מאז עלתה לאוויר לפני כחודש דרמת המלחמה של כאן, "שעת נעילה", היא הגשימה די במהרה את חלומם של יוצריה כשהפכה לשיחת היום באינספור סלונים ופידים. אלא שבמקרה שלה, זהו לא רק באזז סביב הסדרה או שיח על טיבה. קבוצת הפייסבוק הרשמית של "שעת נעילה" התמלאה עוד באותו ערב בשלל עדויות של אנשים שהיו במלחמת יום הכיפורים - לחמו בה או חיו אותה מהעורף באותם ימים של חורף 1973 - ומבקשים להעביר אותן גם הלאה, לטוב ולרע, כי הם לא מפסיקים לכאוב גם 47 שנים לאחר שנגמרה.
(באדיבות כאן)
כפי שחזרו ואמרו יוצריה ושחקניה, כל הדמויות ב"שעת נעילה" בדיוניות, אך עם זאת, הן מבוססות בחלקן על סיפורים ואירועים אמיתיים שהתרחשו במלחמה, ושימשו להם כהשראה. את הלקחים שהסדרה מנחילה לנו אולי לא נסיים ללמוד לעולם, אבל את העדויות הללו חשוב להמשיך ולספר - עבור המספרים, כמו גם עבור השומעים. אלה סיפוריהם של ארבעה אנשים - חיילים וגם קרובי משפחה - שאירועי המלחמה הטראומתית הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותם.
"הפכתי לכדור אש ענק, שכל מה שהוא עושה זה ליפול במהירות לעבר התרסקות על הקרקע"
ינקי ירדני (69) היה טייס בן 22 מבסיס רמת דוד כשפרצה המלחמה, וצנח צניחת חירום לאחר שהמטוס שלו נפגע.
בפרק הרביעי כלולה אפיזודה עם טייס נוטש. אני הייתי שם. שבת, 6.10.1973, בשעה 15:45. זה הסיפור שלי.
רבים מבין חברי הטייסים היו קרובים להיות בין אלה שמזכירים אותם ומדברים עליהם. גם אני הייתי קרוב להיות שם, חקוק באבן שיש של מצבה. שם שמזכירים אותו וזוכרים אותו. גם אני הייתי כמעט מת. כמעט חלל. יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973 היה היום בו נולדתי מחדש. זו הייתה השבת שבה פרצה מלחמת יום הכיפורים. אינני יודע להגדיר באיזו דקה בדיוק זה קרה. היו מספר פעמים כאלו לאורך אותו יום וכל אחד מהם ראוי שתאמר עליו "ברכת הגומל".
בשעה שש בבוקר אותו יום כיפורים צלצל הטלפון בבית הוריי שבחיפה, ואיתו ההודעה הדרמטית המנחה אותי לחזור דחוף לבסיס ולטייסת. השארתי הורים מודאגים, חברה שבעוד שלושה ימים אמורה להפוך לאשתי, בני משפחה ואורחים מחו"ל שהגיעו לחגוג איתנו את החתונה - ונסעתי לבסיס.
צופרי האזעקה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד ייללו דקות לפני השעה שתיים בצהריים, והכריזו על פתיחת המלחמה הארורה ההיא. כחצי שעה אחר כך נשמע קולה של פקידת המבצעים מתוך הרמקולים ברחבי הטייסת שלי: "צביקה, ינקי, שמעון ורוני לצאת דחוף למטוסים". לבשנו את ציוד הטיסה, לקחנו מפות וחומר מודיעיני ורצנו למטוסים. לאן טסים? לא ידוע. מה המטרה שאותה צריך לתקוף? לא ידוע. "תקבלו את המטרות כשתהיו באוויר", הייתה התשובה.
17 צפייה בגלריה
"תקבלו את המטרות כשתהיו באוויר". רענן פז, בדמותו של הטייס גיורא מתוך "שעת נעילה"
(צילום מסך, כאן 11)
15:25, המראה. מטוסים כבדים, הרבה פצצות והרבה דלק. טסנו לרמת הגולן. בדרך התקבלה ההנחיה לטוס לדרום רמת הגולן, לחפש טנקים סורים ולתקוף אותם. הגענו מעל אזור המטרות המשוער וחיפשנו טנקים על רקע האדמה הכהה של הרמה. הסתובבנו מספר דקות באזור הגבול, כשלפתע המטוס שלי נפגע פגיעה ישירה מטיל קרקע-אוויר של הסורים.
כדי להבין מה זו פגיעה ישירה, דמיינו פטיש כבד שנוחת על ראשכם במכה ישירה. קילוגרמים רבים של חומר נפץ פגעו במטוס שלי, ריסקו, חתכו ועיוותו אותו. גוש הברזל הענק הפך בשבריר שנייה לשבר כלי, לעיסת מתכת בוערת חסרת שליטה. כפי שתיארו החברים שלי בטיסה - מול עיניהם הפכתי לכדור אש ענק, שכל מה שהוא עושה זה ליפול במהירות לעבר התרסקות על הקרקע. אחרי שניות ארוכות מתוך כדור האש הופיע מצנח.
