניהם בכותרות שמנות של דברי זימה וסנסציה, כש"הכול מוגזם ומופרז ורחוק מדבר אמת. העובדות מסורסות ומסולפות ומעוותות, ודומה הדבר כאילו העיתון משטיף את האדם מידי בוקר באמבטיה של זוהמה במקום לטהרו". אף על ערש דווי שח ביאליק באוזני אחד ממקורביו על השתדלותו למעט בקריאת עיתונים, שאותם השווה ליין שרף שבו מרטיב האיכר הרוסי את גרונו עם בוקר "ומטמטם בו את מוחו למשך כל היום".
לחובר ביקש לחסוך מידיעת הקורא גם קטעי מכתבים שבהם מתגלעים מחלוקות ועימותים שידע ביאליק כמו"ל, הן במסגרת "מוריה" ו"דביר" שבראשן עמד והן במגעיו עם הוצאות ספרים מתחרות. כך, לדוגמה, מחק לחובר מדברי ביאליק את הפִסקה הבאה אשר חושפת את טינתו של המשורר לבן אביגדור (הוא א"ל שלקוביץ שבהוצאת "תושיה" שבראשותו הוציא ביאליק לראשונה את ספר שיריו בשנת 1901): "בן אביגדור שוהה עכשיו באמריקה. אומר הוא לאסוף כסף וליסד מוסד גדול לספרות ולהוצאת ספרים [...] העש והרקב הזה לספרותנו אינו מניח את ידיו. אבל אני אשתדל להפר את מחשבותיו הרעות ואת עקמומיותו. היום לקחתי בעניין זה דברים עם הפרופסור שכטר, שבא היום לכאן. הוא מלא כעס וחמה על מאמרו המזוהם של בן אביגדור נגד אחד העם, והמסקנה מכאן מובנת מאליה".
ביקורת כבדה היתה לביאליק גם על מנחם אוסישקין, אשר בינו לבין המשורר נתגלעו ויכוחים עקרוניים לאורך שנים מהסירוב של אוסישקין להעניק למנדלי תואר כבוד ב"ועד חובבי שפת עבר" באודסה, ועד המאבק שלו לסיכול הקמתה של קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית, שבזכותהּ צידד המשורר. אמנם ביאליק לא התעלם מכישוריו הביצועיים של אוסישקין בתפקידיו הבכירים, אך באופן כללי ראה בו יצור פרימיטיבי רודף כבוד ועסקן פוליטי גס, שאינו מסוגל להבחין בצבעי הביניים שבין שחור ולבן. לא ייפלא אפוא שאת פסקת הביקורת הבאה, שאותה כתב ביאליק לידידו דוד רוטבלום, השמיט לחובר לחלוטין: "אצבעותיו העבות [של אוסישקין] אינן עשויות לטפל במכונה מורכבת יותר מדי, שגלגליה מרובים ודקים. היא תישבר בידו. יש לו חולשות לגבי שלטון. דואג הוא בעודנו בחייו להכין לו דפים מרובים, גיליון דפוס שלם, בהיסטוריה. וכשהוא פוסע פסיעה 'היסטורית' אחת וכל פסיעותיו הן היסטוריות בעיניו הריהו מחזיר מיד ראשו לאחוריו, לראות אם הלבלר, המוכן לו מבעוד יום עם הקולמוס מאחורי אוזניו, הולך אחריו ורושם את הפסיעה ההיסטורית בפנקס, שלא תשתכח חלילה לדורות".
את שבט ביקורתו לא חסך ביאליק גם מ"ברית עברית עולמית", על אף שהתיר למוסד זה לצרף את שמו לשורות ראשיו (וזאת לדבריו "כמי שכפאו שֵד" כדי להוציא מלבם כאילו עינו צרה בהם). על הפקפוקים בכושרם של חברי הברית להתמודד עם אתגר "עולמי" ועל יומרתם "ליצור מעמד הר סיני" בטרם בשלו לכך התנאים כתב ביאליק לידידו דוד רוטבלום. מתוך החלקים שצִנזר לחובר יובא בזאת משפט המפתח אשר בו מזהיר ביאליק משימוש עקר ב"שם הגדול והמפורש 'ברית עברית עולמית'": "יש בכך משום נשיאת שם לשווא. מִעוך תמידי כזה בשם גדול והשימוש בו לקטנות ופעוטות מזלזלו על הבריות וממעטת דמותו וגם השפעתו על האוזן עד לאפס". בהמשך דבריו קורא ביאליק להשתיק לזמן מה את הקוראים בשם "תרבות", כי "יותר מדי נקלתה בימינו מילה נעלה זו על ידי משמשיה ומסובבי מזבחה הרבים, הקוראים לה בשמה בכל עת, לצורך ושלא לצורך".
