ביפנית יש מילה כזו, "טסונדוקו". פירושה - לאגור ספרים בבית, מבלי לקרוא אותם (ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את גוגל). כל חובב קריאה מושבע מכיר את התופעה הזו. אנחנו אוספים ספרים נטושים מספסלים ברחוב, קופצים לחנות רק כדי ליהנות מהאווירה - וחוזרים עם הרבה יותר מזה, שואלים כותרים נחשקים מחברים ובקושי מצליחים לעמוד בקצב. הזמן קצר, הסקרנות מרובה והלב מלא אשמה. אבל אשמה, אנחנו יודעים, היא רגש חסר טעם. הטור הזה ינסה לעשות סדר בבלגן, ולזרוק אור על כמה אירועים ספרותיים חשובים מהעת האחרונה. מתחילים.
הספרים של קמלה
קמלה האריס, סגניתו של נשיא ארצות הברית הנבחר, ג'ו ביידן - והאישה הראשונה אי פעם שתאייש את התפקיד, היא לא הפוליטקאית הראשונה שכתבה ספרים, אבל היא הפוליטיקאית הכי מעניינת של העת הזו. אמא שלה נולדה בהודו, אבא שלה נולד בג'מייקה - והיא עצמה נולדה באוקלנד, קליפורניה, ומגיל צעיר החלה לחלום בגדול. את סיפור חייה יוצא הדופן מגוללים הספרים שלה, שמאז יום הבחירות בארצות הברית מזנקים באמזון לשיאי מכירות חדשים. למעשה, בשבוע שעבר דווח כי מתוך רשימת עשרת הספרים הנמכרים ביותר באתר, ארבעה ספרים נכתבו על ידה או עוסקים בה.
שלושה מהספרים האלה מיועדים בכלל לזאטוטים: "גיבורי על הם בכל מקום" (Superheroes Are Everywhere) שכתבה האריס ופורסם בשנת 2019, "קמלה והרעיון הגדול של מאיה" (Kamala and Maya's Big Idea), שנכתב על ידי אחייניתה של האריס, מינה, ומספר על ילדותן של קמלה ואחותה מאיה - ו"קמלה האריס: מושרשת בצדק" (Kamala Harris: Rooted in Justice), ביוגרפיה מאוירת שכתבה ניקי גריימס. הספר הרביעי הוא הממואר של סגנית הנשיא המיועדת, "האמת שאנו מחזיקים: מסע אמריקני" (The Truths We Hold: An American Journey), המתאר תחנות בחייה של הכותבת, ופורש את השקפת עולמה. במידת מה, הוא מזכיר את ספרי הזיכרונות של נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, שכיכבו אף הם במכירות לפני ולאורך כהונתו. רבים ברחבי העולם מקווים כי בחירתה של האריס לתפקיד רם המעלה תעניק השראה לצעירות ובני מיעוטים אשר חשים כי דרכים רבות עדיין סגורות בפניהם. והמחשבה כי כבר בימים אלו הורים חושפים את ילדיהם לסיפור חייה, באמצעות ספרים, מעלה מחשבה כי ייתכן שבשביל בני הדור הבא, המציאות תיראה אחרת. הזמנים משתנים.
"שלום, הגעתי לישמעאל?"