בתוך התופת הזו - כשהכל שחור לי בעיניים, תוך בלאקאאוט מוחלט ובזמן שגוש המתכת חסר השליטה התגלגל, הסתחרר ונפל מטה, כשלהבות האש כבר חיממו לי את הידיים - היה לי ברור שעליי לנטוש. במאמץ עילאי, תוך כדי מאבק בכוחות הג'י הגדולים, חיפשתי ומצאתי את ידית ההפלטה של כיסא המפלט. משיכה חזקה ותוך שתי שניות מצאתי את עצמי תלוי על המצנח, שמיים כחולים מעליי, חופת מצנח פרוסה מעליי, ושקט. לפני שניות בתוך התופת - ועכשיו שקט. שקט משקר. בדיקת איברים וחלקים בגוף - הכל מחובר וקיים, כל החושים פועלים. השוק של רגל שמאל נחבלה במהלך ההפלטה. קיבינימט, אני אומר לעצמי בלב, מה אני עושה פה כשעוד שלושה ימים מתוכננת החתונה שלי?!
אין לי זמן רב לחשוב והאדמה מגיעה. נחיתה, גלגול צנחנים. כשהידיים מחפשות את האבזמים לשחרור המצנח, הגיע משב רוח אשר ניפח את המצנח שמעליי והתחיל לגרור אותי על האדמה הסלעית והקוצנית כמו הייתי מחרשה. הצלחתי להשתחרר מהמצנח לאחר חריש של כמה עשרות מטרים כשהגוף שרוט וחבול. עוד לא הספקתי להתאושש מהחוויה הטראומתית והנה ההמשך.
17 צפייה בגלריה
"בתוך התופת הזו, היה לי ברור שעליי לנטוש". המטוס הנופל של ינקי ירדני כפי שצולם על ידי חייל מתל סאקי
נחתתי בשדה קוצים וסלעי בזלת. איפה אני? לא יודע. האם בארץ? האם בסוריה? לא יודע. לא ראיתי שום סימן היכר סביבי. ההתמצאות היחידה שלי היא השמש הגדולה במערב, וברור שזה יהיה כיוון הבריחה שלי. מסביבי תופת. התפוצצויות פגזים ופצצות. ביום שאחרי, אבין כי נחתתי על ציר הפריצה הראשי של הסורים בדרום רמת הגולן. אני רץ כמו משוגע בכיוון השמש. רץ שפוף ומדדה, רץ ומדדה. סלעי בזלת בכל הגדלים, קוצים דוקרנים, עדיין ללא שום סימן היכר. חוסר הוודאות לגבי המיקום מטריד. כעבור דקות ארוכות של ריצה ראיתי לפני שלט גדול. ככל שהתקרבתי אליו הבנתי שאני רואה את הצד האחורי של שלט שמוצב בצד כביש.
עברתי אל קדמת השלט. אנחת רווחה. השלט היה כתוב בעברית באותיות אדומות ענקיות, ועליו אזהרה: "סכנה מוקשים. אין לרדת מהכביש. מוקשים לפניך. ראה הוזהרת". מה הוזהרת? וואו. כרגע יצאתי חי משדה מוקשים. יופי. אז אני בארץ, בצומת T על כביש שהולך צפונה ודרומה עם כביש שהולך מזרחה, ושלט הכוונה קטן "מוצב 116". אני מוצא מסתור בבטונדה ישנה שהייתה ממוקמת בסמוך. זו הפכה להיות החמ"ל שלי לזמן הקרוב.
הבנתי שאם אין אני לי - מי לי. החלטתי לצאת מהמסתור ולחפש חילוץ לעצמי. בחרתי ללכת צפונה על הכביש. לא עברתי יותר מכמה מאות מטרים ומסביבי התחילו לשרוק כדורים ולפגוע בכביש ובשטח מסביבי, ואני מרגיש כמו ברווז במטווח. ברור לי שמישהו יורה עליי ישירות. לאחור פנה, ובריצת אמוק אני מצליח למלט את עצמי ולחזור לבטונדת המסתור שלי. בעוד זמן קצר אבין ממה ניצלתי.
עבר זמן ואני מופתע לגלות ארבעה טנקים שהתמקמו להם בצומת שלידי. אני בבטונדת המסתור והם מדמימים מנועים בדיוק מולי. לשמחתי, זיהיתי שאלו טנקים ישראלים. ראיתי שהתותחים שלהם מכוונים מזרחה ועשיתי הערכת מצב שתיכף הם יירו ובטח יירו עליהם חזרה. הם מוגנים ואני לא. עדיף לצאת ולחבור אליהם. יצאתי מהבטונדה והתקרבתי אליהם בצרחות אדירות: "חבר'ה, אל תירו, אל תירו". אנחת רווחה. איזה מזל, אני אומר לעצמי. עכשיו הטנקים יהיו החילוץ של סגן ינקי ירדני. מפקד הטנק המארח הוא רס"ן דני פסח. בדיקה קצרה שלו בקשר - ואנחת הרווחה חזרה להיות אנחת דאגה. הוא הודיע לי שאני נשאר איתם. הם קיבלו משימה דחופה ומיידית לחסום כוח שיריון סורי ליד תל סאקי.
