בשנות ה-70, בזמן שלטון השאח הפרסי, אנחנו והאיראנים היינו BFF. שיתופי פעולה כלכליים שגשגו, קשרים פוליטיים סערו, עסקאות נשק נחתמו ואפילו - לא יאמן - טיסות ישירות מישראל לאיראן ולהיפך. כל הג'אז היפה הזה הסתיים עם המהפכה האסלאמית, ומאז איראן היא משהו שאנחנו מכירים מיד שנייה ושלישית, מקלסרי מודיעין או מסרטים שמצליחים להתברג לרשימות הסרטים הזרים. אבל הנה הגיעה "טהרן", סדרת הביון של כאן, ותוך שהיא דורכת על קרקע בתולית יחסית, ולפעמים גם מועדת בכל מה שקשור לאמינות התחקיר, היא גם משחילה פנימה לא מעט אינפורמציה מעניינת על החברה האיראנית והחיים במדינה הפרסית.
אז נכון, האיראנים טענו שמדובר במזימה ציונית שנועדה לחבל בתוכנית הגרעין, ושהרחובות שצולמו באתונה לא דומים בכלל לאלה בטהרן כי חסרות בהן דגמי מכוניות פופולריים באיראן, אבל לצדם אפשר למצוא פכים קטנים של מידע נכון ומעניין. לשם כך, תפסנו לשיחה שניים מבכירי האיראניסטים בישראל - פרופ' דוד מנשרי, מייסד מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, וד"ר תמר עילם-גינדין, מומחית לאיראן וחוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, שיסייעו במלאכת ליקוט האבחנות מהסדרה. כי ההיסטוריה אולי לא לימדה אותנו דבר - אבל אין סיבה שהטלוויזיה לא תעשה את זה במקומה.
ניתוחי אף
עזבו אתכם מתעשיית הגרעין, מתברר שאיראן היא מעצמה בתחום הניתוחים הפלסטיים למטרות יופי, בעיקר ניתוחי אף ולסת. "אמנם התחבושת שתמר שמה על האף במסגרת ההסוואה שלה הייתה קצת מוגזמת", מספרת ד"ר עילם-גינדין, "בדרך כלל הפלסטר לא מכסה את כל הלחיים, אבל ניתוח אף באיראן זה משהו שהמון נשים עושות. בין היתר כי זה נחשב לסמל סטטוס. כמעט כל בת 18 שיכולה להרשות לעצמה מסתובבת עם הפלסטר הזה על האף". בהיעדר סטטיסטיקות מסודרות מאיראן, קשה לקבוע בוודאות אם היא ממוקמת בראש הטבלה, אבל היא ללא ספק מהמובילות בעולם. הסיבה האפשרית: עקב ההוראות ההלכתיות, הפנים הן האיבר החשוף ביותר ולכן זה שמרכז את מירב תשומת הלב.
"ניתוח נוסף שפופולרי מאוד באיראן הוא ניתוח לשינוי מין", מוסיף פרופ' מנשרי, "זאת כי יחסים בין שני גברים אסורים, אבל אם אחד מהם משנה את מינו לאישה, זה מותר. למרות שמדובר במדינה אסלאמית, הדת באיראן היא דת פרגמטית".
טאמבס אפ
חשבתם שלכם יש בעיות? אל תתחילו אפילו לדמיין את חייהם של איראנים שנכנסים לפייסבוק. במהלך הנסיעה ברכב שראינו בפרק החמישי לסדרה, אחד החיילים במחסום מורה לתמר לסדר את החיג'אב שלה, והיא בתגובה מרימה אליו אגודל לסמן לו שהבינה. החייל יוצא מגדרו מרוב עלבון והכל משתבש. מסתבר שלייק תמים נחשב למעשה לתנועה מגונה בחברה האיראנית, ושקול להרמת האצבע האמצעית אצלנו. "אולי כי זה דומה קצת לבולבול קטן", מציעה ד"ר עילם-גינדין. "אני גיליתי את זה כשישבתי עם חברים במסעדה איראנית בהמבורג, והמלצר בא ושואל אם הכל בסדר. עשיתי לו לייק, וכל השולחן זינק עליי והוריד לי את היד".
חופש, אהבה
ההפגנות של צעירי טהרן הזכירו לפרופ' מנשרי את השנתיים שהעביר באוניברסיטה בטהרן לפני המהפכה, בהבדל קטן. "אני חושב שהיוצרים עושים חסד רב לקבוצות הקיצוניות. אתה רואה שהצד השני, השמרן, הוא אידיאולוגי מתוך אמונה באסלאם. ומולם נמצאים - וזאת לא המציאות האיראנית - אובדי דרך, מובטלים, מסוממים והומואים, שאין לי שום דבר נגד אף אחת מהקבוצות הללו אבל הדימוי שנוצר הוא שלחבר'ה הצעירים האלה אין אידיאולוגיה. זה בא לידי ביטוי בסיסמאות שלהם. הם קוראים 'אהבה וחופש', אבל אהבה במובן של 'לעשות אהבה'. סטודנטים לא מפגינים על זה. לחם וחופש כן, אהבה וחופש זה קצת ילדותי. מצד שני, יש הצגה של המורכבות האיראנית, שזה יפה. איראן היא מדינה של 85 מיליון איש שחצי מהם מיעוטים אתניים. היא פסיפס. המהפכה לא הייתה אסלאמית בשורשים שלה. המהפכה קרתה למען עצמאות לאומית, בגלל בעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, והסתיימה במשטר אסלאמי, אבל זה לא אומר שזה מה שאנשים רצו מלכתחילה".