והנה ספר שמיועד לחולי ספרות. לפני כמה שנים, לחברים האמריקנים לוגן סמולי וסטפני קנט הייתה הארה. הם חשבו על שורת הפתיחה מ"מובי דיק", ושמו לב שהיא דו משמעית - Call me Ishmael תורגם אומנם בעברית ל"קראו לי ישמעאל", אבל באותה מידה יכול היה להתפרש גם כ"התקשרו אליי, ישמעאל". השניים פתחו משיבון קולי, וביקשו מחברים ומכרים להתקשר - ולספר באופן אנונימי על "ספר אחד שאהבתם, וסיפור אחד שחייתם". חיש מהר הרעיון תפס תאוצה, ועד היום התקשרו למשיבון למעלה מאלף אנשים, עם המלצות על מאות ספרים. אבל אלו לא באמת סתם "המלצות". אלה כמעט תמיד פניות נרגשות, ולפעמים משתפכות ובעלות אופי וידויי, על כותרים שטלטלו את עולמם של המצלצלים. כזה הוא למשל הצעיר האלמוני שבחר לדבר על "ספר האלמנטים", ספר מדעי מאת תאודורה גריי, שאפשר למצוא בשנים האחרונות בבתי ספר רבים בארצות הברית. "הבנתי שאני חנון, ואני גאה בזה", הוא אמר בהתלהבות ובפגיעות, וקשה שלא להתרגש יחד איתו.
אבל סמולי וקנט לא הסתפקו בהקלטות האלה, והחליטו לעשות ספר בעצמם. כך נולד The Call Me Ishmael Phone Book, המוגדר בכותרת המשנה שלו כ"מדריך אינטראקטיבי לספרים משני חיים". הוא מעוצב כמו ספר טלפונים, כולל ציטוטים מההקלטות שנאספו ומספרי טלפון המאפשרים להאזין להן, וכן מודעות פרסום פיקטיביות, הרומזות לספרים מסוימים - שאם תנסו מספיק, את חלקם כנראה תצליחו לנחש. מי שניסו, מעידים שהספר יכול לספק אינספור שעות של הנאה. ואגב, אם אתם רוצים לצלצל ממקום מושבכם בישראל - הפרויקט עדיין מתקיים, ועכשיו זמין גם בסקייפ. פשוט חפשו את ישמעאל.
מקדימים את המאוחר: סיכומי השנה יוצאים לדרך
אנחנו אמנם רק בחודש נובמבר, אבל יש מי שכבר ששים לסכם את השנה הספרותית הזו. אכן, היא הייתה עגומה - ולא רק אצלנו. בכל העולם, בשל מגפת הקורונה, ספרים רבים נדחו, וחלקם למועד בלתי ידוע. אי שם מעבר להרי המטושים. זה לא שלמשוררים ולסופרים למיניהם אין השראה. אלה פשוט החנויות שעומדות סגורות, ובהיעדרן, השוק כולו חוטף מכה שמכניסה אותו לתרדמת. נותר רק לפלל כי השנה הבא תהיה פורה ועשירה בהרבה, ובינתיים - לחשוב על החודשים שעברנו. אולי בשל הדכדוך הזה, לאנשי "פאבלישרס וויקלי" ו"טיים" נמאס לחכות. הם ככל הנראה לא מאמינים כי מציאות גדולות מחכות מעבר לפינה, ופירסמו את רשימת הספרים הטובים ביותר של 2020.
"פאבלישרס וויקלי" היו ראשונים, והרשימה המדוברת שלהם כוללת עשרות ספרים, במגוון רחב מאוד של קטגוריות - מאימה ופנטזיה, דרך לייפסטייל ועד ספרי שירה ודת. בקטגוריית "עשרת הגדולים שלהם" אפשר למצוא כותרים מפתיעים, ובהם אסופת הסיפורים האפלה Bluebeard's First Wife של הסופר הדרום קוריאני הא סונג-נאן; הרומן האוטוביוגרפי Homeland Elegies מאת אייד אחטר, שמוגדר על ידי המגזין כ"רומן אמריקני גדול", ומספר על יחסיו עם משפחתו, חבריו וכן אביו הפקיסטני - שבעבר שימש כרופאו של דונלד טראמפ; הספר הביוגרפי The Last Great Road Bum, מאת הקטור טובר, שמגולל את סיפורו האמיתי של ג'ו סנדרסון, סופר בן דורו של המינגוויי, שנותר אלמוני למדי, ומת בקרב גרילה באל סלבדור; ורומן האימה הפסיכולוגי Sisters מאת דייזי ג'ונסון מלווה אם דיכאונית ובתה הסובלת מבריונות.