מכאן והלאה, בשעות הקרובות אני שיריונר. מאחר ולא בונים טנקים עם מקום רזרבי לטרמפיסטים התמקמתי ליד מצבור הפגזים בטנק. כמו פגז נוסף. באחד מהטנקים האחרים נמצא פצוע ראש קשה. פצוע זה יהיה בהמשך הלילה כרטיס היציאה שלי מהחזית. מסתבר שארבעת הטנקים האלה, שהגיעו מצפון, הצליחו לשרוד ולהיחלץ ממארב של אנשי קומנדו סורים שהתמקם ליד הכביש, מצפון לבטונדה שלי. הפצוע הוא תוצאה של אותו מארב, והרי אני הלכתי צפונה. כן, גם אני הצלחתי למזלי להינצל מאותו מארב.
הניסיון המבצעי שלי עד אותו יום לא כלל קרבות שריון. החוויה של השהייה בטנק הייתה חוויה טראומתית מטלטלת. אחרי מספר שעות קשות ולא מומלצות בתוך הטנק השתרר שקט זמני. בזמן השקט הזה נשלח זחל"ם (זחלי למחצה) לפינוי הפצוע ואני נפרדתי בשמחה מצוות הטנק בו התארחתי, ותפסתי טרמפ עם הפצוע אל כוחות הרפואה בתאג"ד באל-על. איזה מזל זה היה. איזה מזל. התזמון הזה של היציאה ממרגלות תל סאקי היה כנראה המזל הכי גדול בסיפור שלי.
אחרי המלחמה רציתי להיפגש עם צוות הטנק שלי. ופגשתי אותם, כשמות חקוקים באבן שיש בבתי הקברות הצבאיים. פחות משעה אחרי שנפרדתי מהם הם חטפו פגיעה ישירה וחלק מאנשי הצוות נהרגו במקום. מפקד הטנק, רס"ן דני פסח ששרד את הפגיעה, מצא לעצמו טנק אחר והמשיך להילחם עד שנהרג מפגיעה ישירה למחרת בצהריים. לפנות בוקר של יום ראשון נחתתי עם מסוק בבסיס שלי ברמת דוד. בבוקר הועברתי לבית החולים בעפולה והרגל הפגועה הוכנסה לגבס מכף רגל ועד למפשעה.
אחרי שבועיים של קרקוע, חזרתי לטוס בשבוע האחרון של המלחמה. לאחר יומיים נוספים של טיסות מלחמה, במהלך הפצצה של מוצבי הצבא המצרי בסיני חטפתי פגיעה ישירה מטיל קרקע אוויר מצרי. הפעם הנזק למטוס היה כזה שאפשר לי לבצע נחיתת אונס קשה בבסיס רפידים בעומק סיני, שדה שהפך במהלך המלחמה לבית הקברות של מטוסינו הפגועים. כשחזרתי באותו לילה לבסיס שלי ברמת דוד, פגש אותי בכניסה למבנה הטייסת יונתן שחר, הטייס הכי ותיק בטייסת. הוא תפס אותי בצווארון הסרבל והוביל אותי אל משרד מפקד הטייסת. "הוא במלחמה הזו לא יטוס יותר", אמר, והתכוון אליי.
החתונה שלי עם אמירה: תכננו להתחתן ב-9 באוקטובר. המלחמה החלה ב-6 באוקטובר. ב-9 באוקטובר, כשאני מקורקע ומגובס, כשהאורחים מחו"ל כבר בארץ והאימהות אומרות שלא דוחים חתונה, רצינו והתחתנו. החופה התקיימה לא בבסיס כפי שתוכנן, אלא בבית כנסת בחיפה עם מעט משתתפים, כיבוד קל ואנשי הגנת העורף שדרשו לכבות את התאורה וללכת מהר הביתה כי הארץ במלחמה וצריך לעשות האפלה.
35 שנים אחרי המלחמה נכתב הספר "בודדים על התל" על ידי משה גבעתי, אל"מ (במיל') והיסטוריון צבאי. הספר מספר, בין השאר, את סיפור הקרב בתל סאקי והוא כולל תחקיר מפורט על אירועי השעות הראשונות של המלחמה ברמת הגולן. גם הסיפור שלי הופיע בספר. התחקיר אפשר לי למצוא ולהפגש עם מפקד הטנק הפצוע שהיה כרטיס היציאה שלי לחיים. כשנפגשנו והתחבקנו נותרתי המום: איסר אורן, זה האיש, חי עד אותו מפגש בתחושה שהוא חב לי את חייו וכי הוא חי רק בזכותי, וכי החילוץ קרה רק בזכות היותי טייס. אני עד אותו מפגש חייתי בתחושה שהחילוץ קרה רק בזכות היותו פצוע.
