הלווייתו של נתן זך, חתן פרס ישראל לספרות ומענקי התרבות הישראלית לדורותיה, שהלך לעולמו בגיל 89, נערכה היום (ב') בבית העלמין בקיבוץ עינת. על פי בקשתו של המשורר המנוח, טקס הקבורה היה חילוני והושמעו בו שלושה משיריו - "ראיתי ציפור רבת יופי", "כי האדם עץ השדה" ו"ועוד לא אמרתי הכל".
זך ביקש כי בהלווייתו לא יישאו דברי הספד, אלא יסתפקו בהרמת כוסית לזכרו, ובמקום הוצב שולחן ועליו וויסקי ויינות. עשרות משתתפים הגיעו לחלוק לזך כבוד אחרון, אולם בת זוגו, שרה אביטל, לא נכחה. "שרה אושפזה בבית חולים אחרי שעברה התקף לב ולכן לא תוכל להשתתף בלוויה", סיפרה פרח, אחותה של אביטל.
המשורר נתן זך הובא למנוחות
(צילום: אורי דוידוביץ')
בנה של אביטל, יותם, ביקש להיפרד מזך: "נתן, מאז שאני זוכר את עצמי אתה היית האדם הכי קרוב לאבא שהיה לי. האהבה שנתת לי והשמחה המשותפת שהייתה בינינו היו יוצאות דופן ויחידות במינן. אני חושב לעתים קרובות על הפעמים שהזכרת לי שכשהייתי קטן ביקשת ממני לקרוא לך אבא, ועניתי שאתה זקן מדי כדי להיות אבא שלי. אתה צחקת והחמאת לי ואני יכול לדמיין ששימחתי אותך ושראית אותי כבן שלך. היית קרוב לליבי והרגשתי שאנחנו דומים במובנים רבים ולא מוכרים לאחרים אשר אפיינו אותנו מבפנים. תודה לך על השירים וספרי הילדים הנפלאים שכתבת עליי. אני מקווה שהרגשת שהחזרתי לך את כל האהבה שנתת לי במידה שווה. אתה תישאר איתי כל חיי ולעד, בעולם אשר עמו שיתפת לא פחות מעולמך העשיר שמילא את ליבך ואת הראש הגאוני והאדיר שלך, ממה ששיתפת עם אהובך. תחסר לי מאוד. ואני רוצה שתדע שאני גאה לשאת את השם שלך ואת השם שנתת לי. אני מקווה שמצאת מקום נעים ושקט לנוח בו ושאוכל לבקר אותך שוב. באהבה, יותם נתן אביטל".
נורית גלרון, שהגיעה לחלוק לו כבוד אחרון, סיפרה: "אי אפשר לבחור רגע אחד (מהזיכרונות על נתן זך - י"פ), יש כל כך הרבה רגעים ואמוציות. הוא היה חלק מהדרך שעשיתי. לא תמיד הוא היה מסכים איתי, אבל הוא מאוד סמך על הבחירות שלי. הוא היה בתוך זה, באפשרות שילחינו את השירים שלו והם יגיעו לאוזן. היה חשוב לו שיבינו את השירים, שלא יצטרכו לחזור לדף. אני חושבת שהוא מאוד התרגש מ'כשצלצלת רעד קולך'. בימים האחרונים קראתי שירים, בכל פעם אתה מוצא משהו חדש ומרגש. יש לו שיר שנקרא 'אין לי' - 'אין לי כמעט כלום אבל הכלום הזה הוא שלי'. זה משפט נפלא בעיניי".
הבוקר הוצב ארונו של זך בתיאטרון "צוותא" בתל אביב, והציבור הרחב הוזמן לחלוק לו כבוד אחרון. האירוע התקיים תוך שמירה על כללי הקורונה, בקפסולות וללא התקהלות, ולבקשתו של זך לא הוקראו הספדים או נאומים. אל המקום הגיעו אנשים רבים - כאלה שהכירו את זך כמשורר בלבד, חברים קרובים, או אנשי ציבור דוגמת שר התרבות והספורט חילי טרופר, שר הכלכלה והתעשייה עמיר פרץ, מנכ"ל הבימה נעם סמל, אלכס אנסקי, חוקר הספרות פרופ' נסים קלדרון והשחקנים עודד קוטלר, ניצה שאול ועידו מוסרי.