כפי שבוודאי הבחנתם, הרשימה הזו אינה מורכבת בדיוק מלהיטים ספרותיים, אלא מכותרים שוליים - באופן כה מובהק, עד שנדמה שזה נעשה במכוון. אם כל כך הרבה פרדיגמות קרסו ב-2020, מדוע לא ההיררכיה בעולם הספרים? כעת רק נותר לגלות האם הספרים האלה אכן מעניינים ומעשירים כפי שהובטח והדרך היחידה לעשות את זה היא כמובן לקרוא. רשימת מאה הספרים ש"טיים" פרסמו בסוף השבוע (ללא דירוג) מגוונת גם היא, עם כותרים משלל שפות וסוגות, ומבטיחה שהחורף הקרוב לא יהיה משעמם (למי שיש לו כוח לקרוא באנגלית).
מי יחולל את המהפכה הספרותית הבאה?
נתן זך הלך לעולמו בתחילת החודש, לאחר הידרדרות ממושכת במצבו הבריאותי. מבחינת רבים, נתן זך מזוהה בעיקר עם שיריו שהולחנו "כי האדם עץ השדה" ו"איך זה שכוכב". בשביל אחרים, הוא כנראה מזכיר את מבחני הבגרות. אבל תלמידי הספרות בעבר או בעתיד, יודעים שזך חתום על אחת המהפכות הספרותיות הגדולות שידעה העברית. במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" שפורסם בשנת 1959, זך צחצח את חרבו הרטורית, וביצע רצח אב באלתרמן, אז המשורר הנחשב ביותר - והנערץ לכל דבר ועניין - בישראל. אבל העניין הוא שרבים השתכנעו. זך לעג והוכיח את דבקותו של אלתרמן במשקל נוקשה, חרוזים מאולצים ומציאות בדויה שאינה מציאות החיים במקום הזה ובזמן ההוא. השירה, אמר זך, צריכה להיות קרובה יותר לחיים - ומשוחררת. לא לכפות מוזיקה על השפה, אלא לגלות את המוזיקה שקיימת בשפה גם כך.
כמובן, מהפכות כאלו לא קורות בן רגע, אלא בתהליך ממושך - וכמעט כל רבולוציה נשענת על איזו אבולוציה. ובדיעבד אנחנו יודעים כי גם זך, ברבות השנים, הודה כי מעט הגזים בשחיטתו, ואף כתב שירים שבהם דימה פגישות עם אלתרמן, שבהן הם מפוייסים ומתרועעים. כעת, כששניהם כבר לא איתנו, אבל שירתם עודנה כאן - אפשר לסכם שזכינו משניהם. זה נתן, וזה נתן.
ללוויה של נתן זך בקיבוץ עינת, לא הגיעו רבים. ככל הנראה, בעיקר בשל מגפת הקורונה. בקהל נראתה הלית ישורון, אשת הספרות המשפיעה, ובתו של המשורר אבות ישורון. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותה האם המהפכה של זך הורגשה ככזו גם בזמן אמת, אי אז בשנות השישים, או שאולי זה רק מיתוס שאנו מספרים לעצמנו. "לא, לא. זו לגמרי הייתה מהפכה. הייתה תחושה שהכל משתנה", השיבה ישורון. "והרגשת שהיה עוד משהו כזה מאז?", שאלתי בסקרנות. וישורון ענתה בפשטות: "לא. לפחות שום דבר שמתקרב לעוצמות האלה".
איך תיראה המהפכה הספרותית הבאה שלנו? קשה לדעת, ובעצם נראה שזהו בדיוק העניין עם מהפכות. אי אפשר לנבא אותן, עד שמגיע מישהו וחושף בפנינו אפשרויות חדשות. ומי יודע, ייתכן שבמקרה שלנו המהפכה מתרחשת ממש ברגעים אלו, ומי שצועד בראשה הוא בכלל אלגוריתם.