ועוד דבר מהמם שהתגלה: שנינו בני אותו גיל, שנינו נולדנו וגדלנו באותה עיר, בחיפה, ושנינו גרים כיום מספר רחובות אחד מהשני ברמת השרון.
אנחנו שנינו מאותו הכפר.
"הוא נשא את כאב השבויים וצער המשפחות השכולות, מבלי לדעת שעוד רגע ישאיר גם אותנו משפחה שכולה"
ציפי זידובר היא בתו של גדי זידובר ז"ל, מפקד מוצב החרמון, שניסה לחלץ את חייליו והותקל על ידי הסורים.
"דלתות מסתובבות". הסרט הזה שכל בחירה בסיטואציה מסוימת מביאה לתוצאה שונה. כל הזמן אני חושבת שאם אבי, גד זידובר ז"ל, היה בוחר בדרך אחרת - יכול להיות שהיום לא הייתי יכולה לכתוב את הפוסט הזה.
אבא שלי, גדי, היה מפקד מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים. זה היה לפני שהוא היה אבא שלי, אבל זה לא משנה את העובדה שהמלחמה השפיעה על החיים שלו עד הרגע שבו נשבר ליבו כשמונה שנים אחרי המלחמה, וכך גם השפיעה על החיים שלנו.
אבא, קצין צעיר בן 21, הגיע לפקד על המוצב כחודשיים לפני המלחמה. משם הוא דיווח על ליקויים רבים וחוסרים בכוח אדם - ליקויים שלא נענו.
ביום כיפור הוא היה בדרכו לחופשה קצרה כדי לומר קדיש על קבר אימו ביום האזכרה למותה. אבי התייתם מאמו ניצולת השואה כאשר היה בן שנתיים - לא רחוק מהגיל שבו התייתמתי אני ממנו. אך באחד מהמחסומים הוא הוחזר למוצב בשל המתיחות באזור.
עם פרוץ המלחמה, אבי ביקש סיוע בכל הזדמנות שהייתה לו ונענה בתשובה שיסגרו את דלתות המוצב, בטענה שאף אחד לא יצליח לפרוץ פנימה. "היו סמוכים ובטוחים שהמוצב לא חדיר", אמרו. בניסיון נואש, לאחר שאיבד קשר עם רוב החיילים במוצב, ביקש לצאת עם קומץ חיילים שהצליח לאגד. בתום היתקלות עם כוחות סורים, לא כולם שרדו.
קבלת הפנים שקיבל כשהגיע לחרמון התחתון הייתה שונה מאוד ממה שדמיין, והוטחו בו האשמות כבדות. האשימו אותו שברח מהמוצב. כשהגיע למח"ט, נזפו בו ואמרו שזה לא מה שמצופה מחייל - וודאי לא מקצין בגולני. ציפו ממנו למות. אם היה מת שם, הוא היה נחשב לגיבור ומקבל תעודת הוקרה.
17 צפייה בגלריה
"אמרו שזה לא מה שמצופה מחייל - וודאי לא מקצין בגולני". אביב אלוש בדמות מפקד מוצב החרמון יואב, מתוך "שעת נעילה"
(צילום: ורד אדיר)
לדעתי, כאן הנר שלו החל להכבות. בשנים המעטות שחלפו עד מותו, ותוך כדי הקמת משפחתו, הוא ניסה להוכיח את עצמו בצבא, עמד בוועדת אגרנט (לחקר נסיבות פריצת המלחמה, ס"ש), נתן את עדותו המפורטת ונשא את האשמה שהטילו על כתפיו. באותם רגעים במוצב אבי היה בטוח שזו ההחלטה הנכונה, וקשה לדעת אם היה עושה משהו אחרת. הוא היה מרגיש רע גם אם לא היו מפנים כלפיו אצבע מאשימה - חיילים שהיו תחת פיקודו לא נשארו בחיים או נפלו לחודשים ארוכים בשבי. שנים תהיתי גם אני אם הצעד שלו היה נכון, אך השיח שקם סביב הסדרה, כמו גם קריאה של חומרים רבים, הביאו אותי להבנה שזה היה מצב בלתי אפשרי: קומץ חיילים מול קומנדו סורי בכמות כפולה, אם לא משולשת. האפשרות היחידה הייתה לנסות לצאת ולהביא כוחות או למות/ליפול בשבי במוצב. המצב היה הישרדותי במלוא מובן המילה, והוא נשא על עצמו את כאב השבויים וצער המשפחות השכולות, מבלי לדעת שעוד רגע ישאיר גם אותנו משפחה שכולה.