ד"ר עילם-גינדין, לעומת זאת, סבורה שהשמרנים המפגינים חשובים לתיאור אמין של המצב החברתי באיראן. "אצלנו נהוג לחשוב שנפשו של כל העם האיראני קצה בשלטון ושכולם רוצים חופש מהחיג'אב. חשוב להבין שיש לא מעט אנשים באיראן שלהם השלטון אולי לא בא בטוב - אבל הדת חשובה להם, והם בעד מדינת הלכה. זה לא שחור ולבן ולא כולם מתנגדים למשטר".
תלייה פומבית
הוצאות להורג למען יראו וייראו מתרחשות באיראן, אבל למען האמת כבר לא בכיכר העיר על מנופים, כמו זאת שתמר הזדעזעה ממנה בדרך משדה התעופה. "תלייה פומבית היא משהו שהתרחש בעיקר בתקופה שאחרי המהפכה האסלאמית", מפרט פרופ' מנשרי, "על מנופים בכיכר העיר, כמו שראינו בפרק ואנשים היו מגיעים לצפות בה, חלקם בהנאה וחלקם בזעזוע. עם הזמן, בעקבות ביקורת זה הופסק, ואגב, עוד סגנון הוצאה להורג אכזרי לא פחות שהופסק הוא מוות בסקילה".
"היום הוצאות להורג מתרחשות בבתי כלא", מוסיפה ד"ר עילם-גינדין, "ולצערנו לא מוציאים היום להורג מנהלי בנק מושחתים אלא יותר פעילים פוליטיים, אנסים, סוחרי סמים ורוצחים. על אונס, אגב, אין אפשרות מחילה. זה עונש מוות בלי אפשרות לערער. על רצח למשפחת הנרצח יש את האופציה למחול".
נישואים זמניים
כמו בלא מעט מקרים, אם אתם גברים איראנים מערך האופציות שלכם עשיר בהרבה בהשוואה לבנות המין הנשי. הסיגה (או אם לדייק, הציע'ה) הוא עוד שירות שמציעה הדת לגברים שמבקשים לגוון את חיי המין והזוגיות שלהם, אם במהלך נסיעה ארוכה למטרות מסחר או עלייה לרגל, אבל גם אם הוא התעורר בבוקר עם חשק ליחסים פחות מחייבים מנישואים מלאים.
במהלך החקירה המשטרתית מודים מסעוד, "העיט", והסייעת שלו, שהם קשורים בסיגה - אותו טקס שמאפשר לגברים, נשואים או רווקים, לנהל מערכת יחסים עם אשה לזמן מוגבל, מבלי להיחשב לחוטא בעיני האל. "שלא תהיה טעות", מדגישה ד"ר עילם-גינדין, "לא מדובר באישור לבגידה. אם הגבר נשוי הוא עדיין צריך אישור מאשתו ליחסים האלה. זה נפוץ בעיקר בערים שיש בהן הרבה עולי רגל, אבל גם אצל צעירים שאין להם מספיק כסף לווג'ארס של נישואים רגילים מבחינת המוהר והנדוניה. שמעתי גם על מקרים שהאבא רצה פרק ב' והילדים אמרו לו - רק אם זה בסיגה, כי האישה בנישואים האלה לא יורשת". למקרה שתהיתם, החוק קובע שאחרי סיגה חייב הגבר לצאת לתקופת צינון של שלושה חודשים לפני שהוא נישא שוב.
ילד אחד ודי
זה כבר סעיף למתקדמים, אבל חדי העין שמו לב שהמשפחות בטהרן לא עונות על הסטנדרט האסלאמי של ריבוי ילדים. לארזו, הדודה של תמר, יש רק ילדה אחת. "זה מאוד אופייני, ברוב הסרטים האיראנים האותנטיים תראי ילד אחד או שני ילדים בהפרש גדול וזה לא בגלל שחסכו בשחקנים", צוחקת ד"ר עילם-גינדין. "אחרי המהפכה, בעשר השנים הראשונות היה בייבי-בום ענק, ואז נפל להם האסימון שהם יצטרכו לספק עבודה והשכלה לכל האנשים האלה. הם צדקו ולכן הבעיה השנייה באיראן, אחרי הסמים, זאת האבטלה". בשנות ה-90 המוקדמות העלה השלטון קמפיינים לעידוד תכנון המשפחה, א-לה סין, ובעקבותיהם הורגשה ירידה עקבית בילודה. "זה בולט בעיקר בערים הגדולות", היא מוסיפה, "כי הם נורא משקיעים בילדים, רוצים לתת להם הכל ואין כסף להשקיע בשני ילדים".