"אני שומע את נתן זך ועוברת בי חלחלה כי כל מילה היא שיר", סיפר סמל. "'יופיה אינו ידוע' זה שלמה ארצי, יש שירים של כספי. נתן זך זה עולם ומלואו, זה אלתרמן ושלונסקי. הקשר בין נתן זך לצוותא הוא חזק מאוד. צוותא נקראה צוותא לתרבות מתקדמת - ונתן זך זה תרבות מתקדמת. שום מקום אחר בארץ או בעולם לא מתאים יותר להציב את ארונו של נתן זך, שהקדיש את חייו לשירה והיה לוחם זכויות. כל שיר הוא עולם ומלואו, מערכון, הצגה. אני הפקתי בשנות ה-70 הצגה של מתי כספי, 'איך זה שכוכב אחד לבד מעז'. לא ידעתי שכל השיר הזה הוא רק חמש שורות - וזו גדולתו של המשורר, והמשורר לצערנו יידום בעת הזו. הוא חלק עצום מנשמתה של הארץ ומחלבה ודמה".
פרידה ממשורר: ארונו של נתן זך בצוותא
(צילום: שמוליק דודפור)
השר טרופר ספד לזך: "לא פגשתי אותו. פגשתי אותו דרך המילים שלו, שכל ישראלי אני חושב מכיר. השיר הישראלי שאני הכי אוהב זה 'כולם זקוקים לחסד'. ואני מרגיש שהיום כולנו זקוקים לחסד, ובשיר הזה יש דווקא נחמה. אז נתן זך הלך, אך המילים שהוא כתב נשארו אחריו". על התבטאויותיו הפוליטיות, אמר טרופר: "אני לא שופט משוררים, בטח לא אחרי מותם. השירים שהוא כתב נשארים פה אחרי לכתו ואת זה באתי לכבד. אנחנו חברה חזקה שיכולה לספוג ביקורת. הוא אמר מה שהוא הרגיש. בסוף מה שנשאר זה 'כי האדם עץ השדה' ולא טוב היות האדם לבדו. הוא היה אחד המשוררים הגדולים שידענו, בלי קשר לזה שקיבל פרס ישראל".
במקום נכח גם עידו אסיף, בן טיפוחיו של המשורר, שהתייחס אליו במשך שנים כאל בן. אסיף סיפר: "הוא אימץ אותי באופן לא פורמלי. היה כמו חבר מאוד טוב. איש גאון, יוצא דופן, מוכשר, יודע כל כך הרבה שפות, שירה וידע נרחב. אני מקווה שהוא הספיק לממש בחייו את כל ההנאה שהיה יכול. כנראה שהייתי החיבור היחיד שנותר לו למשפחה. לא נותרה לו שום משפחה אחרת חוץ מבן דוד אחד רחוק".
השר עמיר פרץ נפרד מחברו: "נתן היה המשורר שפילח לבו של כל אזרח ואזרחית בישראל אבל הוא גם היה מאוד מקורב אליי, אל משפחתי, היה מגיע אליי בחגים. כמה אהב להגיע בחג הסוכות לביתי. כל בני משפחתי מחוברים אליו ואל שיריו ואהבו אותו באופן אישי. אני הקפדתי להיות אצלו אחת לתקופה בכל השלבים בעשרות השנים האחרונות. אנחנו בקשר לפחות 40 שנה, מאז נבחרתי לראש העיר שדרות ועם כניסתי להסתדרות. וכמובן ב-25 השנים האחרונות הייתי מגיע לביתו בתל אביב, היינו מדברים בעיקר על מצב המדינה והאתגרים של מדינת ישראל. היה מוציא כמובן מדי פעם את שיריו. ביקרתי אותו גם בשנים האחרונות במוסד הסיעודי, בימים שהוא איבד קצת מצלילותו ומהחדות שאפיינה אותו. נתן זך לא צלול, בלי המילה שחותכת את הלב - זה לא נתן זך, אבל הוא נשאר איש שיודע לחשוף את האמת ולכסות את היופי בשמיכה של מילים. המילים שלו יכלו לעטוף אותך או לפלח אותך, ואיתי הוא תמיד היה הכי פתוח. קשה לי מאוד אבל קשה לכל עם ישראל, אני מניח, ולי באופן מיוחד. יהי זכרו ברוך. לנצח שיריו ומילותיו ילוו אותנו לכל מקום".
"אני חושב שמידת ההשפעה של נתן כל כך גדולה, מידת החלחול שלו אל התרבות הישראלית, שאני בטוח שיזכרו אותו כמו שאנחנו זוכרים את ביאליק, אלתרמן", ספד לו פרופ' נסים קלדרון. "זה חלחול עמוק אל שורשי התרבות, כי זה בא עם רגישות גדולה. לא צריך לאחל כלום. זה שם. זה חזק יותר מוויכוחים, תמורות, תהפוכות. אנשים לא יודעים שזך עשה עבודה מאוד חשובה בוויכוח עם אלתרמן, כי הוא קבע טון חדש, שהשירה העברית והתרבות כולה קנתה ממנו. 'רגע אחד שקט בבקשה, אנא אני רוצה לומר דבר מה'. אבל הייתה לו הערכה עצומה לאלתרמן, היה לו תצלום שלו בחדר העבודה והוא המשיך לכתוב שירים על אלתרמן ולדמות פגישות איתו".