אבי היה פוסט-טראומתי לא מאובחן, זה ברור כשמש. הלילות שלו היו קשים ומלווים בשמות של אנשים מהקרב ובסערת רגשות. אלה היו הרגעים היחידים שהוא לא היה בהכרה ובשליטה - וזה יצא. הוא לא דיבר על מה שעבר עם אף אחד. גם כשחזר מהמלחמה, עוד לפני שהכיר את אמי, אשתו של אחיו סיפרה שהוא הביא לה את הבגדים מוכתמים בדם וביקש שתכבס אותם, שכן אמא שלו לא הייתה בתמונה. "אל תשאלי אותי כלום", אמר לה. אחרי שהוריי הכירו, הם נסעו יחד לפגוש את השבויים שחזרו. הוא ביקש ממנה להיכנס לבד ולאחר כמה דקות חזר כי סילקו אותו משם, והיא ראתה שהוא מאוד נסער.
בשנת 1981, בהיותו בן 29 ובחופשה קצרה מהצבא, התמוטט בביתו, איתנו, והשאיר אחריו שלושה ילדים קטנים וחור ענק שלא התמלא.
הסיפור שלו בקלות נהפך לסיפור שלי, ואני עוצרת נשימה בכל פרק למראה אביב אלוש משחק דמות בהשראת אבי. הרצון לטהר את שמו מלווה אותי עד היום, ומיניתי את עצמי לסניגורית מטעמו. הגיע הזמן לדבר על המלחמה ההיא, לתת לאנשים שלחמו ונמצאים איתנו היום במה וטיפול ראוי. להבין שמאחורי כל דמות בסדרה יש מישהו שמזדהה, חווה או מכיר, ושפצעים רבים נפתחים בתהליך".
"'יואב, בקור רוח ובשקט נפשי, נשאר עם מקלעים מול השיריון הסורי שרק הולך ומתרבה - ונלחם במשך שעות"
אסף יקיר (74) הוא אחיו של יואב יקיר ז"ל, מפקד טנק שניהל קרב נגד טנקים סורים רבים - ונהרג. היה בן 22 בנופלו.
יואב התגייס ארבע שנים לפני המלחמה, וכשפרצה הוא כבר היה בקבע. נולדנו בקיבוץ כפר רופין והיינו שלושה אחים - עמוס הבכור, אני האמצעי ויואב הצעיר, שנולד בדצמבר 1951, היה בן הזקונים. בתחילת דרכו בצבא הוא התגייס לקורס טיס והודח אחרי שנה, ומשם עבר ליחידה מסווגת בחיל אוויר, אבל במשך כל החודשים שם הוא נאבק כדי לעבור לחיל השריון. זה מה שהוא באמת רצה. אחרי שנתיים בצבא הוא הצליח, והתחיל הכל מההתחלה.
בקורס הקצינים אליו יצא הוא פגש את מולי דגני, הם נקשרו קשר עז והפכו לחברי נפש. ביחד הם סיימו קורס קצינים ביחד, וביחד גם בחרו ללכת לשרת כמפקדי מחלקות בחטיבת ברק.
המלחמה החלה כשיואב היה ברמת הגולן ותפס את הקו במוצב 116. בחמישה לשתיים מתחיל הקרב הקשה ברמת הגולן עם הפגזה כבדה, ובמהלך השעות הראשונות הם מצליחים לבלום ולפגוע בשריון סורי רב. לקראת שעות החשיכה נגמרת התחמושת של הטנק, ויואב מתקשר למג"ד שלו, יאיר נפשי, שנמצא קילומטרים רבים מצפון לו, ושואל, "מה לעשות? נשארו לי כמה פגזים בודדים". המג"ד, שמאוד אהב אותו, ענה לו בכאב גדול: "הבן יקיר לי, תעשה מה שאתה מבין". הם נותרו היחידים בשטח ויואב, בקור רוח ובשקט נפשי, נשאר עם מקלעים מול השיריון הסורי שרק הולך ומתרבה ומתקרב, ואיתו ניר עתיר, סמל המחלקה מקיבוץ אפיקים.
ב-12 בלילה הסורים קירבו משחית טנקים, והם מצליחים לפגוע ביואב שבצריח. ניר לוקח את הפיקוד על המחלקה ונטולי תחמושת הם נסוגים לתל סאקי, אחרי שמונה-תשע שעות של לחימה נגד טנקים סורים רבים, בהצלחה בלתי רגילה. אך הסיפור של יואב, למרבה הצער, נגמר באותו ערב. הוא היה בן 22 בנופלו.
כמו משפחות רבות אחרות, שלושתנו לחמנו במלחמה הזאת - אך לא היה בינינו שום קשר. אני הייתי בפלוגת ג'יפים של חטיבת מילואים, שהגיעה לגולן ביום שני בצהריים. אחי הגדול, עמוס, היה עם הצנחנים בפתיחת התעלה. בזמן הזה, החבר'ה של יואב כבר לקחו את גופתו על אלונקה לתל סאקי והניחו אותה בפתח הבונקר, שם היו קרוב ל-30 חבר'ה נצורים.