מורת רוח גרמו לביאליק גם אנשי מדע מסוימים שלא רק נמנעו מלסייע לו ולעמיתו י"ח רבניצקי בעבודת הכינוס של השירה העברית בימי הביניים אלא אף ביקרו באופן חד צדדי את פירות מפעלם המשותף בנושא זה, וזאת מתוך מה שהגדיר ביאליק "טינה כבושה" של קולגות המבקשים לשמור לעצמם את המונופול על המחקר בתחומם. כך, לדוגמה, מלין ביאליק בפני דוד ילין על שבמאמר ביקורת שכתב ד"ר חיים בראדי על שירי משה אבן עזרא, שהוציאו ביאליק ורבניצקי, מעלה המבקר על נס רק את הליקויים שמצא בספר, תוך שהוא מתעלם "מכל התיקונים הרבים וההגהות הישרות שעשינו בשירי הרמב"ע. והם הלא עולים למאות במספרם, ובתוכם כמה תיקונים והגהות לאותם השירים שהוא עצמו פרסם אותם לפנינו ונכשל בהם בכמה מקומות כעיוור באפלה". והנה גם כאן צנזר לחובר את משפט הסיום הבא בביקורתו של ביאליק בנדון: "כך הם חכמינו וזה דרכם: קטנוּת המוח וצרות עין". ייתכן שבהשמטה זאת ביקש לחובר למנוע מביאליק להצטייר כמי שנסחף בצערו למסקנה גורפת לגבי נטיות שליליות של אנשי מדע.
מידת הפרפקציוניזם של ביאליק (בכל תחום שעסק בו) בצירוף מידת הרתחנות שבו הובילו אותו לא אחת לניסוחים קצרי רוח וגסים למדי. כך, לדוגמה, כותב ביאליק לרבניצקי על טיב תרגומו של אברהם אלמליח לכלילה ודמנה, אשר על עריכתו הדקדקנית שקד המשורר באותה עת: "מי ייתן ונפטרתי מהרה מן התרגום המזוהם הזה של 'כלילה ודמנה'. המתרגם ההדיוט הזה לא טעם לו ולא דעת הלשון ורוחהּ ולא יושר ואמונה. אין בכל פסוקי התרגום אפילו אחד שיהא טעם וריח ושאוכל להניחו כמות שהוא. כל המלאכה 'נמבזה ונמס' [בזוי ונשחת]. טפו! אל יהי ברוך מי שהכניס את צווארנו בקולר הזה. אילו היתה קהילת מרשיליאה זו שאני קרוב עתה אל חופהּ שואלת מעִמי מתרגם לפירוש משניות של הרמב"ם לא הייתי מציע לפניה את אלמליח, חי ראשי!". את הפִסקה החריפה הזאת מחק לחובר בשלמותה בעת שכינס את המכתב לקובצי אגרות ביאליק שבעריכתו.
באחד ממכתביו אל רבניצקי כותב ביאליק: "לפני הסופר אין רק כי אם השתדלות אחת הדיוק. כל מילה הבאה במקומה הראוי הרי היא יפה, תהיה תנ"כית, תלמודית או לועזית", ועל כך אבקש להוסיף בפרפראזה: "תהיה זו אף אמירה גסה או קללה במקומה". ספר הספרים משופע בלשון חריפה ובקללות נמרצות המוטחות בדין על עם ישראל ומנהיגיו, ואף על ירושלים המכונה לא אחת "זונה". היש אפוא מקום למחוק ביטויים מעין אלה כשהם יוצאים במקומם ובעִתם מפיו של ביאליק בין ביצירתו ובין במכתביו?
בהקשר קרוב לזה מעניין לצטט את מה שמספר עגנון על ביאליק וצואת הגמל: "לילה אחד טיילנו בחוצות יפו. נכנסה רגלו לתוך צואת גמל. התחיל דורש על כל מיני צואה ועל צואת הגמל שריחה רע ביותר. הפסקתיו ואמרתי לו שלא כדאי לדבר בזה. אמר לי 'אדם אינו צריך לשים עצמו מלאך'". מכאן שכל מי שמנקה את לשונו של ביאליק מאמירות בלתי מעודנות מסתכן בהצגה אנֶמית וחלקית של עמדותיו ואף פוגם בדיוקנו רב הפנים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי", שמואל אבנרי, ידיעות ספרים, 2020