9 צפייה בגלריה
"אני מקווה שהוא הספיק לממש בחייו את כל ההנאה שהיה יכול". בן טיפוחיו של זך, עידו אסיף
(צילום: יובל פלוטקין)
השחקן והמחזאי יעקב איילי, נפרד בדמעות מזך: "אני לא משורר, אני כותב שירים. זך פרסם אותי וערך אותי ודאג שהשירים שלי יתפרסמו. אנחנו לא כאן כדי לדבר עליי, אבל בסוף מתאבלים על עצמך. הוא היה אחד החברים היחידים שלי בעולם. אולי אם היו לי יותר חברים היה לי קל יותר".
ניצה שאול: "אני זוכרת איך אספתי כסף כדי לקנות ספר שלו. בכל פעם שיצא שיר חדש זה היה כל כך מרגש, כל כך אחר. המקום הזה של אינטימיות והיכולת לכתוב באופן כל כך ישיר על הנפש, לפעמים הרגשתי אפילו כאילו אישה מדברת, עד כדי כך. פשוט הדהים אותי ששירים כאלה יוצאים לאור. הוא הפעים אותי. סלל לי דרך לאהבה שלי לשירה. מצד אחד פייסטי, מצד שני כל כך הרבה רוך. יהי זכרו ברוך".
גם עידו מוסרי הצטרף לדברים: "הוא היה המשורר האהוב עליי. פעם שלמה ארצי קרא לספרינגסטין 'רוקר חיי', אז אני קורא לזך 'רוקר חיי'. הלחנתי שירים שלו ואפילו הקלטתי כמה. יום יבוא ואני עוד אעשה מזה ערב, בינתיים באתי להיפרד. לפני כמה שנים אפילו דיברתי איתו בטלפון, שיחה מדהימה של 40 דקות. אמרתי לו שאני מאוד מתרגש, והוא אמר, 'אתה לא צריך להתרגש, דבר איתי כאילו אתה פוגש את החנווני שלך במכולת'. הוא גם אמר לי - 'איפה אתה גר? אתה מנגן בפסנתר, אז נקבע. אני אשמח לבוא אליך ולשמוע צלילי פסנתר' - אבל לא הוצאתי את זה לפועל מרוב התרגשות. אני חושב שיש דברים שמוטב שלא מתממשים, ואני מעדיף להשאיר אותו כמשהו כזה לא ממומש. עכשיו תישאר השירה המדהימה שלו, שמדברת את הפרדוקס של היופי".
9 צפייה בגלריה
"לנצח שיריו ומילותיו ילוו אותנו לכל מקום". השר עמיר פרץ לצד ארונו של נתן זך
(צילום: מוטי קמחי)
זך נפטר בבית החולים שיבא בתל השומר, לאחר שבשנים האחרונות חלה באלצהיימר, והיה מאושפז במחלקה הסיעודית של בית האבות "משען" ברמת אפעל. עם מותו, אנשי רוח ונציגי ציבור ספדו לו. נשיא המדינה, רובי ריבלין, כתב: "'ועוד לא אמרת הכל, והלכת, נתן זך היקר. ומי ידייק לנו את תמצית הכאב? ומי ילוש את השפה העברית ביד מקורית ומדויקת כל כך? ומי יתאר לנו את החיים שעוד יכולים לצמוח בינינו? נוח על משכבך בשלום נתן, משורר היום-יום, משורר העכשיו, אמן הצורה החריף, הבלתי נלאה".
סיפורו של הארי זייטלבך, חתן פרס ישראל
זך, שפעל כמשורר, סופר, עורך ומתרגם, והיה גם פרופסור לספרות, נחשב לאחד ממעצביה הבולטים של השירה העברית החדשה, וזכה לאורך חייו לשורה ארוכה של פרסים וכיבודים. הוא נולד בברלין ב-1930 בשם הארי זייטלבך, כבן יחיד לאב גרמני ואם איטלקייה, וכשהיה בן שבע עלה עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה קבעה את משכנה בחיפה, ומאוחר יותר עברה לתל אביב.