בימים הראשונים לא ידעתי כלום, רק שיערתי שקרה משהו. הגעתי הביתה בשבת, שבוע אחרי המלחמה, וביום ראשון עליתי להביא טילי נ"ט לצנחנים שלחמו בצפון. בדרך, לקראת הצהריים, עברתי במפקדת הגדוד של יואב. עצרתי לרגע את המשאית, נכנסתי, פגשתי את צביקה מ"כוח צביקה", שאמר לי שהוא לא יודע מה קרה עם יואב - בדיעבד הוא כנראה ידע אבל לא היה מסוגל להגיד לי - אז הוא הפנה אותי לניר עתיר, שאמר לי את האמת. ניר ואני, אגב, קשורים נפש בנפש עד היום הזה.
מולי דגני, חברו הטוב של יואב, נפצע וחזר להילחם. ממה ששמעתי מאבא שלו, כשמולי שמע שיואב נהרג עבר עליו רגע מאוד קשה. הוא נהרג ביום השלישי או הרביעי של המלחמה. נתן, אבא של מולי, נפטר השבוע בגיל 97.
במכתב הלפני אחרון שיואב שלח הביתה, כתב: "אני מקווה שחגגתם את ראש השנה כדת וכדין. שאתם מבינים שכדי שתוכלו לחגוג בשקט, מישהו צריך לשבת על הגבול ולהבטיח את השקט הזה, ואני מאושר וגאה שהפעם הזכות הזאת נפלה בחלקי. שלום לכולם ולהתראות בקרוב, יואב".
במוצאי שבת ה-29 בספטמבר, בדיוק שבוע לפני שנהרג, הוא כתב לנו את מכתבו האחרון. "זה יום השבתון השלישי ברציפות. ניצלנו כאן את שלושת הימים למנוחה שלמה אבל החום הכבד גורם לנו להזיע קשות וגורם למועקה גופנית, אפילו לאחד כמוני שמורגל בענייני חמסין. אכן הבטחתי כבר לבוא לפני שבוע ולפני כן הבטחתי לבוא בראש השנה, אבל לצערי הרב לא עמדתי בדיבורי וכרגיל, אין צורך להסביר לכם שאין הדבר תלוי בי. אתם בוודאי מבינים את המצב לאי בואי הביתה. אנסה להגיע בקרוב, ייתכן שתצטרכו להמתין עוד שבועיים או שלושה, או אולי יותר. אני יודע שיהיה לא קל לשוב הביתה ואני בספק אם אוכל להחזיק מעמד, אבל אני חייב לנסות ואכן כך אעשה. בינתיים אני צמא לידיעות מכם על שירי ועל גל (אחיינים שלו שנולדו בשבועות לפני המלחמה) ועל הוריהם ועליכם, ובכלל על כל הנעשה במשק וכל מה שעשוי לעניין אותי. כמו כן אפשר לשלוח חבילה, הוסיפו לי כרגיל סמרטוטים לניקוי הטנק שלי, אולי זו הפעם האחרונה שאני נזקק להם. שלום לכולכם ולהתראות".
"אבא שלו הסתובב בעצמו במפקדות וגם השתתף בחקירת השבויים - עד שמצא אותו בעצמו"
עופר רבינוביץ היה קצין שנמנה על קבוצת החיילים שהוביל גדי זידובר, הרחק ממוצב החרמון שנכבש על ידי הסורים. יחד איתם יצא גם הקצין צבי "במבי" אילון, שאביו, אל"מ אברהם "לנטש" אילון (אז ראש ענף היסטוריה בצה"ל), חיפש אחריו.
אני ובמבי היינו באותו גדוד. הוא היה קצין צעיר שהגיע אלינו, ושבועיים-שלושה לפני המלחמה הומלץ להעלות אותו לשם באופן קבוע כי ציפו לפעולת נקמה מצד הסורים, בעקבות קרב אווירי גדול במהלכו הופלו 12 מטוסים סורים. זו גם הסיבה שחשבו שזה יהיה יום קרב ולא מלחמה. די מהר במבי נעשה מעורה יותר ממני במה שקורה במוצב.
ביציאה מהמוצב היינו 17 איש. גדי, חגי פינק ולוחם גולני נוסף הולכים בראש, אני במרכז הטור כדי לוודא שלא ייפתחו מרווחים ובמבי במאסף. באוויר יש תחושת מועקה כבדה - אנשים לא מוכרים, שלא מתורגלים ביחד. חלקם ללא נעליים וללא נשק. עברנו כמה חדרים במוצב ופתאום יצאנו החוצה. הרגשתי רוח על הפנים וראיתי כוכבים בשמיים. על גג המוצב אפשר היה לראות בבירור צלליות של חיילים סורים. המשכנו בהליכה שקטה. אחרי פחות משעה התחלנו לטפס לכיוון העליון. הגענו לכביש המוביל מהמוצב לעליון והתחלנו בחצייתו כשמימין, במרחק של כ-200-300 מטר, נראים נצנוצי אורות שדומים לנצנוצי חבירה של כוחות צה"ל. אנחנו מנצנצים בחזרה בפנסים בירוק וצועקים בעברית. בתגובה, אנחנו מקבלים צרורות ארוכים. אלה סורים.