בהיותו בן 17, בזמן לימודיו התיכוניים, גויס זך להילחם בחזית מלחמת העצמאות. הוא שירת כקצין מודיעין בצה"ל עד לשנת 1951. עם שחרורו, נרשם ללימודי פילוסופיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם קטע את לימודיו בשל קשיים כספיים. מאוחר יותר השלים תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת תל אביב. באותה תקופה חבר למשוררים צעירים אחרים, ביניהם אריה סיון, משה דור ובנימין הרשב (הרושובסקי), ומעגל מצומצם זה הוליד את חבורת "לקראת", שסגנונה הספרותי סימן פריצת דרך בשירה העברית. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם יהודה עמיחי, דוד אבידן, גרשון שקד, גבריאל מוקד, יצחק לבני, דליה רביקוביץ' ואחרים.
בשנת 1955 ראה אור ספר הבכורה שלו, "שירים ראשונים", והתקבל בהתלהבות רבה. כמו רבים מבני דורו, זך ביטא בספר התנערות מהמסגרות הספרותיות שנשלטו על ידי היוצרים מן הדור הקודם - למשל, כתבי העת שערכו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, "טורים" ו"מחברות לספרות". תחת זאת, הדור הצעיר פרסם כתבי עת אלטרנטיביים, בהם "לקראת" ו"עכשיו". בעוד שיוצרי "דור תש"ח" שיקפו בכתיבתם את צו השעה החברתי והפוליטי והמרכיב הציוני-אידיאולוגי היה מאפיין חשוב ביצירתם (דוגמת "מגש הכסף" של אלתרמן), יוצרי דור המדינה, ונתן זך בראשם, העדיפו להיצמד לנקודת מבטו של היחיד המשקיף על ההוויה לא רק בהקשר האקטואלי אלא גם בהקשר אישי, אינטימי, ולפיכך גם אוניברסלי יותר. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל בשירו הידוע, "כי האדם עץ השדה". מאז ובסך הכל זך פירסם עשרות ספרים, ורבים משיריו הולחנו, בהם "ציפור שנייה", "לא טוב היות האדם לבדו" ו"איך זה שכוכב אחד לבד מעז".
השפעתו של זך על התרבות הישראלית חגה מגבולות השירה העברית, והתבטאויותיו השנויות במחלוקות עוררו הדים גם מחוץ לעולם הספרות. לאורך השנים פרסם מאמרים פוליטיים שביקרו את השלטון הישראלי בשטחים, וכמו כן את שאיפתו להשגת דו-קיום לאומי. הוא הרבה לקיים מפגשים ושיתופי פעולה עם יוצרים ערבים בישראל ומחוצה לה. התבטאויות רבות של זך בתחום החברתי עוררו לא פעם שערוריות וביקורת ציבורית מחוגים שונים. בשנת 2010 הצהיר כי היה "מוכן להתנדב" להצטרף למשט לעזה. לאחר שדבריו חוללו סערה, אמר ל-ynet: "אני רוצה להזכיר לאנשים שדעותיי לא השתנו ב-20 השנים האחרונות. כשחזרתי מאנגליה ב-1978 הודעתי בתוכנית של מני פאר בטלוויזיה שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. לא אבקר שם, ואינני רוצה שספריי יגיעו לשם. לא אדרוך בשטח כבוש". באותה הזדמנות אמר המשורר כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המקור לרוב תחלואי החברה הישראלית. "האלימות בכבישים ובבתי הספר חלחלה מהכיבוש. אני לא משתמט, השתתפתי בשלוש מלחמות שהיו לחיים ולמוות", אמר והוסיף כי בעיניו ישנו רק פיתרון אחד למצב: "אם העם יתעשת והממשלה הזו תיפול ותבוא ממשלת שלום במקומה כדי להציל את עצמנו - לא את הערבים. הם פחות מעניינים אותי. איך אפשר להלחם עם כל העולם הערבי לנצח?".
ב-2009 אובחן זך כלוקה באלצהיימר. ב-2016 החמיר מצבו הרפואי והוא אושפז במחלקה הסיעודית של בית האבות "משען" ברמת אפעל. שרה אביטל, עמה היה ביחסים קרובים לאורך עשרות שנים ולה נישא בשנת 2014, כשהוא בן 84 והיא בת 58, מונתה לאפוטרופוסית שלו. חברים ומקורבים לזך, בהם מתי כספי וא.ב. יהושע, טענו כי אביטל מרחיקה אותו מן העולם - ואף הגישו נגדה עתירה לבג"ץ. בשנת 2014 סיפר בריאיון לתכנית "חוצה ישראל" כי הוא מתחרט שלא הביא ילדים לעולם: "אני מצטער שאחרי 84 שנים אני אומר את זה, אני אף פעם לא אמרתי את זה, והיום אני מאוד מתחרט, וזה גורם לי להרבה כאב. אני הייתי האב הכי נפלא שיכול להיות בעולם. חשבתי שאם אני אקים משפחה, היא תהיה דומה למשפחה שלי".