17 צפייה בגלריה
"די מהר נעשה מעורה יותר ממני במה שקורה במוצב". צבי "במבי" אילון
(באדיבות ראומה ריילינגר, אולפני הזורע)
כשהתחלנו בגלישה למטה, לעבר הכביש, נפתחה לעברנו אש גם מהגבעה השמאלית. צעקות לא ברורות מכל עבר. אני מרגיש שנשארתי לבד. דילוג בין מחסות קדימה. אני לא יורה - הטווח נראה לי רחוק מדי לתמ"ק (תת מקלע) עוזי, ואני מעדיף לא לחשוף את המיקום שלי. שנייים-שלושה דילוגים עוברים בשלום, כשנתז כדור פוגע בשוק רגלי הימנית. הדילוג הבא היה כבר ארוך מדי. אש נפתחת בהפתעה ממש מולי, מלמטה במדרון, מטווח של 20 מטר. לפתע חבטה אדירה בבטני מעיפה אותי מעלה בכוח רב, ועד שאני פוגע בקרקע אני כבר לא מרגיש דבר. כנראה צעקתי. כשאני חוזר להבין מה קורה, אני שומע את הכדורים הפוגעים בסלעים סביבי, ורואה את ההבהקים של פגיעתם. אני שכוב על גבי בשקע בקרקע, מדמם מהבטן ומנסה להבין היכן נפגעתי.
פתאום מגיע מישהו בריצה ומתיישב עליי. בהתחלה נבהלתי, כי חשבתי שזה סורי, אבל מיד הוא הזדהה כבמבי. הוא תפס לי את הידיים והחזיק אותי כדי שאפסיק להשתולל, ניסה להתחיל להרגיע אותי כדי שיוכל לבדוק אותי. לא עברו שניות בודדות והוא חטף כדור בגב, קרס ונשכב עליי כשהוא צועק מכאבים. עכשיו אני ניסיתי להרגיע אותו, "תיכף זה יעבור". גלגלתי אותו מעלי לצידי. הוא המשיך לחרחר אבל לא דיבר יותר. אחרי כמה דקות, הנשימה הכבדה שלו הפסיקה. הגעתי למסקנה שהוא מת. הסורים שכבו בעמדותיהם, 10-15 מטרים מאיתנו. שמעתי את צעקותיהם ואת יריותיהם מדי פעם וחששתי להזיז אצבע, או לדבר. הפצע בצלעות השמאליות שלי הציק מאוד. מרחוק פתאום שמעתי את הצעקות של גדי והאנשים שהיו איתו. הם הצליחו לפרוץ דרך, לרדת לכביש ולרוץ במורד לכיוון התחתון. הנחתי שרובם נפגעו או נהרגו.
17 צפייה בגלריה
"חבטה אדירה בבטני מעיפה אותי מעלה בכוח רב, ועד שאני פוגע בקרקע אני כבר לא מרגיש דבר". עופר רבינוביץ' בשירותו הצבאי
(צילום: באדיבות המצולם)
שכבתי זמן ארוך במקום, ללא תזוזה. מדי פעם נפילות ארטילריה קרובות, הסורים צועקים מכל כיוון. נעשה לי קר. הירח שקע. במבי שכב מת לידי. חששתי שכשהשחר יעלה הסורים ימצאו אותי ושאפול בשבי. החלטתי לבדוק אם אני מסוגל לזוז. הזזתי יד, ואז רגל. בכל פעם איבר אחר, באיטיות רבה ובשקט מוחלט, כדי לוודא שהסורים לא מבחינים בתנועה שלי. ככה התחלתי לזחול באיטיות נוראית למעלה, בחזרה לכיוון ממנו הגענו. כל מטר לקח לי דקות ארוכות. המעיים התחילו לבצבץ מהפצע. לפתע שמעתי לחישה: חייל פצוע ששכב ליד נתיב הזחילה שלי וביקש שאקח אותו. הצעתי לו לאזור כוח ולנסות לזחול אחרי, כי אני פצוע בבטן ולא מסוגל לסחוב אותו. הוא לא היה מסוגל ונאלצתי להשאיר אותו מאחור ולהמשיך. שמו היה שלום לביא, והוא נפל לבסוף בשבי הסורי. אני חושש שהוא לא סלח לי.
הגעתי לכביש, ועברתי אותו מזרחה למדרון אחורי. שם, הזדקפתי על ארבע וראיתי שצרור די גדול של מעיים משתלשל לי מהבטן. אספתי אותו לתוך החולצה והכנסתי אותה למכנסיים. התקדמתי באיטיות, הולך כפוף, או על ארבע. בשלב מסוים ראיתי את רמת הגולן פרושה תחתי, את התפוצצויות הקרב, ואני אומר לעצמי, "תראה איזה יום קרב אתה מפסיד". שנה קודם, בינואר 1972, טיווחתי ביום קרב אחר הרבה מטרות בהצלחה רבה. עכשיו חשתי אכזבה ותחושת הלם על אובדן המוצב וההפסד בקרב.
17 צפייה בגלריה
לי בירן, בדמותו של יוני, החייל שאביו יוצא לחפש אחריו, מתוך "שעת נעילה"
(צילום: ורד אדיר)
חזרתי ופניתי מערבה לאחר עוד כמה מאות מטרים. לא הלכתי על הכביש כדי לא להגיע לעיקול הטנק בחשיכה - שם נמצא הקת"ק שלי (קצין תצפית קדמי) אבינועם גוטרמן, אך לא היה לי איתו קשר והייתה בכך סכנה. המשכתי במדרון עד לכביש ומשם עד לרכבל תחתון. היה שם טנק שלנו וכמה חיילי גולני. כשחשבתי שאפשר, הזדקפתי על הכביש ונופפתי עם הידיים, על אף שהיה לי קשה להרים אותן. התקרבתי אליהם עם ידיים למעלה והם באו אליי ולקחו אותי. פינו אותי לבית חולים זיו, שם התברר שהפציעה לא מאוד קשה כי בנס הכדור לא פגע באף איבר חיוני.
אחרי שהגעתי לבית החולים סיפרתי את הסיפור לכל מיני אנשים מהצבא שתחקרו אותי, אבל בבית ההחלמה בעכו ניגשו אליי אנשים שנשלחו על ידי אבא של במבי, לנטש. הם העירו אותי בחצות, שמו לי פנס מול העיניים ותחקרו אותי עמוקות תוך הבעת חוסר אמון מוחלט בסיפור שלי. אמרתי להם שבמבי נהרג לידי וכשאני עזבתי הוא היה מת, והם התעקשו שהוא אולי היה חי, הרי אני לא רופא. ניסיתי להסביר להם אבל חשתי שהם לא מאמינים לי, ומישהו גם טרח לציין שסורים שנפלו בשבי ראו אותו חי בבוקר.
אבא של במבי חיפש אותו גם בשדה הקרב. הוא הסתובב בעצמו במפקדות ודיבר עם כל מיני מפקדים וניסה להעביר מידע, וגם השתתף בחקירת השבויים שהביאו לאיתור המקום שבו הוא נקבר, עד שמצא אותו בעצמו. הוא היה נוכח שם.
17 צפייה בגלריה
"חיפש אותו גם בשדה הקרב.". לנטש (משמאל) ומפקד מוצב החרמון, גד זידובר (מימין)
(צילום: מיקי אסטל, באדיבות ארכיון צה״ל במשרד הביטחון)
ביני לבין אבא שלו נוצרו יחסים קצת עכורים. בהמשך נפגשנו כמה פעמים והוא ניסה לרכך את הרושם ולהגיד שהוא לא מאשים אותי, שאני כמו בן בשבילו ושהכל בסדר, אך עד היום אני מרגיש אשם על זה שבכלל נשארתי בחיים. על הנייר התפייסתי עם אבא שלו, אבל עם עצמי לא התפייסתי על דבר אחד: בשלב מסוים נשאלתי אם אני יכול להמליץ על במבי לצל"ש, ואמרתי שאני לא יודע, שאני אספר את הסיפור והם יחליטו לבד. היום, כשאני זקן וראיתי הרבה צל"שים אחרים, אני מכה על חטא שלא המלצתי מיד. אני מבין שיכולתי להמליץ בלב שלם. הוא בא אליי כדי לנסות לטפל בי, ואומנם לא הספיק - אבל הוא בא, ועל זה אני מכיר לו תודה. הייתי צעיר וטיפש, וזה יכול היה גם לעשות טוב לאבא שלו, שמת עם שברון לב.
לאחרונה הצלחתי להשיג תיעוד של החקירה שעשו לי בארכיון צה"ל, במטרה לוודא שמה שאני זוכר הוא נכון. ואכן, מה שסיפרתי שם זהה למה שאני מספר היום. אני סוחב איתי את הזיכרון הקשה של המוצב בשעות האחרונות, של רגעי הפציעה שלי והשעות שלאחריה, בהן שכבתי לבד בשטח מטרים ספורים מהסורים. במיוחד זכורה לי תחושת הלבד וחוסר האונים האינסופי. הפחד, ההלם ותחושת הכישלון.
17 צפייה בגלריה
ליאור אשכנזי בדמותו של מני בן דרור, האב שמחפש את בנו החייל בשדה הקרב, מתוך "שעת נעילה"
(צילום: ורד אדיר)
חוויית מלחמת יום כיפור בשבילי הייתה חווייה מכוננת. את זיכרונותיה אני נושא איתי לכל מקום בשנים שחלפו מאז. אני יכול להודות היום שהיא הייתה סוג של טראומה. אני קורא אובססיבי של ספרי מחקר היסטורי על המלחמה הזו. מדהים איך זה יוצא החוצה אחרי שנים בעוצמה הרבה יותר גדולה, אבל לי זה עוזר מאוד להתעסק בנושא. אם בעבר לא יכולתי לדבר על זה - היום אני מדבר על זה בחופשיות. זה משחרר.
